לפני כחודש ימים חיתנה משפחת נחמיאס ממושב ישע את בנה הבכור עם בחירת ליבו. "זו היתה חתונה עליזה, שמחה ומאושרת", סיפרה השבוע ל"מיינט באר שבע והנגב" האם, גלית נחמיאס, "מי היה מאמין, ששבוע לאחר מכן נתבשר על נפילתו של בננו איתי, האח הצעיר יותר, ונהפוך למשפחה שכולה".
2 צפייה בגלריה
סמ"ר איתי נחמיאס ז"ל (שני מימין) עם המשפחה. "הוא יצא מהבית מבלי לדעת מה קורה"
סמ"ר איתי נחמיאס ז"ל (שני מימין) עם המשפחה. "הוא יצא מהבית מבלי לדעת מה קורה"
סמ"ר איתי נחמיאס ז"ל (שני מימין) עם המשפחה. "הוא יצא מהבית מבלי לדעת מה קורה"
(צילום: באדיבות המשפחה)
סמ"ר איתי נחמיאס (20) ז"ל היה הבן השלישי במשפחה בת ארבעה ילדים. עד גיל שש הוא גדל ביישוב שני־ליבנה בדרום הר חברון, ולאחר מכן עברה המשפחה לקיבוץ רעים שבמועצה האזורית אשכול ובהמשך השנים עברה המשפחה למושב ישע, אף הוא באשכול. את לימודיו היסודיים עשה איתי בבית הספר האזורי "ניצני אשכול" ואת לימודיו התיכוניים בבית הספר התיכון האזורי "נופי הבשור" במגמה מדעית.
"איתי", סיפרה אמו, "היה ילד מיוחד במינו, ילד חכם בצורה מפחידה. הוא היה בשלן ובעל ידי זהב. הוא גם היה ספורטאי שאהב להתעסק בהיאבקות וברכיבת שטח. מגיל צעיר הוא רכב על טוסטוסים ואופנועים. בשנים האחרונות הוא התמקד ברכבי שטח. אין שביל במועצה שהוא לא הכיר. לקראת גיוסו לצה"ל הוא עבר גיבוש לטייס, אך בסופו של דבר הוא חתם סירוב והעדיף להיות לוחם ביחידה הרב מימדית".

אמא שכולה


זה 27 שנים משמשת גלית נחמיאס כאחות, מתוכן עשר שנים כאחות אונקולוגית ו־17 שנים כמיילדת בחדר הלידה במרכז הרפואי "סורוקה". באותה שבת שחורה קיבלה גלית נחמיאס תואר נוסף. "התואר שאף אמא לא רוצה", היא אומרת, "התואר שכל אמא פוחדת ממנו ועושה כל מה שביכולתה להתחמק ממנו, אבל אליי הוא הגיע, ואני מאותה שבת איומה גם אמא שכולה".

2 צפייה בגלריה
איתי נחמיאס ז"ל
איתי נחמיאס ז"ל
איתי נחמיאס ז"ל
(צילום: באדיבות המשפחה)

קראו גם:

כאשר החלה מתקפת הטרור, שיתפה נחמיאס, תושבת מושב ישע שבחבל אשכול, נשואה ואם לארבעה ילדים, בפוסט מרגש שפרסמה בפייסבוק לאחר שקמה מהשבעה על נפילת בנה, סמ"ר איתי נחמיאס, שהיה בן 20 בנופלו, היא היתה בסיומה של משמרת לילה בחדר הלידה ב"סורוקה".
"משמרת רגילה, די עמוסה", היא שיתפה, "אבל עם כמה רגעים של הפוגות ואפשרות לתת מענה הולם ליולדות שלי. באותו הלילה טיפלתי ביולדת פלסטינית משכם ועוד אחת מבית לחם. זה לא חדש עבורי, כי ל'סורוקה' מגיעות מדי פעם יולדות פלסטינאיות שנמצאות בדרום כדי ללדת. אבל באותו הלילה שתיהן היו לבד ועם הערבית העילגת שלי הצלחנו לתקשר מצוין. אני זוכרת שחשבתי לעצמי - 'וואלה, אנחנו הנשים עוד נשנה את העולם, נעשה אותו טוב יותר'. כמה תמימות, שבכלל לא מתאימה לי בדרך כלל, אבל באמת הרגשתי שיכול להיות אחרת ועוד יהיה טוב".
קצת לפני סוף המשמרת פילחה אזעקה את השקט וגלית נחמיאס מצאה את עצמה עם תינוק של אחת מהיולדות הפלסטינאיות שיילדה, לבד במסדרון בדרך למחלקת התינוקות, מסדרון לא ממוגן ועם חלונות.
"לרגע לא חשבתי לעזוב אותו ולרוץ למקום ממוגן", היא מספרת, "חשבתי רק על לאיזה עולם הוא הגיע. אני לא גיבורה, ממש לא. אני רק מיילדת, שמה שמתבקש ממנה זה לעזור להביא חיים, ולא משנה מאיזה רחם".
נחמיאס מסרה אז את התינוק לאחת האחיות במחלקת תינוקות והתפנתה לחשוב על ביתה הפרטי שבמושב ישע שבמועצה האזורית אשכול, מרחק של 4.8 ק"מ מגדר המערכת עם רצועת עזה.

"יורים פה"


"איתי היה אמור לצאת לקורס מתשאלים במסגרת היחידה שלו ביום ראשון, ה־8 באוקטובר", מספרת האם השכולה, "והוא הגיע הביתה לחופשה עם כל הציוד שלו. בבוקר אותה שבת נקראה כיתת הכוננות של המושב לצאת כדי להגן על היישוב. איתי, שהיה מצויד בנשק, לא חשב פעמיים ויצא החוצה כדי לסייע לחברי כיתת הכוננות. הוא יצא מהבית מבלי לדעת מה קורה באזור. רק היו ידיעות על חדירת מחבלים ליישובי האזור, אבל המצב לא היה ברור באותן שעות".
באותן שעות, בעוד הלחימה מתנהלת באזור עוטף עזה, כבר החלה גלית נחמיאס לעשות את דרכה מבאר־שבע לעבר ביתה שבמושב ישע.
"הייתי בטוחה", היא שיתפה, "שזו עוד התחלה של סבב לחימה, ולכן כדאי למהר ולחזור הביתה. נכנסתי לרכב שלי והתחלתי לנסוע לכיוון היציאה מבאר־שבע. חברות מהעבודה ניסו לשכנע אותי להישאר במקום ממוגן, אבל אני שכבר 15 שנים גרה בעוטף אמרתי שזה בסדר ואני רוצה למהר ולהיות עם המשפחה. קצת לפני היציאה מהעיר, בעלי התקשר והתחנן שאשאר בבאר־שבע. לא הבנתי למה. הרי זו לא הפעם הראשונה שאני נוהגת תחת התקפת טילים. אבל המילים שאמר לי 'גלית, זה משהו אחר, יורים פה ברחוב' הקפיאו אותי ונשארתי בבאר־שבע. בדיעבד הוא הציל את חיי, כי הביתה לא הייתי מגיעה בחיים".

נלחם במחבלים


ההמשך כבר ניבא לה רעות. "התחלתי ליצור קשר עם חברות שגרות בכל רחבי העוטף והתחלתי להבין מעט ממה שקורה. התחושה שלי היתה נוראית, המשפחה שלי בסכנת חיים ממשית, תחת מתקפת טרור, והבן שלי, החייל הגיבור שלי, נלחם בחוץ, נלחם על הגנת המושב, הבית שלו".
בעודה ספונה לבדה בירה קטנה ללא ממ"ד בבאר־שבע היא משתגעת מדאגה. "בשעה 10:05", היא נזכרת, "הרגשתי אגרוף חזק בבטן וכאילו מישהו מסובב בתוכה סכין שגרמה לנשמה לצאת מתוכי, קפצתי בבהלה צורחת לשמיים. אני לא יודעת אם זו השעה שאיתי שלי נפל, אבל אני כן יודעת שהרחם שלי הרגישה שמשהו מתוכה אבד. אבד לעד".
בשעות הצהריים של אותה שבת, תחושתה של גלית הפכה לבשורה קשה, כאשר אחד הרבש"צים ביישובי האזור בישר לבעלה, אביו של איתי, כי חברי כיתות הכוננות של המושבים ישע ומבטחים נהרגו. בדיעבד התברר שבין הנופלים היה גם סמ"ר איתי נחמיאס שנלחם כתף אל כתף עם חברי כיתות הכוננות מול חוליות המחבלים שחדרו לאזור.
גלית נחמיאס אוצרת בתוכה תעצומות נפש. "אנחנו נמשיך ליילד ולהביא חיים", היא מציינת, "בתקווה שזה יהיה לחיים טובים ובטוחים יותר. הדם של הילדים ובני המשפחה שלנו לא נשפך לחינם. לא ינצחו אותנו. איתי שלי אהב את החיים וזו הצוואה שהשאיר לי".
מהיכן את שואבת את תעצומות הנפש האלה, כשהכל עוד טרי?
"מה נעשה? נשקע במרה שחורה? כזה היה איתי. אם הוא היה מקבל מכה, הוא היה מיד קם וממשיך הלאה. אין לנו את הפריבילגיה לשקוע במרה שחורה. לזכר הנופלים ולמען החיים, אנחנו חייבים להמשיך. זאת ועוד, האחים של איתי חזרו עוד במהלך ה'שבעה' לשירות מילואים באוגדת עזה".