"ביבי, שמעתי אותך במו אוזניי אומר ש'אנחנו ידענו מי זה החמאס, עכשיו העולם יודע'. אם ידעת, למה חיכית? שאני אצא לעזה חמוש באף אדום ואחסל אותם בבדיחות קרש?".
כך שיתף השבוע שולי ויקטור, חבר קיבוץ ניר עוז שבעוטף עזה, המוכר כליצן רפואי.
כ־30 אחוז מתושבי קיבוצו נרצחו, נחטפו או מוגדרים עד היום כנעדרים. בימים האחרונים הספיק שולי ויקטור להשתתף בלא מעט הלוויות של חברי קיבוצו, וגם בימים טרופים אלה הוא משתדל, או לפחות מנסה, להעלות חיוך על פניהם של מבוגרים וילדים כאחד.
"תמיד אני עובד מול אנשים עם מצוקות", הוא מציין, "אבל הפעם זה הרבה יותר קשה, כי אתה עובד, למשל, עם ילדים שאיבדו רבים מבני משפחתם. זה גם יותר קשה, מבחינתי האישית, כי אני מכיר את מי שנרצח בקיבוץ שלי או שהוא נחטף או שהוא נעדר".
כיצד באמת מצליחים להעלות חיוך על פניהם של אלה שעברו את האסון הזה?
"הכל יחסי בחיים. זה לא קל. בין חיבוק לחיבוק אני מספר בדיחה כזו או אחרת על מנת להקל על התחושות הקשות והכואבות. במצבים כאלה נוהגים ברגישות יתר. זה לא קל להצחיק את מי שאיבד זה מקרוב את מרבית בני משפחתו צריך להצטייד בהרבה אינטיליגנציה רגשית בעניין הזה".
שולי ויקטור, שפונה לאילת יחד עם תושבי קיבוצו ששרדו את התופת, ניצל בנס מהטבח שביצעו המחבלים בקיבוץ ניר עוז. באותה שבת שחורה הוא שהה עם משפחתו בתל־אביב. "הבית שלי נהרס לגמרי", הוא מספר, "בדירה סמוכה אליי נרצח זוג מבוגרים ששרפו אותם בתוך הבית והבת שלהם ושני ילדיה הקטנים נחטפו לעזה. מבחינתי, זה דורש הרבה כוח נפשי".
לא פשוט כלל ועיקר?
"ברור. ב'סורוקה' פגשתי נערה בת 16, תושבת אחד מיישובי העוטף שהאמא שלה נורתה למוות בממ"ד והאבא נורה ונפצע קשה ברגלו, שהרופאים נאלצו לקטוע אותה, עשיתי לה קסמים והצחקתי אותה. פגשתי בבית החולים גם אישה מבוגרת בשנות ה־70 לחייה, שרצחו את בעלה. עשיתי לה ולבת שלה שליוותה אותה מופע סטנד־אפ קצר והן צחקו. האישה ביקשה לרומם את נפשה. זו תרומתי הצנועה להעלאת המורל".
קראו גם:
כיצד אתה, מבחינה אישית, מרגיש גם כליצן רפואי בימים האלה?
"אני בכלל מתפלא שאנשים צוחקים במצב הזה ומחייכים למרות השואה שהם עברו. זה בלתי נתפס מה שקרה כאן. מה שקרה הוא בגדר של רולטה רוסית. בבית אחד שחטו אנשים ועל בית אחר המחבלים דילגו. אישית, הבטן שלי מתהפכת. גם אני מקבל עזרה נפשית ועובר תהליך של 'אשמת הניצול'. אני החייל של ההומור".
