"לוחם טוב לא עושה את מה שהוא אוהב, הוא מוצא אהבה במה שהוא עושה" - זהו קטע שמופיע באחד מכתביו של רס"ל יהונתן (יוני) מלכא ז"ל (23) מבאר־שבע, שזכו בימים האחרונים להיות מוצגים ביריד חסד מיוחד שנערך לזכרו בתיכון אמי"ת.
הקטע הזה שכתב ועוד קטעים נוספים מאפיינים את אישיותו המיוחדת. יוני היה לוחם שריון בגדוד 82 שבעוצבת "סער מגולן" חטיבה 7, והוא נפל בקרב ב־5 בדצמבר בדרום רצועת עזה.
רס"ל מלכא ז"ל הוא החייל הראשון שנהרג בחאן יונס מאז שכוחות צה"ל נכנסו לעיר. הוא היה לקראת סיום המסגרת הצבאית, מפקדו הפציר בו כי הוא משוחרר ולא חסר לו סד"כ, אולם יוני התעקש ואמר לו "לא עוזבים חברים בעת מלחמה", ונכנס עם הכוחות להילחם ברצועה.
שלושה חודשים לפני מתקפת הטרור יוני נפצע ברגלו במוצב בגבול סוריה. רגלו גובסה והוא היה מרותק למשך זמן. "אמא, אני לא מסוגל לשבת בבית", אמר יוני לאמו רונית כשפרצה מלחמת "חרבות ברזל".
הוא בחר להצטרף לחבריו. "הוא פשוט התעקש ללכת", מספרת רונית שהיתה מודאגת. "הוא תמיד ענה לי: 'אמא, אל תפחדי, הטנק שלנו מוגן, יש לנו מעיל רוח, אני בתוך הטנק', והרגיע אותי". אבל גם 'מעיל הרוח' לא עזר, יוני נפל כתוצאה מאר,פי.ג'י. שנורה על הטנק, ושם מצא את מותו.
אחד משלישייה: יהונתן הקטן
רונית מלכא, מנהלת החטיבה העליונה בתיכון אמי"ת בבאר־שבע, מספרת על המפגש האחרון עם בנה בזמן שיצא להפוגה ב־26 בנובמבר בירוחם. "זה היה מפגש עם כל המפקדים, החיילים, המשפחות. הוא היה שמח וטוב, כולו היה אור גדול, אתה עובר ממפקד למפקד, כולם דיברו עליו 'איזה מקצוען, איזה ילד', ממש פרח'".
רונית מלכא (55), נשואה למשה, שעוסק בהבראת מטבחים מוסדיים, ואם לחמישה ילדים. אחרי שני בנים נולדה שלישייה, שאחד מהם הוא יוני, במשבצת הילד הקטן. כל ההריון היא היתה בתהליכי מעקב ושמירה, וילדה בבית החולים תל השומר.
חצי שנה לאחר לידת השלישייה, רונית החליטה לחזור לעבודתה, כששתי מטפלות סייעו לה עם התינוקות.
יוני הוא אח לשלושה אחים ואחות: הבכור מיכאל, בן 31, לומד בטכניון ומתגורר בחיפה, עובד ב"אלביט", השני דניאל, בן 27, מתגורר בבאר־שבע, לומד במרכז אקדמי "מרכז שלם" בירושלים איסלאם והמזרח התיכון. דניאל נשוי, אשתו לומדת רפואה בעיר, הוא לוחם בצנחנים, הצטרף למלחמה ונשלח לג'נין.
אחרי השניים נולדה שלישייה: אריאל, מפקד בסיירת צנחנים בצבא קבע, היה בסג'עייה בזמן שאחיו יוני נפל, ושירה, מהנדסת תעשייה וניהול, מתגוררת בגרעין התורני בלוד, נשואה ואם לשתי בנות (בת שלוש ובת עשרה חודשים).
בעיני האחים לשלישייה: שירה ואריאל, יוני תמיד היה יהונתן הקטן.
מספרים שיוני היה עם המון נתינה. את יכולה לספר במה זה התבטא?
"הוא היה ילד עם צניעות ואהבה שלא הרבה לספר. אלפים הגיעו בשבעה ובשלושים לנפילתו, וכל אחד סיפר על יוני, אבל מעל הכל, כל אחד שבא הציג את עצמו כחבר של יוני, ואני שאלתי מה הקסם? ואגיד לך, יוני ידע לגעת במקום הזה של הקשבה מטורפת לכל אחד, לתת לו את העצה הנכונה".
המסלול שבחר: ישיבה תיכונית
יוני עשה את כל שנותיו בבאר־שבע, הוא למד במסגרת של חב"ד, ולאחר מכן בבית הספר "שומריה", ישיבה תיכונית בראשה עומד הרב ראובן נתנאל. "הוא אדם בעל שיעור קומה שאני אסירת תודה לו", היא אומרת.
לאחר שסיים כיתה י"ב הלך יוני ללמוד ב"נטע ימינך" ליד יתיר, ישיבה חקלאית, שילוב של מכינה וישיבה, כהכנה לקראת השירות הצבאי.
לרונית היה חשוב הערכים החינוכיים, אבל גם הבחירה של הילדים במסלול המועדף עליהם. "אתה רוצה ליצור ילד שהוא גם סקרן וגם מסוגל וגם מאמין בעצמו. אני אמרתי דבר אחד, תתחילו באהבה, אמון בילד ואהבה לילד. כשהילד מרגיש את המעטפת הזאת, זה כבר שולח לכל המקומות האחרים שאנחנו רוצים לגעת בהם".
קראו גם:
המקום הזה של אהבה נתן ליוני משמעות מיוחדת, כפי שמספרת האם, עליה גדל ועל ברכיה התחנך. "הוא באמת היה ילד מיוחד", מספרת רונית, שלמרות הכאב היא מוצאת נקודות נחמה במסלול שבנה בחר. "אם יש נקודות שנותנות לי כוח ונחמה מסוימת, זה לדעת שהוא היה במקומות שהוא כל כך שמח בהם, והגיע אליהם בשמחה. היה לו קשר יוצא מן הכלל עם החברים, עם הרבנים, עם צוות המורים, זה היה עולם ומלואו, לפעמים תלמיד מחכה מתי הוא מסיים את המסגרת, אבל כאן היו חיבורים שאין דברים כאלה".
כיצד הוא הסתדר בצבא עם הרקע הדתי?
"יוני היה עם פתיחות אין סופית, הוא לא היה מתייג, הוא היה נגד זה, לא מודדים לפי כיפה כזו או אחרת. הרוב המוחלט של החברים שלו בשריון לא באים מרקע דתי, וזה לא היה לו קל. בתחילת הדרך זה היה לו אתגר כי הוא ילד שלמד בחממות של הישיבות והוא לא רצה ללכת לישיבת ההסדר, הוא לא רצה חצי שירות, הוא רצה שירות מלא, רצה כמו כולם שירות משמעותי. הוא הלך לגדוד כי שם ידע שהוא יוכל להתחבר, שהוא יוכל לקרב את אלה מהחברה שהוא פחות מכיר אותה. החברים שלו סיפרו שאין בצוות הטנק כאלה שמתפללים, יוני היה עולה על הטנק ומתפלל עטור בתפילין ובטלית, כאילו ממקום של חיבור ואהבה".
המנהלים והמורים: עוטפים בחום ואהבה
כמנהלת, מחנכת ומורה ותיקה, היא מתרגשת מהחום והאהבה שמעניקים ועוטפים אותה התלמידים והנהלת בית הספר.
התלמידים תכננו יריד למכירת תוצרת חקלאית משדות עוטף עזה שכל הכנסותיו לתושביו, אולם בעקבות נפילתו של יוני ז"ל, הפך היריד לזכרו, כאשר התלמידים נוטלים על עצמם את המשימה לכבד את זכרו ולהעלות קווים לדמותו.
התגובות מאוד מרגשות את רונית, וכשזה מגיע מצד התלמידים שעושים את זה מכל הלב והנשמה, זה מחזק אותה, ולמרות הצער והכאב, נותנים לה המון כוח להמשיך ולהנציח בכל הזדמנות את זכרו של בנה האהוב.
"זה היה מאוד מרגש", מספרת רונית על החיבוק החם של התלמידים, ומדברת באותה נשימה על חזרתה לעבודתה. "מיד לאחר השבעה, בא אליי מנהל בית הספר, צוריאל רובינס, ובמלוא הרגישות אמר לי 'תיקחי את הזמן שאת צריכה', ואני הרגשתי שהכי נכון זה לחזור בזמן ולא למשוך את זה, לא למתוח את זה. החזרה והחיבור לתלמידים ולמורים יביאו איתם את המרפא, את הנחמה, ואת המשך העשייה שהיא בעצם מקור נחמתי".
בסוף חופשת חנוכה חזרה רונית לבית הספר, ושם ציפתה לה קבלת פנים של מאות תלמידים וצוות המורים, בכניסה לשער המוסד החינוכי, עם שירי נשמה והימנון התקווה, דגלים וחיבוקים. "החיבוק החם הזה ריגש אותי מאוד. אני כאן המון שנים, למדתי גם פעם בבית הספר הזה שהיה מקיף ה', אז הדברים ככה שלובים והקשרים הם מאוד עמוקים, וזה היה מעמד מאוד מרגש".
ההודעה על הטרגדיה: "קרה אסון גדול"
ביום שבנה יוני ז"ל נפל בקרבות, רונית מלכא היתה בטיול במצדה עם שכבה י"ב. שם דיברו על סיפור הגבורה היהודית לפני חנוכה. "גבורה יהודית אז וגבורה יהודית היום. עלינו למצדה, העברנו את השיעור הזה, וזה היה מטורף לחבר אותם לאז והיום. חיפשו אותי ולא מצאו. הגיעו למנהל שלי, צוריאל רובינס, ואמרו לו: 'קרה אסון לרונית, היא צריכה לחזור דחוף הביתה'".
מלכא עשתה כל הדרך לביתה וקיבלה את בשורת האיוב. היא התמוטטה ונפלה על הרצפה, והיות ששלושת בניה משרתים כלוחמים, שניים מהם בצנחנים, היא צעקה "מי מהם נפל?", ולאחר שהרימו אותה והכניסו אותה הביתה, הם בישרו לה שיוני נפל.
כיצד מתמודדים עם אובדן?
"מצד אחד, אתה אומר, אין נחמה למקרה כזה והיא לא קיימת, אבל מצד שני, יש בו משהו שאומרים 'עין במר בוכה ולב שמח'. אז 'עין במר בוכה' זה האבל, הקושי והכאב, שפשוט וברור לי שזה ילווה אותי עד הנשימה האחרונה, אין פה בכלל שאלה. מצד שני, גם יש משפחה ויש לו שני אחים תאומים ויש לו עוד שני אחים לא תאומים. אני נכנסת לנעליים שלו ושואלת את עצמי מה הוא היה אומר לי ברגעים האלה, מה אני צריכה לעשות, מה הצו הפנימי שלו או הצו הפנימי שלי, איך אני ממשיכה מכאן?".
זה קשה מנשוא.
"אלה אתגרים מאוד קשים, אני אומרת את זה ברמה הקוגניטיבית, אבל המתח הזה בין הלב ומה נכון לעשות הוא קיים והוא תמידי. אחד הדברים הגדולים שהיו ביהונתן זה רגישות עצומה, אבל הוא היה גם פייטר גדול. איך שני הדברים האלה מתמזגים, איך ילד שבאמת רגיש לנמלה יכול להיות בטנקים, ואצלו הדברים האלה היו משולבים, כאילו בזמן המלחמה אדם נמדד גם ברמת המוסריות שלו ובעדינות שלו".
הפנקס של יוני: הכאב על מות הסוס
המילים האלה של האמא השכולה שאיבדה את היקר לה מכל מהדהדים ויוצאים מתוך הדברים שכתב יוני בחייו. ההורים גילו בתוך החפצים של בנם את הפנקס בו הביע את מחשבותיו והרהוריו.
במהלך הכניסה לבית החולים "שיפא", שעה שניסו להוציא את אחד החטופים, לא ידעו אם הוא חי או מדובר בגופה. יוני כותב את הדברים הללו בפנקס שלו.
כמי שהיתה לו אהבה לסוסים, יוני סיפר כי ראו מחבלים נמלטים ואחריהם דהר סוס, ואז הוא קיבל הוראה מהמפקד לירות פגז. הוא ירה פגז, ואז הוא שמע בקשר שיחד עם המחבלים גם הסוס נהרג. הוא ישב דקות ארוכות ובכה על מותו של הסוס.
"אתה מבין את הסיפור הזה", אומרת רונית, "הפגז מול ממלכת הרשע שיש שם, היה ברור לו שזה מה שנכון לעשות, אבל למה הסוס? זה היה כאב שליווה אותו".
והיא חוזרת לאותו יום טרגי. "בימים הראשונים כולם מתחבקים, ואתה יודע, קצת הססנים, כן לגשת, לא לגשת, מקרה כזה הוא טרגדיה והוא אסון, אז קצת מהססים, אבל ברוך השם אני משתדלת להיות בזרימה כי אני מבינה שזה מה שנכון, גם 'כי מדי דברי זכור אזכרנו עוד', שזה משפט שאנחנו צריכים להגיד אותו גם ברמה הלאומית וגם ברמה האישית".
רונית מביטה בתמונות של בנה יוני עם החיוך הרחב ומה כותבים עליו, החיבה והאהבה שמרעיפים עליו, והיא מתמלאת גאווה בבנה. "זה ילד עם חיוך גדול ששובה כל לב שמסתכל עליו, ילד עם הרבה אהבה לטבע. חברים שלו שבאו לנחם אמרו, 'יהונתן זה ילד שאהב את הטבע, היה מחובר לטבע', אבל היתה לו נשמה שהיא מעל הטבע, והנשמה הזאת שמעל הטבע, זה תמיד חשיבת יתר על הדברים הגדולים שעוטפים אותנו".
לדוגמה?
"היתה לו חמלה עצומה כלפי כל ייצור חי. למשל, נפל חתול לפיר, הוא עבד על הסיפור הזה משהו בסביבות שלוש עד ארבע שעות כדי להוציא את החתלתול הזה, כדי שלא ייסחף לזרם הביוב. הוא שטף את החתול והביא לו קערה של חלב. ברגעים הקריטיים האלה מה שמילא אותו משמעות היתה הרגישות המטורפת הזאת".
צוריאל רובינס, מנהל מקיף אמי"ת, מספר, על הדרך להנציח את יוני ז"ל והתמיכה שהם מעניקים לרונית. "אחד הדברים היפים שיצאו מהאירוע הכל כך עצוב ומצער זה שרונית לקחה את מה שקרה לה למקום של חינוך כלפי התלמידים. ומאז אותו אירוע נורא, יש פה הרבה עבודה חינוכית בעיקר של רונית, ש'ממנפת' את האבל שלה לטובת תהליכים חינוכיים לתלמידים כדי לספר להם על גבורה, לספר להם על אמונה, והדברים האלה מאוד משמעותיים".
לדבריו, היא עושה את זה בצורה מצוינת וגם בגבורה. "רונית הפכה לדמות שנותנת כוח לתלמידים".
על יריד החסד מספר רובינס: "היריד היה באמת אירוע שיא. מה שהיה מיוחד בו זה שהתלמידים רצו להנציח את יהונתן, רונית בגדול כמעט לא היתה מעורבת, כלומר התלמידים שמעו עליו כל כך הרבה, והם ביקשו להקדיש אותו ליוני".
איך הגיבו התלמידים על הטרגדיה?
"זה התחיל בזה שהם ביקשו לבוא להלוויה, בהתחלה התלבטתי, אם מתאים לקחת תלמידים ללוויה, אולי הם צעירים מדי. להרבה מהם זו היתה הפעם הראשונה בחיים שלהם, עמדתי לידם בלוויה והם לא ויתרו, הם הרגישו שהם באירוע היסטורי".
