"חברים בלב ובנפש", כך מתארות אלמנותיהם של נצ"מ איציק בוזוקשוילי (43) ונצ"מ ג'יאר דוידוב (43), זכרם לברכה, את הקשר בין הבעלים שלהן שהתחיל בילדות ונקטע כשנפלו במתקפת הטרור הרצחנית ב־7 באוקטובר בזמן שהגנו בגופם על אזרחים והצילו בתושייתם רבים.
חודשיים אחרי שאיבדו את היקר להן מכל, ענבר דוידוב וטלי בוזוקשוילי מספרות על הקשר המיוחד בין בעליהן, וגם על הקשר ביניהן שמאז לכתם התהדק והפך לקשר משפחתי לכל דבר, על הגבורה של גי'אר ואיציק באותה שבת ארורה, על המורשת המפוארת שהשניים הותירו מאחוריהם, ועל האמונה שבעליהן לא נפלו לשווא.
התייצבו לקרב
ג'יאר דוידוב ז"ל, אב לארבעה ילדים, נולד באזרבייג'ן ועלה לארץ כשהיה בן שנה. משפחתו השתקעה בבאר־שבע, הוא גדל והתחנך בעיר, ואחרי לימודיו התגייס למשמר הגבול, שם הכיר את אשתו לעתיד ענבר שהייתה לוחמת מג"ב.
אחרי שמילא כמה תפקידים במשמר הגבול, עבר גי'אר לשרת במשטרת ישראל ומילא שם כמה תפקידים משמעותיים, בהם מפקד ימ"ר לכיש. בתפקידו האחרון היה מפקד תחנת רהט.
איציק בוזוקשוילי ז"ל היה אב לשלושה ילדים. בנו הבכור התחתן רק לפני ארבעה חודשים, ובתו ליאל לוחמת מג"ב. את אשתו טלי הכיר בבאר־שבע כשהם היו רק בני 14, ומאז הם זוג. איציק למד במקיף ד' ומיד עם סיום לימודיו התגייס למג"ב לצידו של ג'יאר.
במהלך השירות הצבאי נישא איציק לטלי, המשיך אחר כך לקריירה מרשימה במשטרה, ובתפקידו האחרון הקים את תחנת שגב שלום ופיקד עליה.
ב־7 באוקטובר בבוקר יצא ג'יאר דוידוב ז"ל מביתו לריצה הקבועה שלו. ברגע שהחלו האזעקות, הוא חזר ובתוך דקות ספורות כבר היה על מדים.
"לא הבנתי ממש מה קורה", משחזרת אשתו ענבר, "צעקתי לו שישמור על עצמו". במקביל, הוקפץ גם בנו, לוחם בגבעתי.
קראו גם:
ג'יאר נסע לתחנת רהט כדי לאסוף ציוד מיגון ונשק. הוא ידע שיש מחבלים באופקים, ונסע לשם. באופקים נאמר לו שהאירוע בשליטה ואז הוא החליט לנסוע לאזור רעים כדי לתפוס פיקוד על האירוע ולחלץ משם שוטרים. ברגע שהגיע לאזור המסיבה, נתקל במחבלים. הוא הסתער עליהם, אבל הם ירו בו והוא נפגע.
כשהחלו האזעקות בשבת השחורה, העירה טלי את איציק, ובמקביל בתם ליאל שבה מעומר, שם שהתה אצל חברה. כשהאב ובתו החלו לקבל דיווחים על חדירת מחבלים לאזור, השניים לא היססו ויצאו מיד למשימה.
"ביציאה מבאר־שבע איציק שומע בקשר שג'יאר נפצע וצריך חילוץ ואיציק מודיע בקשר שהוא לוקח פיקוד ויוצא לחלץ את ג'יאר", משחזרת טלי.
בדרך, מצומת גילת לכיוון רעים, איציק ובתו ראו כלי רכב שרופים וגופות מוטלות על הכביש. הם נתקלו במחבלים, הצליחו לחסל כמה מהם, ולחלץ שוטרים ופצועים.
כשאיציק הבין שג'יאר נפל, הוא החליט להמשיך לכיוון רעים כדי לחלץ את גופתו, ואולם, ברגע שהגיע עם חבריו לקיבוץ רעים, מחבלים שהסתתרו באחת המיגוניות ירו עליהם טיל אר.פי.ג'י ואיציק נהרג במקום.
אהבת נפש
"כמו אחים", כך מגדירה ענבר את הקשר המיוחד בין ג'יאר ואיציק. "לפני חודש הם היו בחו"ל, ביחד חמישה חברים. אם ג'יאר היה שומע בקשר שקרה משהו לאיציק, ג'יאר היה נכנס כמו שאיציק נכנס לחלץ אותו, וחשב עליו ועלינו, אותו דבר היה הפוך. הם אהבו אחד את השני אהבת נפש. היה אמון מאוד חזק ביניהם".
טלי מחזקת את דבריה של ענבר. "הם התייעצו הרבה אחד עם השני, נפגשו בהמון כנסים, דיברו המון, ולאחרונה היינו המון ביחד", היא מספרת. "עשינו סיור סליחות בירושלים ביחד, וכל הדרך דיברנו והעלנו חוויות מכל השירות שלהם. איציק וג'יאר כיכבו בסרטונים, וג'יאר הכין סרטון של החמישה שיצאו ביחד לברלין ונתן לכל אחד כינוי. איציק קיבל את הכינו גיבור־על. איך הוא ידע שזה מה שהולך להיות, שאיציק יילך וייחלץ את הגופה שלו?", היא תוהה ומוסיפה, "מצאתי עוד סרטון אצלי בטלפון שבו ג'יאר מעיר את איציק עם שירים גרוזיניים שהוא מאוד אהב. בסרטון הוא אומר 'טלי, מעכשיו ככה את מעירה את איציק כל בוקר'. אתה רואה את זה ואומר 'ואוו, איזה חברים'".
קורצו מחומר מיוחד
ההקרבה של איציק בוזוקשוילי וג'יאר דוידוב בשבת השחורה, כשלשניהם היה ברור שהם מסכנים את חייהם, היא יוצאת דופן.
במשטרה אומרים ששניהם קורצו מחומר מיוחד של אהבת הארץ ונתינה בלתי רגילה, מסירות ודבקות במטרה. היה ביניהם אמון הדדי שהוא יותר מחברות רגילה.
ענבר וטלי לא מופתעות מהדברים. "זה משהו בדנ"א שלהם, משהו באופי שלהם, משהו שתמיד ידענו", אומרת ענבר. "חיינו תמיד בידיעה שבאופי שלהם הם לוחמים. תמיד ידעתי שלא משנה מה יקרה, ג'יאר ירוץ ראשון. אותו דבר לגבי איציק. היה ברור לי שלא משנה באיזה אירוע זה יהיה, לא משנה במה ניתקל, ברור שג'יאר לא מהאנשים שיישארו בחוץ. הוא לא יסתכל על האירוע. הוא ייכנס ויינסה להציל כמה שיותר אנשים. זה לגמרי באופי שלו".
ענבר ממשיכה ומתארת את בעלה האהוב, "הוא אהב אנשים, תמיד רצה לעזור, היה מלא שמחת חיים. זה היה באופי שלו - תמיד ללכת ראשון ולהוביל. הנושא של הדוגמה האישית הוא משהו שאפיין אותו בכל דבר ובכל משימה שהוא היה יוצא אליה".
טלי, אלמנתו של איציק, מדברת על האופי המיוחד של שני החברים. "מלבד זה שהם הקצינים הכי איכותיים שהיו, משטרת ישראל איבדה קצינים ואנשים שהיה להם המון מה לתרום", היא אומרת. "לשניהם היה משהו משותף, שניהם היו מאותו זן, מאותו אופי. גם איציק, אם הוא היה פה והלחימה הייתה נמשכת, הוא היה הולך ועושה. הוא חילץ את ג'יאר, הלך וחזר, הלך וחזר, כמה שיותר להציל עוד. זה חלק מהאישיות של איציק".
עוד מוסיפה טלי, "אותו הדבר גם הבת שלי. היא לא ראתה בעיניים, היא הייתה בטוחה בזמן שהיא נלחמה כתף אל כתף עם אבא שלה כי אבא שלה נתן לה ביטחון לאורך כל הדרך, מהרגע שהם יצאו מהבית. הוא הרגיע את הקצינים שהיו איתו, שמר על קור רוח, לא נתן לאף אחד להישבר, וזה מה שמחזיק אותנו, זה מה שמחזיק אותי ואת ענבר. אנחנו יודעות שהבעלים שלנו היו גיבורים. הם לא הלכו סתם והם היו עושים את זה עשרות פעמים כשהיה צריך. ואנחנו גאות שהם עשו את מה שהם עשו. אלה גיבורי מלכות. הם נלחמו באומץ רב, בגבורה, הגנו על המולדת, חילצו כמה שיותר וזה מה שנותן לנו את הכוח להמשיך ולא להישבר".
בין טלי וענבר שוררת תמימות דעים שאילו בעליהן עדיין היו בחיים, הם היו מטפסים בסולם התפקידים והדרגות, והן מברכות על כל יוזמת הנצחה של יקיריהן, ומאוד היו רוצות שייקראו רחובות על שמם "כי מגיע להם".
מחיר כבד
בסלון ביתה של משפחת דוידוב הוקמה פינת הנצחה לג'יאר ואיציק. אנחנו מעלעלים באלבומי התמונות, רובן מהשירות המשטרתי, ובני המשפחה מעלים זיכרונות מתחנות חייהם, ספוגים בהמון עצב וגעגועים.
"אני יודעת שהוא היה גיבור", אומרת ענבר על בעלה ג'יאר. "הוא נלחם. השוטרים מתארים לי ששמעו אותו בקשר קופץ מזירה לזירה, מאירוע לאירוע. הוא פשוט הרגיש שהוא חייב להיות בכל מקום. הוא ידע למה הוא נכנס, הוא ידע שהוא נכנס לקרב, והוא נכנס בכל זאת כי המטרה הכי חשובה היא להציל כמה שיותר אנשים, אזרחים, שוטרים. הוא לא היה מסוגל לשמוע שהשוטרים שלו צועקים ולא להגיע לשם, ולא לנסות לחלץ אנשים משם כמה שיותר".
מה אתן חושבות על מה שקרה בשבעה באוקטובר?
טלי בוזוקשוילי: "אם השוטרים לא היו שם, אנחנו גם לא היינו כאן עכשיו. השוטרים הצילו בגופם בנפשם את המדינה שלנו, את המולדת, עם התחמושת הדלה שהייתה להם, עם כלום ושום דבר. המחבלים עשו לנו קייטנה, קרקס. אני לא יודעת מה היה קורה אם השוטרים לא היו, לאן המחבלים האלה היו מגיעים. אני חושבת שהמשטרה עשתה פה עבודה מצוינת. הם לא ראו בעיניים, נכנסו, מנעו, התאבדו, ורואים את התוצאה. איזה מחיר כבד המשטרה שילמה".
ענבר דוידוב: "אני לא עוסקת בכל ההתרעות, זה לא המקום שלי ולא התפקיד שלי. מי שצריך לעשות את החשבונות האלה, יעשה אותם אחר כך. אני יודעת שבסופו של דבר בעלי היה גיבור ועשה את מה שנשלח לעשות, וככה כל שוטרי משטרת ישראל שנכנסו במבצעים הירואיים, אין דרך אחרת לתאר את זה. הם יכלו להישאר מאחור ויכלו להיות במקומות בטוחים ולא להיכנס לתוך התופת, והם בחרו בידיעה להיכנס לתוך התופת ולהגן בגוף שלהם ובנפש שלהם ולהקריב את חייהם, בידיעה שאנחנו נשארים פה, בידיעה גמורה שהם משאירים אותנו בלעדיהם. כל מי שלחם ביום הזה הם גיבורים אמיתיים, ואנחנו חייבים להם את החיים שלנו".
חזקות ביחד
בעליהן של טלי בוזוקשוילי וענבר דוידוב שירתו ביחד בצבא ובמשטרה, פיקדו על תחנות בנגב, ונפלו במתקפת הטרור הרצחנית של השבעה באוקטובר. מאז אותו יום נוראי הקשר החברי בין השתיים הפך לשותפות גורל של ממש.
"כשאיציק וג'יאר הלכו ביחד וסמכו עלינו, הם ידעו מי אני ומי טלי, הם ידעו שאנחנו נהיה אחת בשביל השנייה, הם ידעו שאנחנו נחזיק את המשפחה ונגדל את המשפחות שלנו לתפארת כמו שהם רצו ושנמשיך את המורשת שלהם", אומרת ענבר.
חברתה טלי מוסיפה: "אני חושבת שהם לא חשבו על עצמם באותו רגע. הם ידעו שהם השאירו בית טוב, מורשת מופלאה עם ערכים טובים, יתדות חזקות, הם הלכו בשקט למשימה שלהם, והם עשו את הכי טוב".
טלי וענבר נחושות בדעתן להמשיך את המורשת של בני זוגן. "אני וענבר נצטרך לקום מפה, להראות לכולם ושיידעו כולם מי היו איציק וג'יאר, שכולם יידעו מה הסיפור, ושכולם יידעו איזה לוחמים הם היו. פשוט להתגאות וללכת בראש מורם ולהמשיך את הדרך שלהם ואת המורשת שלהם", אומרת טלי.
הקשר ביניכן מחזק אתכן בהתמודדות עם האובדן?
ענבר דוידוב: "זה מחזק מאוד כי בסופו של דבר טלי היא בין הבודדים שיכולים להבין באמת מה אני מרגישה, ולהפך. הרבה אנשים יכולים להגיד לי 'אני מבינה איך את מרגישה, אני משתתפת בצערך', אבל מעט מאוד אנשים יכולים באמת להבין מה אני מרגישה. זה להרים אליה טלפון, לשאול אותה איך הייתה השבת, זה לדבר, להתייעץ לגבי הילדים. מאוד מחזק שאנחנו ביחד".
טלי בוזוקשוילי: "ודאי שזה מחזק. יש אירועים שמבקשים מאיתנו להיות בהם, אז אנחנו מתייעצות איתה כי הילדה הקטנה שלי לא תמיד משתפת פעולה. אז אני מרימה טלפון לענבר ושואלת 'התקשרו אלייך? אתם הולכים?', ואז אני אומרת לקטנה שלי שגם אנחנו נלך. כל הדברים האלה בסופו של דבר רק יכולים לחזק אותנו. מכאן אנחנו רק יכולות להתחזק כי אין דרך אחרת. יש לך משפחה, יש לך ילדים. אנחנו צריכות לחזק אחת את השנייה, ופשוט להמשיך את הדרך שלהם. הם הותירו מורשת מופלאה".
