מצוינות, תחרותיות והישגים יוצאי דופן מאפיינים את סיפור חייהן של צמד האחיות יוליה (27) ודיאנה (26) שוויגר מבאר־שבע.
שתי הצעירות עלו לארץ מאוקראינה בלי הוריהן במסגרת תוכנית נעל"ה (נוער עולה ללא הורים), יוליה עלתה בשנת 2010 ושנתיים לאחר מכן הצטרפה אליה דיאנה. עם עלייתן נקלטו האחיות בקיבוץ שובל והן למדו בבית הספר "מבואות הנגב".
היום הן גרות בבאר־שבע ולומדות הנדסה במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון קמפוס באר־שבע. יוליה לומדת הנדסה כימית, ודיאנה לומדת הנדסת בניין. בעוד כחצי שנה יסיימו את הלימודים.
וכאן הדמיון ביניהן לא נגמר - שתיהן גם ספורטאיות מצטיינות, כל אחת בתחומה: דיאנה שחקנית הפועל באר־שבע בטניס שולחן המשחקת בכמה ליגות בכירות, ויוליה היא אלופת ישראל ברמת רב־אומנית בינלאומית בשחמט.
כאן ביתי
ההחלטה לעלות לארץ לא הפתיע את בני המשפחה של יוליה ודיאנה. "מגיל עשר אבא שלנו הכין אותנו לזה", מספרת יוליה. "בכל שנה נסענו למחנה קיץ של הסוכנות היהודית באוקראינה, וידענו שנעלה ארצה והיינו גם מוכנות לעלות לבד. היינו די עצמאיות ולא פחדנו".
גם דיאנה השתתפה בשנים שלפני עלייתה ארצה בתוכניות של הסוכנות היהודית ובפעילויות הדרכה במחנות עולים בחו"ל.
קראו עוד>>>
"סיפור העלייה החל מילדות", היא מציינת. "בכל קיץ שנסענו למחנה של הסוכנות, זה היה ממש מרשים. אנשים היו מגיעים מהארץ ומספרים מה קורה בישראל, וזה היה ממש מעניין, וכבר מילדות ידעתי שאני רוצה לעלות לארץ.
"אחרי שאחותי יוליה הגיעה לארץ והתרשמה מכל הדברים פה ואהבה את המדינה, הבנתי שהמקום שלי והבית שלי הם פה".
היו חששות?
דיאנה: "בילדות אנחנו יותר אמיצים מאשר עכשיו. אם אני עכשיו חושבת לעבור לאיזושהי מדינה, זאת כבר יותר מדי התחייבות, אבל בילדות כשאתה לא מודע לדברים, אתה אמיץ, אתה יכול הכל".
גם ליוליה לא היו חששות והיא הייתה ממוקדת מטרה לעלות לישראל. "תמיד הרגשתי מילדות שאני שייכת לארץ ישראל, שאני צריכה לעלות, שאני רוצה לעלות ואז כשעליתי לכאן הרגשתי שאני במקום שלי, שזה הבית שלי. ידענו שנתחיל מאפס, אבל לא פחדנו וידענו שהכל יסתדר בסוף".
אתן מתגעגעות למשפחה שנשארה באוקראינה?
יוליה: "יש געגועים להורים, פגשנו אותם לפני שנתיים עוד לפני הקורונה".
משחקות אותה
את אהבתה לשחמט ספגה יוליה מילדותה, ובזכות התמדתה הגיעה להישגים מרשימים במשחק הלוח הנחשב לאסטרטגי ומופשט. עד כה הספיקה להשתתף באליפויות ותחרויות שחמט רבות, והיא נחשבת לאחת השחקניות הבכירות בישראל שמייצגת את המדינה בתחרויות בינלאומיות.
"אמא שלי ואבא שלי שחקני שחמט", היא מספרת. "כשהייתי ילדה ראיתי איך הם משחקים אחד נגד השני וממש עניין אותי המשחק הזה. התחלתי לשחק שחמט מגיל חמש, ואז בגיל שמונה למדתי שחמט בין ארבע לחמש פעמים בשבוע.
"זה היה חלק ענקי בחיים שלי, זה לא משהו שהגיע פתאום. תמיד הייתי בשחמט והלך לי כי אהבתי את זה".
שחמט הוא ענף המזוהה יותר עם גברים. איך מתייחסים אלייך?
"קודם כל יש לי דרגה גם של גברים, כלומר יש לי דרגה גם של אישה וגם של גבר - אני בעלת דרגה של רב־אומנית בינלאומית של נשים, ויש לי דרגת אומן בינלאומי בין הגברים".
תסבירי בבקשה את העניין של דרגות גברים ונשים בשחמט?
"יש קטע בשחמט שאישה יכולה להיות בעלת דרגות של נשים ובעלת דרגות של גברים. אני יכולה להתחרות גם נגד גברים, אבל גברים לא יכולים להיכנס לתחרויות של נשים. נשים כן יכולות.
"בשחמט לא מסתכלים אם זו אישה או גבר, לפעמים אני יכולה לשחק נגד ילד קטן ולהפסיד. בשחמט פחות חשוב מי אתה, יותר חשוב מה אתה חושב ומה אתה עושה".
במשפחת שוויגר, משפחה של שחמטאים אלופים ומצטיינים, הורמו הרבה גבות כשדיאנה בחרה להתמקד בענף טניס השולחן, שהוא רחוק שנות אור משחמט.
כשהיא נשאלת מה הביא אותה לענף, הידוע בכינויו העממי פינג פונג, ואיך קרה שהיא לא המשיכה את המסורת המשפחתית, דיאנה משיבה בחיוך, "אני יוצאת דופן וזה היה מאוד קשה. טניס השולחן משך אותי כי לדעתי זה משחק מאוד חברותי. זה שונה משחמט שאתה שם לבד ואתה חושב רק על המשחק.
"טניס שולחן ממש משחרר אותך, ואת גם מתחברת בדרך כלל ליריב שלך. יש שם צחוקים ופעילויות, ואני אוהבת יותר פעילות פיזית מדברים של אחד עם השני. לדעתי זה משחק משחרר, ודרך המשחק התחברתי לאנשים".
בלי קנאה
במהלך הראיון שנערך במזנון של מכללת סמי שמעון היינו עדים לחיבור המיוחד בין יוליה ודיאנה. הן שלובות זו בזו, מתחבקות ומרבות להחמיא זו לזו, מתייעצות בשפת האם, ממתיקות סודות ומשלימות זו את זו. כשלחלל האוויר נזרקה השאלה אם יש ביניהן קנאה ותחרות סמויה, הן פרצו בצחוק גדול.
"אני ממש גאה באחותי", משיבה יוליה ראשונה. "בכל פעם שאני שומעת איזה ציונים היא מקבלת, אני מרגישה שזה כמו ניצחון שלי ואני שמחה בשבילה. כשאני שומעת דברים שאחותי עושה ומצליחה בהם, זה ממש משמח אותי. אני פשוט גאה שהיא אחותי. קנאה זה מצחיק, זה לא יכול להיות במשפחה".
דיאנה מוסיפה, "ממש אין קנאה", ומיד ממהרת לחבק את אחותה.
זו השנה הרביעית והאחרונה בלימודי ההנדסה של שתי האחיות, וגם במקרה זה מדובר במסורת משפחתית. "אבא שלנו מהנדס מכונות ודוד שלנו גם מהנדס מכונות", מסבירה יוליה שלומדת הנדסת כימיה.
"אני לדוגמה אוהבת בהנדסה שאת כל הזמן מייצרת דברים, משפרת דברים. אני חושבת שזה הכי מדהים שיכול להיות. ולמה כימיה? כי תמיד אהבתי כימיה וביולוגיה, אלה מקצועות שלמדתי בבית הספר. תמיד עניין אותי ממה עשוי איפור, מה יש בתוך אוכל, כלומר, ממה עשוי כל דבר שמסביבנו, הקשר הזה בין כימיה להנדסה ממש מדהים בעיניי.
"ואני גם אוהבת שבתחום הזה כל הזמן משפרים דברים, בגלל זה תמיד רציתי ללמוד הנדסה".
דיאנה, שלומדת הנדסת בניין, רואה עצמה עוסקת בתחום בעתיד. "בשבילי טניס שולחן זה תחביב שאני אוהבת, זו באמת האהבה שלי, ולשחק זה פשוט כיף, אבל מקצוע הנדסת הבניין זו גם אהבה", היא מצהירה.
"אני רוצה להשקיע בעבודה שלי, וכן, אני כמובן רוצה להיות מהנדסת בניין ומהנדסת ממש טובה. זה מקצוע מעניין, אולי לא מקבלים תשלום ראוי, אבל זה תחום ממש מעניין ואני ממליצה לכולם".
גם יוליה רואה בשחמט תחביב, ואף שהיא משחקת באולימפיאדת השחמט, באליפות אירופה ובליגות ארציות, היא רואה את עצמה עוסקת בעתיד בהנדסה כימית. "אני מאוד רוצה להיות מקצועית בעבודה שלי, אז זה המסלול שלי והרצון שלי לעתיד".
חוששת ממלחמה
אף שיוליה ודיאנה מרוצות מהחיים שלהן בישראל, הן מתגעגעות להורים ולשני האחים שנשארו באוקראינה. "אישית לי זה ממש קשה", אומרת דיאנה, ויוליה מציינת, "אני מקווה שהם יעלו לארץ ויהיו לידינו".
הגעגועים למשפחה רק הולכים ומתעצמים בצל המשבר בין רוסיה לאוקראינה והדיווחים על האפשרות שרוסיה תפלוש לאוקראינה ותפתח במלחמה.
"אני מאוד דואגת", אומרת דיאנה, "אני שומרת על קשר עם החברים שלי מאוקראינה, ואחד החברים הטובים שלי התנדב להיות חייל כי זה היה חשוב לו מאוד. אני ממש דאגתי לו כל השנים האלה וכל הזמן התקשרתי אליו.
"עדיין מאוד קשה לכולם שם ורוסיה מביאה את החיילים שלה לגבול עם אוקראינה, ויכול להיות שהם יפלשו. זה ממש מדאיג את כולם שם. אמא שלי מודאגת מאוד".
מה אתן חושבות על החיים בישראל?
דיאנה: "החיים כאן מאוד מעניינים. יש פה כל כך הרבה אנשים מעניינים ושונים אחד מהשני וכולם לומדים להסתדר אחד עם השני, זה מרשים. אני לא חושבת שדבר כזה היה קורה באיזושהי מדינה אחרת.
"באתי מאוקראינה שבה ההבדל הכי גדול שיכול להיות הוא שאחד מדבר רוסית והשני אוקראינית. פה יש אנשים שבאו מכל העולם והם מנסים להסתדר ומצליחים. זה מאתגר את כולם. זה מוחק לי את כל הסטיגמות שלמדתי באוקראינה".
יוליה: "אני מרגישה בארץ כמו בבית. אני מרגישה שלא חשוב לאיזה מקום אני אלך, בכל מקום יש אנשים מאוד נעימים, ונוח לי בכל מקום. במכללה יש סגל אקדמי מעולה, כולם כל כך נחמדים ואני מרגישה בבית".
דיאנה: "הקטע הזה שבארץ יש כל כך הרבה התנדבות זה משהו שלא ראיתי בשום מקום בעולם. כל הזמן מתנדבים, ואם קרתה למישהו תקלה, כולם אוספים עבורו כסף. יש סיוע לבעלי חיים, לניצולי שואה, כל המלגות שאנחנו מקבלות פה. י
"ש פה תרבות של לתת וזה משהו מדהים וממש משמעותי בשבילי פה בארץ. אני מקווה שכך יהיה בכל העולם".
מה השאיפות שלכן?
דיאנה: "אני יודעת שבארץ זה מאוד קשה, אבל הייתי רוצה מתישהו לבנות ולתכנן לבד בית ואני רוצה שבבית הזה יתגוררו אמא שלי ואבא שלי ובני המשפחה שלי. זה כמו שאיפה כזאת של ילדים, אבל באמת זה מה שאני רוצה. אני חושבת שאני יכולה לעשות את זה".
יוליה: "עכשיו עלה לי רעיון לראש, חבר שלי דניאל פסטרנק הוא מהנדס חשמל, אז אני חושבת שבבית שיוליה תבנה הוא יעשה את כל החשמל ואני אעזור במה שאוכל".
לעדכונים: חדשות באר שבע
