יומיים לפני תחילת מבצע 'צוק איתן', בראשית חודש יולי 2014, נחתה רקטת קסאם על רכבה של עדי לגזיאל־שי. היא ומשפחתה גרו אז בקיבוץ נירים הסמוך לגדר המערכת בעוטף עזה.
"הלכתי עם הילדים הקטנים שלי מהבית לכיוון הרכב כדי לקחת אותם לגן", היא נזכרת. "תפס אותנו צבע אדום ובתשע השניות שהיו לי הספקתי רק לסגור את הדלת מאחורינו, ואז נשמע בום חזק. הרקטה שנורתה מרצועת עזה נחתה בפגיעה ישירה על הרכב שנפגע טוטאל לוס. חמאס, כנראה, רצה מאוד שאחליף את הרכב, אבל הם לא שלחו במקום זה מרצדס אלא טיל. יומיים לאחר מכן כשהמצב הביטחוני הסלים החל מבצע 'צוק איתן' וגם פינוי של תושבים מהקיבוץ לאזורים מוגנים ובטוחים יותר".
מאותו רגע, היא מודה, היא סובלת מטראומה שעם הזמן קיבלת את ביטוייה בהומור השחור.
מנגנון ההתמודדות הזה בדמות הומור הפך עם הזמן למופע סטנד־אפ ייחודי שבו היא מתארת את החיים במציאות של סבבי לחימה, מבצעים צבאיים, אזעקות וירי רקטות ופצצות מרגמה.
כל הזמן דרוכה
"לקח לנו זמן לעכל את מה שקרה", היא נזכרת בשנה שלאחר סיום מבצע 'צוק איתן'. "חברים שלנו נהרגו, חיילים ששירתו בגזרה שלנו נפלו במהלך ימי הלחימה. ערב ערב היינו יושבים בקיבוץ ומדברים על מה שעברנו. בשלב מסוים התחלתי להרגיש מוזר, אחרת ממה שהייתי".
איך זה בא לידי ביטוי?
"הפכתי לקצרת רוח וחסרת סבלנות. משהו השתנה בי ברמה הרגשית וברמה התפקודית. שימשתי מנהלת ענף המזון בקיבוץ ועזבתי את העבודה וחיפשתי משהו שיימלא אותי. אחרי מלחמה כזו סוערת, הכל נראה לי מוזר".
החיפושים אחר מקום עבודה חלופי הובילו את לגזיאל־שי לפתוח גלידריה בבאר־שבע. עסקי הקולינריה אינם זרים לה. היא בוגרת תדמור, בית הספר למלונאות ולטבחות, שף־קונדיטורית ומורה לאפיית עוגות במקצועה. במקביל להקמת הגלידריה, אובחן שהיא סובלת מפוסט־טראומה בגלל המצב הביטחוני והמוסד לביטוח לאומי הכיר בה כנכת פעולות איבה.
"בחודש הראשון של הקמת הגלידריה נכנס למקום לקוח שהתברר לי שהוא פסיכיאטר", היא מספרת. "כשהוא הבין שאני קשקשנית בלתי נלאית, הוא הציע ללכת לייעוץ נפשי. מאותו רגע שבו אובחנתי לפני כשלוש שנים עם פוסט־טראומה, אני חיה כל יום כאילו זה היום האחרון בחיי. שינויים במצבי רוח, חוסר שקט, סטרס מתמיד, חוסר שינה, רגישות לרעשים. אני כל הזמן דרוכה".
עדי לגזיאל־שי (42), נשואה ואם לארבעה ילדים, נולדה בחולון ולפני כ־13 שנה עברה לקיבוץ נירים במועצה האזורית אשכול כשפגשה את מי שיהיה בעלה.
את תקופת 'צוק איתן' עברה עם משפחתה בנירים, קיבוץ שספג ירי בלתי פוסק של רקטות קסאם ופגזי מרגמה. ביומו האחרון של המבצע איבד הקיבוץ שניים מחבריו, רבש"צ הקיבוץ זאביק עציון וסגנו שחר מלמד, זיכרונם לברכה, שנהרגו בחצר הקיבוץ זמן קצר טרם הוכרזה הפסקת האש.
שנה וחצי אחרי המבצע עברה לגזיאל־שי עם משפחתה לקיבוץ השכן ניר עוז המרוחק אף הוא כשני קילומטרים מגדר המערכת עם רצועת עזה. בשנים האחרונות היא שותפה בגלידריה 'לג'נדה' במתחם 'יס פלאנט' בבאר־שבע. עד לפני שנה היא עבדה בגלידריה, אבל בשנה האחרונה היא מושבתת מעבודתה בגלל החמרה במצב הפוסט־טראומה, ומאז היא בחופשת מחלה.
"בשנה האחרונה אני על אובדן כושר עבודה מלא", היא מספרת בגילוי לב. "אני מתפרנסת בעזרת ההורים שלי והתחלתי להעביר הרצאות ואת הסיפור שלי על ההתמודדות שלי עם פוסט־טראומה. לא משנה מה רואים בטלוויזיה, מה שומעים ברדיו. אם לא מכירים או שומעים ממקור ראשון, לא מבינים את המשמעות של מה שעובר עלינו, על מי שמתגוררים וחיים בעוטף עזה".
הכי אותנטית
את הפוסט־טראומה שלה החליטה לגזיאל־שי לקחת לכיוון יוצא דופן. היא עטפה עצמה בהומור שחור, השתתפה בקורס של דיבור מול קהל בעזרת מלגה של הקרן לנפגעי טרור, ובנתה מופע סטנד־אפ העוסק בפוסט־טראומה. זה נשמע אולי הזוי, אבל לדידה של לגזיאל־שי ההומור והצחוק הם דרך להפיג את הפוסט־טראומה שהיא, ומן הסתם גם ציבור רחב יותר, מצויים בו.
"אני משוגעת עם תעודות", פותחת לגזיאל־שי את מופעיה שבשלב זה מוצגים אחת לשבוע במועדון הסטנד־אפ הוותיק קאמל קומדי קלאב בתל־אביב. "כשדודו טופז אמר בשעתו ש'אני משוגע', תראו לאן הוא הגיע כשאיש לא הקשיב לו. אני משוגעת עם תעודות. אני עושה מהחרא קומפוסט".
איך פוסט טראומה וסטנד־אפ מתחברים יחד?
"גיליתי בהרצאות שלי שהסיפורים שאני מציגה על החיים בעוטף עזה במציאות הביטחונית שלנו הם קשים לעיכול בקרב קהל השומעים. החלטתי שצריך להפיג את הקושי הזה בהומור כלשהו. חשוב לי להביא בפני הציבור נושאים שהם בעיקרון לא קומדיה ולהציג את המציאות שלנו כשאנחנו צוחקים עליה. כך אפשר להבין את המציאות הזו יותר טוב".
על הבמה לגזיאל־שי הכי אותנטית שאפשר, כהגדרתה. "אני מתרגשת ומביאה את האמת שלי מול קהל", היא מעידה על עצמה, "אנשים שלא חיים את זה, קשה להם לשמוע את זה כאמת חותכת. בסיטואציות הכי קשות אני מריצה בדיחות. בהסלמה אני יושבת וכותבת. אני מעבדת עם האנשים סביבי את הסיטואציות בהומור. דווקא במצבים הקיצוניים אני נאחזת בזה. אין מודעות בכלל לאיך אנחנו חיים וזוהי הדרך שלי להעביר את המציאות שלנו.
"אני מתגוררת 1.7 קילומטרים מרצועת עזה ותשע שניות אם אתם באים על קסאם. זה ההומור שלי. מצאתי אותו בתוכי כדרך להתמודד עם המציאות שבה אני חיה. הצחוק מפיג את המתח. בשנה האחרונה למשל ביליתי הרבה במיטה. הייתי בדיכאון. הדיכאון הקליני הזה הוביל אותי לרזות. במופעים שלי אני צוחקת על כך שרזיתי. בפרפראזה על הפרסומת ללימודי האנגלית, אני שואלת את הקהל 'יודעים מאין הרזון שלי? זה מהדיכאון הקליני'. אין לי בעיה לצחוק על זה. אני אדם פתוח".
סם החיים
לאורך כל שיחתנו לגזיאל־שי שולפת בדיחות וסיטואציות קומיות. "באחד המופעים שלי בתל־אביב לפני מספר שבועות נשמעה אזעקה. נדהמתי לראות איך שם הכל אחרת. יש להם זמן ואין להם לאן למהר", היא מספרת. "אני חיה ביישוב שבו יש לך רק תשע שניות כדי לתפוס מחסה או להיכנס למרחב מוגן ולהם, התל־אביבים, יש דקה וחצי. בשבילנו זו יכולה הייתה להיות חגיגה. הלוואי שלנו, תושבי העוטף, הייתה דקה וחצי כדי להתגונן".
לא פשוט לצחוק על המציאות הזו.
"מדובר על מופע קומי, סוג של הרצאה קומית. אני לא מרצה על סטטיסטיקות או על פרשנויות ביטחוניות. אני מדברת על רגשות של מי שחיה בעוטף עזה. זה ההומור שלי שבשבילי הוא סם החיים".
איך הדינמיקה של המציאות הביטחונית בעוטף עזה מוצאת את ביטויה במופעים שלך?
"אין מופע אחד דומה למשנהו. הטקסטים משתנים לפי קצב ההסלמות, וכאלה כידוע לא חסרות. הג'יהאד האסלאמי וחמאס אחראים למצב הרוח שלי והם גם אלה שדואגים לספק לי את חומרי הגלם להרצאות ולמופעים שלי. הם דואגים שנהיה עירניים ודרוכים כל הזמן ושלא יהיה לנו משעמם".
לפני שנה הקימה לגזיאל־שי בסיוע מרכז החוסן שבמועצה אזורית אשכול קבוצת תמיכה לנשים המאובחנות עם פוסט־טראומה על רקע ביטחוני. בקבוצה חברות עשר נשים תושבות אשכול והן נפגשות אחת לשבוע.
"כשמישהי אומרת 'בום' כולנו יודעות למה היא מתכוונת", מציינת לגזיאל־שי. "יש משהו בכוח שלנו כי אפילו אמא שלי שגרה במרכז הארץ לא תבין כמה רועדת לי הבטן. אנחנו נפגשות כדי לקבל חיזוקים, חיבוקים ותמיכה. כל אחת מאיתנו מתמודדת עם המצב שנקלענו אליו וזה גרם לי להקים את הקבוצה. אנחנו, הנשים שבקבוצת התמיכה, מבינות אחת את השנייה ואת עצמנו יותר טוב מכל אדם אחר. כאשר יש נפילה של רקטה אצלנו ליד הבית, ההדף גורם לאיברים שלנו להתפוצץ. את זה, חוץ מאיתנו, אף אחד לא מבין".
גם כאן לגזיאל־שי משחילה בדיחה קטנה ומגדירה את עצמה ואת חברותיה לקבוצת התמיכה "אזרחיות נכות צה"ל".
כאן ביתי
בימים אלה שוקדת לגזיאל־שי על מופע סטנד־אפ רחב יותר שכותרתו "משוק לצחוק". המופע המתוכנן יתבסס על קטעי הסטנד־אפ שהיא שוזרת בהרצאותיה.
ביום שלישי הבא (4.2) היא תצפין לתל־אביב לערב נשים שיזמה עמותת נט"ל, המסייעת לנפגעי טראומה על רקע מלחמה וטרור שכל הכנסותיו יועברו לטובת פעילות לנשים נפגעות טראומה מדרום הארץ. באירוע הזה היא תשתף את המשתתפות בסיפורה האישי ותספר איך הפכה מבעלת גלידריה לסטנדאפיסטית המתמודדת עם פוסט־טראומה.
מתי המופע צפוי להעלות?
"אתה לא יכול לצפות ממי שסובלת מפוסט טראומה שתתחייב לך על מועד מסוים למופע שכזה. זה יקרה מתישהו במהלך השנה הקרובה".
כשאנחנו שואלים אותה אם בכוונתה לעזוב את עוטף עזה בגלל מצבה, היא דוחה את האפשרות על הסף. את הבית היא לא עוזבת, היא מדגישה, אבל לפחות שיבינו מה עובר עליה ועל תושבי עוטף עזה. "נכון שבכל הסלמה הסיפור הזה עולה ויש את המחשבה הזו, אבל זה הבית שלי ושל הילדים שלי", היא מדגישה. "הם לא מכירים משהו אחר. כמי שגדלה בחולון, בזמן של הסלמה הם עוברים להורים שלי, אבל הם לא מסוגלים להתמודד עם הרעש של העיר. בשבילי דקה וחצי של אזעקה במרכז הארץ גומרת אותי. זה ארוך ובלי סוף. אני רגילה לקוויקים. כאן זה הבית שלי. פה אני נושמת הכי טוב. כאן זה גן עדן בשיעור של 90 אחוז".
ומה לגבי עשרת האחוזים הנותרים?
"זה גיהינום. בגדול זה פשוט חלום לחיות כאן. מדי פעם זה גם חלום בלהות, אבל זה הבית שלנו. גם ברור לי שאם בכלל אעלה על דל שפתותיי את המחשבה לעזוב, הילדים שלי ינשלו אותי מהירושה שאין לי".
