ד"ר עאהד אמטיראת מתמרן את הג'יפ שלו במיומנויות בין הנחלים המנקזים את מי הגשמים, בין התלוליות והמכשולים עד שאנחנו מגיעים בבטחה לביתו בכפר בלתי מוכר הסמוך לכסייפה.
מכשולים ומהמורות היו גם מנת חלקו בכל אחד מהשלבים בדרכו להיות רופא עיניים בכיר. את לימודי הרפואה הוא התחיל בעמדה נחותה בהרבה מחבריו לספסל הלימודים.
"גדלתי בצריף, ללא תשתיות מים, ללא חשמל, בעצם עד היום אין חשמל", הוא מספר. "היינו מביאים מים מבור מים שחפרנו, למדתי לאור עששית נפט והכנתי שיעורים על מזרן שמונח על הרצפה. הצריף היה קר כמו מקפיא בחורף וחם כמו סיר לחץ בקיץ, ממש תנאים לא פשוטים".
שלא תבינו לא נכון, ד"ר אמטיראת אוהב את אורח החיים הבדואי ואינו מוכן לוותר בעד שום הון שבעולם על כוס תה או קפה או על ליקוט הגחלים במבנה הפחונים הישן והאהוב עליו. צעירים רבים ביישובו רואים בד"ר אמטיראת מודל לחיקוי, והראייה לכך היא האהדה הרבה שד"ר אמטיראת זוכה לה ביישובו ושהיינו עדים לה בביקורנו. אבל ד"ר אמטיראת לא נהנה מתשומת הלב שסביבתו מרעיפה עליו, ונראה שהוא אפילו מעט מובך ממנה. "אני מעדיף שיקראו לי בשם הפרטי", הוא אומר בצניעות.
נאמן למסורת
כבר בילדותו אהב ד"ר אמטיראת "לנתח" חרקים. כבר אז היה לו ברור שהוא רוצה להיות רופא מנתח ולעזור לאחרים, אולם הסביבה שהוא חי בה היתה פחות אופטימית באשר לעתידו. "רבים לא האמינו שאני אתקבל בארץ לרפואה, הרוב היו פסימיים", הוא נזכר. "אבא שלי לא בדיוק האמין, אבל הוא תמך בי תמיד, וככה הוא גידל אותי".
היום ד"ר אמטיראת (40), נשוי ואב לשלושה ילדים, הוא מומחה ברפואת עיניים ומנתח. הוא בוגר בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, אחר כך עשה התמחות במרכז האוניברסיטאי 'סורוקה', והיום הוא נמנה עם צוות הרופאים הבכיר במחלקת העיניים שלו. נוסף על כך הוא מנתח במרכז הרפואי 'שבע עיניים' של רשת עיניים מקבוצת 'דנאל' וחבר הסגל האקדמי של אוניברסיטת בן־גוריון.
כמו כן השתלם ד"ר אמטיראת בפזילה בילדים במרכז הרפואי שניידר, אחד המרכזים המובילים והמתקדמים בעולם בתחום רפואת העיניים, ועשה תת־התמחות ברפואת עיניים ילדים ופזילה במרכז הרפואי Sickkids היוקרתי בטורונטו קנדה.
הוא הראשון בחמולה שלו שפנה ללימודים אקדמיים, ואת הכל עשה בכוחות עצמו. לדבריו, התיכון המקומי שלמד בו לא הכשיר תלמידים ללימודים אקדמיים והוא למד בכוחות עצמו לבגרויות ולבחינה הפסיכומטרית, חסך כסף והתקבל ללימודי רופאה. את הלימודים סיים בהצטיינות יתרה.
"שילבתי בין רעיית צאן ללימודים", מספר ד"ר אמטיראת על תקופת לימודיו. "גם היום אנחנו מגדלים גמלים, לא ויתרתי על התרבות שלי, אני חלק מהתרבות, חי את התרבות. אני מגיע לאירועים ביישוב שלי. במלוא הצניעות, אני מאוד פופולרי בקרב האוכלוסייה המקומית, שומעים בקולי, אוהבים אותי ואני אוהב אותם. אני שומר על המסורת ברמה של להכין קפה בדואי וכמובן לרעות צאן. עד היום אני מאוד מחובר לחברה שלי".
מתחת לאפס
כל התנאים היו לרעתו של ד"ר אמטיראת - המגזר שהוא שייך אליו, המקום שהוא גדל בו ומערכת החינוך שהוא התחנך בה, וכמובן האפליה, שגם אם לא הרגיש אותה על בשרו, הוא רואה אותה בכל יום.
אתה מרגיש את האפליה?
"אין ספק שהבדואים מופלים לרעה במדינה הזאת, זה משהו שהוא לא סוד וכולם יודעים. המדינה לאורך דורות הזניחה את הטיפול בבעיה שלהם. לא באו בגישה של לדבר עם הבדואים, וליצור שיח, להגיע לפשרה ולהציל אותם מהמצב שהם נמצאים בו. מבחינת החינוך אנחנו נמצאים במצב לא טוב, מבחינת בריאות המצב מאוד לא טוב. התחלואה בקרב הבדואים מבחינת סוכרת, מחלות לב גבוהה מאוד. גם מספר הילדים שנפצעים בתאונות ליד הבית הוא גבוה ביותר במגזר הערבי בהשוואה למגזר היהודי ופי שלושה במגזר הבדואי, ולמה? בגלל תנאי המחייה הקשים.
חלק גדול מהבדואים מתגוררים בכפרים בלתי מוכרים עם משפחות ברוכות ילדים, אין תשתיות ואי אפשר שאמא תשגיח על שישה או שבעה ילדים. בכפרים הלא מוכרים יש הרבה קוצים, הרבה ברזל זרוק ליד הבית, השטח לא מסודר, יש פסולת זרוקה. הילד חי בסביבה מאוד עוינת, אין מגרש משחקים. כרופא עיניים, 99 אחוז מהפרוצדורות הן בגלל פציעת עיניים מחפצים חדים".
חששת שתידרדר בגלל התנאים שגדלת בהם?
"ברור שהיה חשש להידרדרות. במגזר שלנו אתה יכול מהר מאוד להידרדר. יש כאלה שעוסקים בגניבות, בסמים, בדברים אחרים שאתה בקלי קלות יכול לנשור בגללם מהלימודים. אחוז הנשירה בחברה הבדואית הוא הכי גבוה בארץ. ברור שאפשר להידרדר בקלות כי העוני גדול מאוד בכפרים הבלתי מוכרים".
קורה שאתה צובט את עצמך ולא מאמין שהצלחת להגיע למעמד הזה אף שגדלת בכפר בלתי מוכר?
"זה נותן לי דווקא אנרגיה חיובית כי אני אומר שגדלתי מהבלתי אפשרי. אם יש מישהו במחלקה שלי שיכול לטפל בדברים בלתי אפשריים בעיניים, זה אני, כי אני יודע לעשות את הבלתי אפשרי. הגעתי מאפס, מה זה אפס? מתחת לאפס. והיום אני מטפל בבעיות עיניים מאוד קשות".
אי השוויון, הקיפוח והאפליה שמאפיינים את החברה הישראלית, נעלמים לדבריו של ד"ר אמטיראת במסדרונות בתי החולים והמרכזים הרפואיים. את יחסי העבודה בין חברי צוות הרופאים הוא מגדיר במילים "יחסי אמון. לא מרגישים כלל את המגזריות".
ויותר מזה, ד"ר אמטיראת מציע לפוליטיקאים לבוא לבתי החולים כדי ללמוד שיעור על שוויון.
"רק במחלקות בבית החולים בארץ אנחנו באמת שווים", הוא אומר. "אם מישהו מדבר רע על הקולגה היהודי שלי, אני לא נותן יד לדבר הזה. בחיים לא אתקוף חבר שלי שעובד איתי כי הוא קולגה שלי. עובדים ביחד, אוכלים ביחד. אני מגן עליו כפי שהוא מגן עליי. ככה הם היחסים במחלקה, יחסי חברות ואחווה".
עניין של חינוך
ד"ר אמטיראת הוא פרפקציוניסט, הוא לא עושה הנחות לעצמו ושואף להגיע לשלמות. זו תכונה שמאפיינת אותו מאז היה ילד קטן והיא מלווה אותו גם היום כשהוא מנתח ורופא בכיר. במסגרת עבודתו הוא מנתח לעיתים קרובי משפחה, ילדים ומבוגרים. "יש להם אמון רב בי", הוא אומר ומספר בחיוך שיש לו גם לא מעט לקוחות יהודים שמוכנים לשכב רק על שולחן הניתוחים שלו.
למה בחרת להתמחות ברפואת עיניים?
"אני איש שנמשך לאתגרים, זה באופי שלי. ניתוחים הם בכלל תחום מאתגר ברפואה ונמשכתי לתחום הכירורגי. בכירורגיה יש הרבה ענפים, אני אהבתי את הכירורגיה העדינה, שם גם רואים את האפקט באופן מיידי. מישהו עם קטרקט לא רואה כלום, עושים לו ניתוח ואחרי חצי שעה הוא קם מהניתוח ורואה את העולם שש־שש כמו בן 20. זה נותן לך סיפוק שלדעתי אף תחום ברפואה לא נותן. חוץ מזה, רוב בני האדם יגידו לך שחוש הראייה הוא החוש הכי חשוב. אנשים מוכנים לוותר על כל דבר אחר בגוף שלהם, אבל לא על העיניים. או כשיש ילד פוזל. אתה לא מבין איזו הערכה יש להורים כשאני מחזיר להם אחרי ניתוח ילד שלא פוזל. את זה פוגשים ברפואת עיניים וזה סיפוק עצום".
את תפקידיו הבכירים במרכז הרפואי 'סורוקה' ובמרכז 'שבע עיניים' ד"ר אמטיראת ממנף כדי לעזור לאוכלוסייה הבדואית, בעיקר בתחום החינוך.
עם סיום לימודי הרפואה הקים בשנת 2007 בחורה עם עוד אקדמאים את עמותת 'עאהד' הקרויה על שמו ושבראשה הוא עומד. העמותה הקימה את בית הספר למצוינות הראשון מסוגו במגזר שיותר מ־90 אחוז מבוגריו פונים ללימודים אקדמיים.
"אני מרצה לתלמידי כיתה ט' עד י"ב בתיכונים בדרום ובכל הארץ כדי לתת להם השראה", הוא מספר. "היום הרבה בוגרים התקדמו והם אומרים לי שהרבה זה בזכות הסיפור שלי. אני נותן להם המון השראה ואומר להם שהם חיים היום בתנאים יותר טובים ממה שהיו לי. יש להם מורים טובים ואין שום סיבה שהם לא ילמדו את המקצוע הכי קשה. אני אומר להם - 'באתם מהבלתי אפשרי ואתם יכולים לעשות דברים בלתי אפשריים'".
בלי פוליטיקה
ברגע של אתנחתא, אנחנו יושבים לטעום את הלחם שנאפה זה עתה בטאבון של דודתו של ד"ר אמטיראת. אחרי ששתינו תה, אנחנו מסתובבים בחוות הגמלים ובמטעים שמסביב ונהנים מהאוויר הקריר והנקי של המדבר. "אני נוהג לעשות צעדה של 20 ק"מ מדי שבוע", מספר ד"ר אמטיראת ומצביע על המסלול הארוך בין הנקיקים והמעיינות. "אין יותר טוב מהנוף המדברי. אני לא מוכן לוותר על האווירה הזאת".
במבט לאחור, איך היית מסכם את הדרך שעברת עד שהפכת לרופא בכיר?
"כשאני מסתכל על זה והכל מאחוריי זה מטורף. זה לא כזה פשוט. זה כמו שאתה לוקח מישהו ושם אותו במירוץ ואתה אומר לו יש לך מרחק פי שלושה או ארבעה יותר מהמתחרה ויש לך מסלול שהוא מיוחד בשבילך עם הרבה מכשולים, עליות וירידות, ואתה שם מישהו במקביל לו על מסלול סלול וקצר ואומרים לך שאתה צריך להגיע לקו הסיום באותו זמן כמוהו. כשאני מסתכל אחורה, אני מבין שעשיתי בדיוק את המסלול הזה - ארוך יותר, מפותל יותר, ובכל זאת סיימתי לפני אותו מתחרה. תמיד הייתי ראשון. אני מאוד צנוע, נשארתי אותו אדם, אני לא חושב שאני יותר טוב מאף אחד, אני מדבר עם כולם בגובה העיניים. החברים שלי בוואטסאפ הם רועי צאן, נהגים, אני באינטראקציה עם אנשים, וזה עושה לי טוב".
אתה חושב להיכנס לפוליטיקה בעתיד?
"לדעתי, מה שאני עושה זה הכי גדול שאפשר. להיות חבר כנסת או ראש מועצה זה הרבה יותר קטן ממה שאני עושה היום. בראייה שלי היום אני משנה עולמות. יש אנשים עיוורים שאחרי ניתוח חוזרת להם הראייה, תינוקות שנולדו עם אפס פוטנציאל שיראו ואחרי שלושה־ארבעה ניתוחים הם חוזרים לחייך כי הם רואים אותי ממרחק של עשרה מטרים, איזה חבר כנסת יכול לעשות דבר כזה?".
