זה התחיל במשחק מים שהשתתפו בו תלמידות כיתה ז' באחד התיכונים בבאר־שבע והדרדר לכדי התזת חומרי ניקוי, בהם גם אקונומיקה, על ראשה של אחת התלמידות והברשת שיער ראשה במטאטא.
התלמידות המתעללות לא הסתפקו רק בכך ותיעדו את האירוע המזעזע בסרטון שהופץ שבוע לאחר מכן ברשתות החברתיות.
התגובות לא איחרו לבוא. הילדה, ליאן מושקטין (13), ואמה הגישו תלונה במשטרה, ושתי תלמידות בנות 13 שהיו מעורבות במעשה עוכבו לחקירה. משרד החינוך הנחה את בית הספר להשעות מיד את התלמידות עד שבדיקת האירוע תמוצה.
במשטרה ציינו כי "מדובר באירוע חמור ביותר שבו הושפלה נערה בעיני חבריה והכל לשם ביזוי ופרסום ברשת החברתית. נפעל למיצוי הדין עם המעורבים".
במשרד החינוך הגדירו את האירוע "חמור וקשה, שיש בו חצייה של כל קו אדום ופגיעה בכל נורמה התנהגותית המצופה מתלמידים במוסד חינוכי. אירוע האלימות הנוכחי מצטרף לרצף של אירועי האלימות המוקצנים והתכופים שמתרחשים במערכת החינוך על רקע ההשלכות של משבר הקורונה".
האירוע החמור הזה עדיין מסעיר את הציבור. התחושות קשות כשהאלימות בין כותלי בית הספר לא פוסקת.
אלימות צפויה
ד"ר אמנון גלסנר, מרצה בכיר לתואר שני במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי בבאר־שבע, אינו מופתע מהאלימות שהופנתה כלפי הנערה בבאר־שבע וחושב שיש לטפל לא רק בסממניה אלא בעיקר בשורשיה.
קראו עוד>>
"התעצמות תופעות האלימות שאנחנו עדים להן חדשים לבקרים, כולל זו שהופנתה כלפי הנערה בבאר־שבע, אינה מפתיעה. היא אכן תובעת תגובה מהירה, תקיפה וחד משמעית של אפס סובלנות כלפי אלימות, אבל עם זאת יש הכרח לקיים שיח ודיאלוג בין הורים, מורים ותלמידים בעניין חופש וגבולות ולייחס לדיון כזה את הזמן הנכבד שנדרש לו, כולל עצירה של יום־יומיים של למידה שגרתית.
"ואולי חשוב עוד יותר להתמודד באומץ עם שאלות עומק כמו למשל - מדוע זה קורה? מהם הגורמים? מה מביא למעשים כאלו? מה ניתן לעשות כדי להבין את חומרתם וההשלכות שלהם, מעבר לאיום בעונשים? איך משנים את המודעות לטווח הארוך? איך מטפלים בשורשי האלימות (המחלה) ולא רק בהתפרצות שלה (הסימפטומים) ובהבנה של המחיר שכולנו משלמים בגינה?
"מצד אחד, תקופת הקורונה רק האיצה והדגישה את הצורך הדחוף בטיפוח תלמידים אוטונומיים שלומדים לקבל אחריות ולהוביל את עצמם בלמידה ובחיים בכלל. זה בהכרח מחייב נתינה של אמון בהם וביכולות שלהם ובהקשבה והתייחסות לייחודיות של כל אחד ואחת.
"אבל מצד שני, מערכת החינוך ובתי הספר, גם תוך כדי הלמידה מרחוק וגם לאחריה, לא פסקו מלשים במרכז חינוך שמעודד במיוחד תחרות אכזרית להשגת הישגים לימודיים בבחינות סטנדרט (מיצ"ב, מפמ"ר ובגרות) וחינוך שמדכא צמיחה של סקרנות, עניין וביטוי אישי וייחודי של ידע ושבעיקרו מעודד לדעת לבצע הנחיות.
"התלמידים מתורגלים כבר מכיתה א' לחוסר מענה לצורך הטבעי בתחושות של מסוגלות עצמית ואוטונומיה. מכוח ההרגל הם לא חשים שהם מסוגלים להיות אחראים על עצמם ועל ההחלטות והמעשים שלהם.
"כשהגיע לפני הילל זה שרצה ללמוד את כל התורה על רגל אחת, אמר לו הילל: 'אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך ואת כל השאר צא ולמד בכוחות עצמך'. יש לשים לב שהוא לא ביקש ממנו את קיום המצווה 'ואהבת לחברך כמוך'.
"הוא סימן גבול פרקטי ברור וחד להתנהגות האנושית. כך גם בראש סדר העדיפות של החינוך צריך להציב עיצוב של סביבות למידה שמאפשרות לתלמידים לפתח את תחושות המסוגלות והאוטונומיה שלהם ואת האינטליגנציה הרגשית־חברתית שלהם על בסיס הנחייתו החכמה של הילל".
אפס סובלנות
חגית פאר, יו"ר נעמת ותושבת להבים, סבורה שיש לנהוג במלוא החומרה בנערות המתעללות ולחזק ולהעצים את הנערה הנפגעת.
"התעללות בלתי נתפסת בבית ספר בדרום. שלוש נערות שפכו חומרי ניקוי על נערה אחרת ושפשפו את ראשה עם מטאטא תוך כדי צילום האירוע. אני מתקשה להבין הכיצד מתרחש אירוע שכזה בין כותלי בית הספר, מתחת לאפו של סגל החינוך.
"בכל פעם שאנו שומעים על אירוע אלים, על הטרדות ותקיפות מיניות, על התעללות של נערות ונערים אלו באלו, על חרמות ועל שיימינג ברשתות החברתיות, אנו נחרדים ושואלים את עצמנו מניין מגיעה האכזריות הזו. אז נכון שאירועי אלימות במערכת החינוך תמיד היו, אך אני מתרשמת שהתופעה התרחבה מאוד בשנים האחרונות ושעוצמתה וחומרתה רק הולכת ומתגברת.
אין לי כל ספק שלרשתות החברתיות יש תפקיד משמעותי בעניין, אך אסור לנו בשום פנים ואופן לראות באלימות בני הנוער גזירה משמיים. אפשר וצריך למנוע אותה או לפחות לצמצם אותה מאוד. אחת הדרכים המיידיות חייבת להיות גישה של אפס סובלנות כלפי כל גילוי של אלימות. יש לטפל במלוא החומרה וביד קשה בנערות המתעללות, ולחזק ולהעצים את הנערה הנפגעת. לא ייתכן שהיא תהיה זו שנאלצת לעזוב את בית הספר.
בני נוער אלימים, שלא עוצרים אותם ולא מלמדים אותם שפה של אי אלימות, יהפכו לבוגרים אלימים. ניתן למתוח קו ישיר בין 'משחקים' אלימים בחצר בית הספר לבין אלימות במשפחה, תקיפות מיניות ועבריינות כבדה.
אנו, בתיכוני רשת החינוך נעמת, פתחנו את השבוע בשיח עם התלמידים והתלמידות על המקרה הזה, בפרט, ועל אלימות, בכלל. ולך, ליאן, ילדה אמיצה וחזקה, אני שולחת חיבוק ענק. המשיכי לזרוח כמו השמש ולהאיר את העולם".
שותפים לפשע
ספיר מנור, שחקנית תיאטרון באר־שבע ותיאטרון הבימה, שחוותה בעצמה חרם והתעללות בלתי פוסקים בבית הספר, סבורה שהאשמים העיקריים הם ההורים.
"זה היה בוקר קשה מדי ואני פשוט לא מצליחה להירגע. הסרטון המחריד הזה שהופץ ורואים בו ילדה שעוברת מסכת התעללות פיזית ונפשית, פשוט הצליח בשנייה להחזיר אותי כמה שנים אחורה לבית הספר היסודי, לתיכון, למקומות שבהם עברתי בעצמי חרם והתעללות בלתי פוסקת מילדים אכזריים ורעים בנשמה שלהם. אני צופה בו והלב שלי פשוט יוצא מהמקום מרוב חרדה.
"אני כל כך מצליחה להזדהות עם מה שעובר עליה שם, הכאב וחוסר האונים הארור הזה שכולם עומדים שם ואם לא מתעללים, אז מצלמים וצוחקים ומפיצים - שותפים לפשע.
"העולם הזה רע מדי והוא מקיא עלינו את הרוע שלו בלי סוף. זה פשוט אבסורד שזה ממשיך לקרות. כל מקרה כזה מכווץ לי את הלב עוד קצת. אני לא מפסיקה לשמוע על ילדים שעוברים התעללות יום יומית בבתי הספר שלהם, במקום שהכי אמור להגן עליהם ולעטוף אותם ולשמור עליהם מכל זה. איפה מנהלת בית הספר? המורים?
"איפה ההורים של הילדים האלה? אני במקומכם לא הייתי מראה את הפרצוף שלי בחוץ מרוב בושה, ואתם בהחלט צריכים להתבייש שגידלתם בבית מפלצות אכזריות כאלה.
"עכשיו כולם יגידו שהילדים שעשו לה את זה, שהמורים וההורים צריכים להיענש. נכון, כולנו צודקים, אבל לצערנו זה לא יקרה. אתם יודעים מה יקרה? הילדה הזאת תגדל בתחושה שאין על מי לסמוך בשום מקום, שאנשים תמיד ירצו לפגוע בה ולעשות לה רע.
"הדברים המזעזעים האלה ימשיכו לקרות לנו כי יש לנו ממשלה ומערכת חינוך רקובה מהיסוד שלה. במקום להתעסק בבעיות שהחברה שלנו מייצרת, מתעסקים בלמי יש יותר גדול.
אנחנו כחברה מתוקנת חייבים לגנות אירועים ומעשים כאלה, להקיא בעצמנו את האנשים האלה מהחברה. אני בהחלט לא חושבת שהדרך היא להתנהג אותו הדבר, אבל כן לתת עונשים מחנכים ומלמדים. במקום לשלוח אותם לשלושה ימים בבית, שבהם הם ימשיכו לעשות סרטונים באפליקציית טיקטוק המטופשת, יש לשלוח אותם להתנדב במשך חצי שנה במקומות של אנשים עם מוגבלויות, בבתי אבות. תסמכו עליי שתהיה לזה השפעה גדולה יותר מאשר השעייה מבית הספר.
"מה שבטוח הוא שהילדים שלי לא יגדלו להיות כאלה בחיים. אני אחנך אותם תמיד לאהוב ולסלוח. לא אזרע בהם רוע, כעס ומרמור על החיים. אסביר להם שנכון, לא חייבים להיות חברים של כולם בשום שלב בחיים שלנו, אבל חובה עלינו לכבד כל אדם באשר הוא".
הבטן מתהפכת
הדיווחים על ההתעללות בתלמידה גרמו לאורטל פרלמן־שמואלי, מראשי הפורום לקידום הנגב ולשעבר חברת מועצת עיריית באר־שבע, להיזכר בחרם שהיא חוותה בתקופת לימודיה בבית הספר.
"הסרטונים שהופצו בימים האחרונים אשר מציגים אלימות קשה מצד נערות למי שחולקת איתן את ספסל הלימודים, הפכו לי את הבטן והחזירו אותי שנים אחורה. בעיניי, כאמא, זה גרם לי בעיקר לחשוב לאיזה עולם ובאיזו מציאות אני מגדלת את ילדיי. הדבר מצריך התערבות ברמת מדיניות כדי שמקרים כמו אלה לא יישנו.
"כולם מדברים על מה שמשרד החינוך צריך לעשות ואני תוהה היכן הוריהם של המתעללים. החינוך, כידוע, מתחיל מהבית. אם הבת שלי, חלילה, תנהג כך בחברה שלומדת איתה, הייתי מגיעה יחד איתה למחרת בבוקר ודואגת היטב שהמקרה לא יחזור על עצמו.
"גם אני אישית עברתי חרם בתור ילדה. אני לא מתביישת בזה. אני זוכרת את התקופה הזו כאילו היא הייתה אתמול. אותם ילדים ידעו לזהות מצוין את חוסר הביטחון שלי כבת יחידה. תקפו. הקניטו, צחקו, זלזלו. עברתי לתיכון, היחס השתנה ואוכלוסיית התלמידים הייתה שונה לגמרי. גדלתי, צמחתי והלכתי בשמחה בכל בוקר לתיכון.
"היו לי מחנכות שלימדו אותי ואת חבריי לספסל הלימודים להיות בני אדם טובים. ובאמת, עד היום כשאני נפגשת עם בני שכבתי מבית הספר התיכון, המפגש הוא תמיד חיובי. לעומת זאת, אותם ילדים שהובילו את החרם מולי, מעולם לא התנצלו.
"פגשתי את אחד המחרימים לפני כמה שנים. הוא טעה וחשב שאני אותה ילדה כפי שהייתי בבית הספר היסודי, אבל אני לא אותה ילדה. זכיתי לראות את המבט המבולבל בעיניו כשהוא הבין שמי שעומדת מולו היא ממש לא ילדה חסרת ביטחון, אלא אישה חזקה מאוד. באותו מעמד הייתי לצד בעלי ובתי הבכורה. אותו אדם ניסה לבחון אותי ופנה אליי בהתחלה בצורה ספק מזלזלת.
"הוא לא ידע ש'בזכותו' מי שכיום עומדת מולו היא אישה עם יכולות ורבליות מצוינות ויכולה להקטין אותו בחזרה למקומו הטבעי, אבל בחרתי שלא. עבודתי בכנסת ובמשרדי הממשלה עם השנים לימדה אותי להבדיל בין עיקר לטפל, והעיקר היה לתת דוגמה לבתי.
"נקמה מקטינה אותך. יש אנשים שבוחרים ברע והם לא שווים שום יחס. אחרי אותו מפגש, ממש בסמוך ללידת בני, ניגשה אליי אישה שהיא כבר אמא לילדים, וטענה שהיינו חברות בתור ילדות. אולי היא חשבה שכעת ישתלם לה להיות חברה שלי. זה כבר עיוות המציאות. לצערי, בריונים נשארים כאלה אם לא מחנכים אותם אחרת.
"לא כולם צומחים מאירועים שכאלה, ובשל כך פניתי לח"כ שרן השכל, יו"ר ועדת החינוך בכנסת, בבקשה לקיים דיון בעניין זה ונעניתי בחיוב. מה שחשוב הוא שחייבים לזכור כי לפני הכל החינוך מתחיל בבית. האחריות על חינוך ילדינו היא שלנו, ההורים, ולא של משרדי הממשלה".
החינוך מתחיל בבית
עו"ד מיטל אזולאי, תושבת באר שבע, זדעזעה מאוד מהסרטונים המתעדים את ההתעללות בתלמידה ‰ וחושבת שהאחריות היא בעיקר של ההורים.
"הסרטון הקשה של ההתעללות בילדה מבית הספר התיכון בעירנו לא מניח לי. אני לא מפסיקה לחשוב על הילדה, על המפלצות שעשו לה את זה, על מערכת החינוך שלנו, על הרשתות החברתיות, אבל בעיקר אני חושבת על ההורים. ההורים של הילדות שעשו את המעשה המזוויע הזה.
"אני חושבת על זה כאמא ואני נחרדת. מהורהרת. תוהה איך יכול להיות שגדל פה דור שחושב שזה מצחיק להשפיל ילד אחר ככה, להמשיך לצחוק כשהוא בוכה, להמשיך לצלם וגם להפיץ את זה ברשת החברתית בלי לחשוב ולו לרגע מה עובר על הילד שנפגע.
"כל העניין הזה הזכיר לי שלפני מספר חודשים הגננת של שי לי, בתי בת החמש, סיפרה לי ששי לי העליבה ילדה מהגן בזמן הארוחה ואמרה לה שהאוכל שלה לא טעים. באותו הרגע הרגשתי נורא. הרגשתי שנכשלתי. איך יכול להיות שהילדה שלי, שמגיל אפס אומרת לכולם שהבית שלנו הוא בית של אהבה ולא של אלימות, העליבה ילדה אחרת?
"עוד באותו היום רכשתי כמה ספרים על חברות, על כבוד ועל מעשים טובים. בספר על הרגשות התעמקנו, שוחחנו על הרגשות שלנו, על הרגשות של אחרים, על איך שאנחנו מרגישים ואיך מרגיש גם החבר שלנו, שתמיד רגע לפני שעושים משהו צריך לעצור ולחשוב איך היינו מרגישים במקום אותו חבר. שוחחנו על העניין רבות. אנחנו משוחחות על זה כמעט בכל יום.
"מי שישאל את שי לי מה הכי חשוב לאמא, היא לו תגיד בלי להסס - הכי חשוב שאהיה חברה טובה ואדם טוב. החינוך מתחיל בבית. ילדים הם מראה של ההורים שלהם. אם ילד יידע שלהורה שלו הכי חשוב שהוא יהיה אדם טוב, חבר של כולם, שלמעשים שלו יש השלכות - בסוף זה יחלחל. כמו שילד יודע שאסור לגעת באש, אסור לקפוץ לכביש כשיש מכוניות - ככה ילד צריך לדעת שאסור, אסור, אסור לפגוע באדם אחר.
"מובן שגם למערכת החינוך שלנו יש חלק בעניין וגם לרשתות החברתיות, אך אי אפשר להסיר מעלינו את האחריות לחנך את ילדינו לראות את האחר ולהבין שלמעשים שלנו יש השלכות על אחרים. שכל דבר שאנו עושים, עלול לפגוע באדם אחר, במיוחד בעידן הרשתות החברתיות.
"ילדי הדור הזה הופכים יותר ויותר מרוכזים בעצמם ובאושר שלהם, הנסיכים של הבית, אלה שנוריד עבורם את הירח. אבל היי, אם אנחנו מוכנים להוריד בשבילם את הירח, לא נרצה לשמור עליהם? אם אנחנו מוכנים להוריד בשבילם את הירח, לא כדאי שנעשה הכל כדי שהם יהיו טובים? הכי טובים? הרי יש דברים שרק הורים יכולים ללמד את ילדיהם.
"כמו שמלמדים ילד לרכוב על אופניים, לצחצח שיניים, להתלבש, לשרוך שרוכים, אפשר ללמד ילד לא לפגוע. לא, זה לא על מערכת החינוך, זה עלינו מגיל אפס".
הכותבת היא עורכת דין, תושבת באר־שבע
לעדכונים: חדשות באר שבע
