באותה שבת שחורה של 7 באוקטובר השכים קום יעקב חסן, תושב מושב שובה שבמועצה האזורית שדות נגב, ובשעה 04:30 כבר עשה את דרכו לבית הכנסת המקומי כדי לקחת חלק בתפילה החגיגית ובהקפות שמחת תורה.
"היתה אז אווירה חגיגית, אווירה כייפית", הוא נזכר השבוע, "התחלנו את התפילה החגיגית ואיש לא שיער שבתוך שעה־שעתיים יתהפך עלינו עולמנו. אני נמנע מלהגדיר זאת כשבת שחורה או שבת ארורה. אני כשומר שבת לא יכול כך להגדיר את השבת. אבל כן, זה היה סוג של חורבן הבית השלישי.
"החל מטח מטורף של רקטות ברמה שאי אפשר לתאר ולהסביר זאת. אנחנו גרים במושב שמרוחק קילומטרים ספורים מגדר המערכת עם רצועת עזה ורגילים לירי משני הצדדים, אבל לא להיקף ירי כזה כמו שחווינו באותה שבת. מעולם לא חווינו כמות כזו של ירי ועוד כשמדובר גם באש מקלעים. אנחנו רגילים לירי של טילים ורקטות, אבל לפתע אתה שומע גם ירי של מקלעים ושל נשק קל. השמיים נצבעו באדום. זה היה חריג ביותר. מציאות מטורפת".
כמעט תשעה חודשים אחרי, כשהוא עומד מאחורי מיזם יוצא דופן מסוגו להנצחת הנופלים והנרצחים במלחמת "חרבות ברזל", בדמות נטיעת כרם יין לזכרם, מודה יעקב חסן (35), נשוי ואב לארבעה ילדים, כי "לא חלמנו על מה שיהיה בהמשך. סיטואציה הזויה לגמרי. מכשיר הטלפון שלי רטט כל אותו בוקר ללא הרף, אני באמצע התפילה בבית הכנסת ולא עונה לצלצולי הטלפון. לאט לאט, לקראת סוף התפילה, מתגברות הידיעות על מה שמתחולל בחוץ. קרבות קשים ביישובי העוטף, פלישת מחבלים ליישובים, טבח במספר קיבוצים באזור, וחטיפות של אזרחים וחיילים. תחושה של מלחמה שמתרגשת עלינו".
איך מתמודדים עם תחושות כאלה באותו רגע?
"לא ידענו מה קורה סביבנו. זה היה מפחיד ומלחיץ. ציפינו לתגובה מהירה מצד צה"ל ולא שמענו, לא מטוסים באוויר ולא כוחות של צה"ל שמגיבים תגובה נגדית. כל הזמן שאלנו את עצמנו היכן הצבא? היכן כוחות המשטרה? גם לא שמענו סירנות של אמבולנסים. ממש מוזר. אי הוודאות הרגה אותנו. זה נשמע נורא. מציאות מטריפה".
במציאות הזו ממהר חסן לביתו, אוסף את בני משפחתו, וכשהוא עדיין עם טלית עליו, הוא ממהר איתם ועושה את דרכו לבית הוריו בירושלים.
"התחלתי להבין לאט לאט מה קורה. הבנתי שהמצב הוא זוועתי. יצאנו מהמושב כשאש נפתחת לעברנו על ידי חוליית מחבלים שעטו עליהם מדי צה"ל. לצדי הכביש היו מוטלות גופות. בדרך ראינו גם כלי רכב שרופים כשנוסעיהם נלכדו בתוכם. זה נראה לי כמו סרט דמיוני. משהו הזוי לגמרי. לא הורדתי מהגז. הוריתי גם לאשתי ולילדים להתכופף ברכב כדי שלא יראו את המראות הזוועתיים האלה".
פינוי גופות
בימים שלאחר מכן, יעקב חסן יחווה מראות זוועתיים לא פחות, שגם לאחר כתשעה חודשים הם עדיין חרוטים בראשו כאילו היה זה רק אתמול.
"כשחזרתי למושב לאחר שהייתי אצל הוריי בירושלים", הוא מספר בהתרגשות, "אני רואה גופות ופצועים בכניסה למושב שלי. במקביל, התקשרו אליי מהיחידה שלי וביקשו לגייס אותי בצו 8. השבתי להם, שיש לי מחבלים חצר הבית, וכי מתחוללת כאן מלחמה אמיתית, ואני נלחם על הבית שלי. בכביש, סמוך לאחת החלקות של המשק שלי, אני נתקל בגופה של חייל צה"ל מוטלת בשטח. לקחתי את הנשק שלו. זה היה חור שחור עבורי".
תסביר?
"מאותו היום, במשך ימים ארוכים, מצאתי את עצמי עוסק בפינוי גופות מהשטח ובחילוץ פצועים והכל תחת אש. טירוף מוחלט. כשאתה מפנה גופה של חלל אתה לא חושב על כלום, רק על פינוי הגופה למקום מבטחים כד למנוע את חטיפתה לרצועת עזה. כך פעלתי בשעות הראשונות ובימים הראשונים של המלחמה".
חסן לא עוצר בעד פרץ ההתרגשות שלו כשהוא משחזר בפנינו את פינוי גופות הנרצחים והנופלים. ניכר היה שלא קל לו הדבר. "העמסנו גופות על העגלה הנגררת של הרכב שלי ופינינו אותן למחנה 'שורה'. התמונה הזו לא עוזבת אותי עד היום. חלק מהגופות בשטח היו של אנשים שאני מכיר מהאזור שלנו. נחשפתי למראות נוראיים. נאלצנו להתמודד עם גופות כרותות איברים וגם בגופות שעברו התעללויות קשות. פשוט נורא, אבל הייתי חייב להתנתק מהרגשות הללו ולעשות את המצווה הזו של חסד של אמת. הרגשתי שיש לי מחויבות גדולה כלפי כל אותם נופלים ונרצחים, שיובאו לקבר ישראל. אני עצמי מרגיש שאני פצוע נפשית".
כיצד בעצם עלה הרעיון לטעת את הכרם לזכרם של הנופלים והנרצחים?
"עוד בתחילת הלחימה, כשכל התופת בערה סביבנו, חיפשתי דרך להנציח את הנרצחים והנופלים ולהתחבר חזרה לשורשים. לקחתי על עצמי לטעת עץ לזכר כל נרצח ולהנציח את זכרם. זוהי תרומתי ואני רואה בה שליחות אדירה".
מצאתי שקט
יעקב חסן, יש לציין, הוא חקלאי וכורם עוד מימי נעוריו, כאשר הגיע בגיל 17 למושב שובה. "יש לנו כרם משפחתי במושב", הוא מציין, "ותמיד, כשחיפשתי לעצמי את השקט, מצאתי בכרם מקום מפלט. זה היה המקום המושלם עבורי".
להגשמת מיזם ההנצחה סייעה ליעקב חסן עמותת "שמחה לחיים", המקיימת קשר הדוק עם מועצת שדות נגב ופועלת רבות בשגרה ובחירום, אשר הציעה לחסן עזרה במימון נטיעת שתילי הגפן בכרם המנציח את זכר קורבנות המלחמה.
"מדובר בעמותה של נשים עולות מצרפת", מספר יעקב חסן, "שביקשו לסייע לי להגשים את מיזם ההנצחה הזה. נפגשתי איתן והן סייעו לי גם בהיבט של מימון כספי וגם בגיוס כוח אדם. גורם נוסף שסייע לי במיזם הזה היו אנשי "השומר החדש", שהשתתפו בנטיעת העצים".
המיזם עצמו, במסגרתו ניטעו באחרונה 1,600 שתילי גפן על שטח של שישה דונם באחת החלקות במשקו של חסן, נקרא "כרם לחיים".
לדברי חסן, "מהפירות של אותן גפנים נכין יין וכשנרים כוסיות 'לחיים', זה לא יהיה 'לחיים' רגיל, אלא השקת כוסיות מלווה בהרבה כאב, מצד אחד, ולב מפוצץ מגאווה ומלא שמחה, מצד שני. זה יהיה בסימן שאנחנו ממשיכים בצמיחה בעוטף עזה, שחלקו נהרס ונחרב. אנחנו מפריחים את השממה מחדש".
חיים חדשים
לפני חודשים אחדים נולד ליעקב חסן בנו התינוק. בהתרגשות עצומה הוא מספר ש"כדי לסגור מעגל בחרתי לקיים את טקס ברית המילה של הבן שלי בחצר של המשק שלי, במקום בו ראיתי כל כך הרבה גופות, מקום בו ראיתי כל כך הרבה דם. באותה חצר עשינו את טקס ברית המילה.
"הלכתי להביא את 'כיסא אליהו הנביא' ביום של הברית עם העגלה הנגררת, אותה עגלה שכמה חודשים קודם לכן פיניתי את הגופות. הסתכלתי על זה ופתאום אני מקבל את הסטירה של החיים שלי. אני מסתכל על הכיסא בעגלה ועוברת בי צמרמורת. אמרתי לעצמי, זו העגלה בה פיניתי גופות אני מוביל היום את הכיסא של בריתו של הבן שלי. זה מטורף. יש כאן מעבר ממוות לחיים חדשים. זו תמונת הניצחון שלי".
"אנחנו נוטעים כאן תקווה"
"מאז השביעי באוקטובר החיים של כולנו השתנו", אומר ראש המועצה האזורית שדות נגב, תמיר עידאן, "אנחנו נמצאים בשבר עמוק. בימים אלה של קושי ומשבר אנו נוטעים כאן תקווה. תקווה ליישוב ארץ ישראל ותקווה לעתיד המתיישבים בארץ ישראל - בני הנוער היקרים שלנו שיעסקו בטיפולו של הכרם.
"יעקב חסן, בעל הכרם, מהווה את הפנים היפות של מדינת ישראל. בשביעי לאוקטובר הוא לא היסס, לקח על עצמו לפנות גופות ועשה עימם חסד של אמת. והנה הוא שוב כאן ופועל להנצחת הנרצחים. יעקב הוא הכורם הצעיר בישראל שנוטע כאן במקום שבו רצו להשמידנו. תקווה חדשה של דור צעיר שמפריח את ארץ ישראל באמצעות עבודה עברית של בני נוער וצעירים".
קראו גם:
לדברי יו"ר עמותת "שמחה לחיים", אריאל ביטון, "אין דרך יפה יותר להנציח את הנרצחים במלחמה מאז השביעי באוקטובר, ונרתמנו לקדם את החזון. במעגל החיים של כל יהודי, ברית מילה, חתונה, שבתות וחגים, אנו מקדשים את החיים על היין, ולכן היה ברור לכולנו כי לא נרצה לנטוע סתם עץ, אלא כרם ממנו מפיקים יין לקידוש ולברכת פרי הגפן, שהוא אחד משבעת המינים והפירות שנשתבחה בהם ארצנו. מאז ומתמיד, הגפן לא יכולה לצמוח ולהניב פירות ללא תמיכה, ולכן ענבי הגפן משתרכים בענפי הגפן הסמוכים להם כסמל לעם היהודי בעת צרה. כך היקירים הגיבורים, למרות שלא הכירו ואולי הגיעו מעולמות שונים, לחמו בגבורה זה לצד זה וזה עבור זה".
