דקלה ספיר, בתו של שלמה מנצור, החטוף המבוגר ביותר השבוי בידי חמאס, נושאת בליבה את הכאב והגעגועים לאביה שנחטף בשבעה באוקטובר. בשיחה נוגעת ללב, היא משתפת בקשיים הרבים שהיא ומשפחתה חווים מאז אותו יום טראומטי, ובשאיפה הבלתי נגמרת לראות אותו חוזר הביתה.
שלמה מנצור, החטוף המבוגר ביותר שעדיין מצוי בשבי בעזה בידי מחבלי ארגון הטרור, והיחיד שנחטף מקיבוץ כיסופים, ציין בחודש מרץ האחרון את יום הולדתו ה־86.
בתו דקלה ספיר, שמתגוררת באילת, סיפרה שאביה סבל ממספר מגבלות פיזיות ומשקלו בעת החטיפה היה 57 ק"ג בלבד. "אבל למרות המגבלות שנבעו בעיקר מגילו המבוגר, הוא תמיד שמר על בריאותו ותמיד דאג להיות עסוק בפעילויות שונות, כי זה מה שתמיד המריץ אותו".
הילד הקטן מעירק
כשהגענו לראיון עם דקלה ספיר, אי אפשר היה לטעות במיקום הבית. על חזית הבית תלוי שלט עם תמונתו של אבא מנצור המזכיר שהוא בשבי החמאס כבר שנה, ועל מכוניתה מודבקות תמונות שאינן מותירות מקום לספק.
"אני משתדלת לפעול ולהדהד את שמו של אבא על כל במה אפשרית ובכל הזדמנות הנקרית בדרכי. כשאני מבינה שיש עוד אנשים שאינם מכירים את שמו של אבא, זה כואב לי וזה צובט לי בלב".
שלמה מנצור עלה בגיל 13 מעירק בשנת 1951, כעשר שנים לאחר שחווה כילד קטן את טבח הפרהוד שביצעו המוסלמים ביהודי עירק. בגיל 16 הוא נקלט בקיבוץ כיסופים עם ילדי עליית הנוער, שם הכיר את מזל, נישא לה, וביחד הביאו לעולם חמישה ילדים.
למעשה, כל חייו הבוגרים של מנצור היו בקיבוץ כיסופים. "אבא לא דיבר אף פעם על ילדותו בעירק ומעולם לא שיתף אותנו בכאבו ובקשיים שחווה כנער בעירק. רק באחרונה, חודשים ספורים לפני אירועי השבעה באוקטובר, הוא החל ברישום זיכרונות במחברת ששמר לעצמו", מספרת בתו.
ספרי על אבא.
"אבא היה ידוע בכישרונו כנגר ובאהבתו לעשייה", היא מדגישה, ומתארת את אביה כאדם מלא חיים, שידע להעניק לכל דבר נגיעה אישית ואוהבת. "הוא לא היה רק נגר, הוא היה אמן. כל פריט שהוא יצר היה מלא באהבה ובתשוקה. הוא תמיד מצא זמן לעסוק בתחביבים שונים, גם כשכבר היה בגיל מבוגר. הוא עבד בהרבה תחומים בקיבוץ, עסק בתכשיטנות, עבד בלול ובמפעל למסגרות משקפיים של הקיבוץ. בשנים האחרונות הוא היה ה'הנדי מן' של הקיבוץ, ועזר לבני הקיבוץ בתיקונים שונים בבתים ובגני הילדים".
לדבריה, אביה היה מחובר לקיבוץ בכל נימי נפשו. גם כשהיה יוצא משם ומתארח בבתים של ילדיו, הוא היה סופר את הדקות עד שיחזור לקיבוץ. "כשהיה מתארח אצלי באילת, לא היו עוזרים כל ניסיונות השכנוע שיאריך מעט את שהייתו. תמיד היה חשוב לחזור לקהילה כי היו לו כל מיני התחייבויות, והוא ראה בזה משימה חשובה".
"עמוד התווך"
שלמה מנצור היה איש משפחה מדהים ומיוחד, והיה קשור אל ילדיו ונכדיו מאוד. "אבא היה עמוד התווך של המשפחה, הגרעינית והמורחבת. תמיד ידע לשמור על קשר עם ילדיו, והיו לו שעות קבועות בהן היה מתקשר ומשוחח איתנו. זה היה מאוד חשוב עבורו. תמיד מצא דרך כדי להשתתף בכל אירוע של המשפחה".
מתי נפגשתם בפעם האחרונה?
"הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה בשנה שעברה בראש השנה, כשהתארח אצלי בבית. אבא בא מבית מסורתי, ולמרות שבקיבוץ חילוני היה קשה לשמור על מסורת, הוא תמיד הקפיד לעשות את החגים כהלכתם, צם ביום כיפור ולא ויתר על מנהג הכפרות שלפני יום הכיפורים. בחנוכה נהג לחלק מעות חנוכה לנכדים, והקפיד בכל יום להדליק נר חנוכה. המשפחתיות והשמירה על המסורת נתנו לו המון כוחות".
מאז השבעה באוקטובר, היום הארור שגבה קורבנות רבים, הרוגים, נרצחים ופצועים, ומאות חטופים, בני המשפחה לא יודעים מנוח.
מה אתם יודעים על אירועי אותו יום?
"הכול היה טוב עד אותה שבת ארורה, כשהמחבלים פתחו במטח של יריות כבד על ביתם של הוריי בקיבוץ. חמישה מחבלים חדרו לתוך הבית, אמא נתפסה בסלון ואבא היה בחדר הממ"ד שלא היה סגור. המחבלים הוציאו את אבא מהממ"ד, דרשו ממנו את מפתחות הרכב תוך שהם מכים בו. הם אזקו אותו והובילו אותו אל הרכב שלו. אחד המחבלים תפס בחולצתה של אמא וניסה לגרור גם אותה, אבל בשבריר שנייה של תעוזה ואומץ, היא התנערה ממנו וברחה לשכנים שהכניסו אותה לממ"ד שלהם. המחבלים עוד ניסו להרוג את יושבי הבית, ירו לעבר דלת הממ"ד ולעבר החלון, ואף ניסו לשרוף את המקום".
היא ממשיכה ומתארת את הרגעים הנוראיים. "בשלב מסוים הם הפסיקו את הירי ועזבו את המקום, וכך ניצלו חייה של אמא. לצערנו, לא הצלחנו לקבל עדות ממקור כלשהו שאבא אכן עלה לרכב, ומאז נעלמו עקבותיו. מתחקור ומחיבור כל חלקי הפאזל, אנו יודעים לומר רק שאנו יודעים את המסלול שעשו המחבלים בתוך הקיבוץ ואת הפירצה בגדר שממנה חזרו לעזה. הדבר היחיד שאנו יודעים הוא שאבא נלקח לעבר רכבו ושהרכב שלו נעלם יחד איתו. משפחתנו היא המשפחה היחידה שנשארה בחוסר ודאות, ועדיין לא קיבלה שום אות חיים מאבא או עדכון על מצבו".
"אין לי כוחות"
מאז החטיפה, דקלה, נשואה לאדיר ואם לשלושה ילדים, מדריכת ילדים במועדונית במתנ"ס, ומשפחתה, חווים ימים קשים. "הגעגועים לאבא הם בלתי נגמרים", היא משתפת, "כל יום אני מתעוררת עם תקווה שהוא יחזור, אבל גם עם פחד מהלא נודע".
היא מדברת על הקושי להמשיך בשגרה, על הלחץ והדאגות שמלווים את כל המשפחה, ועל התמיכה שהיא זוכה מהקהילה האילתית וממשפחות החטופים האחרים.
דקלה אינה מצליחה להחזיק את הכאב בתוכה והיא פורצת בבכי. לאחר שהיא נרגעת מעט, היא אומרת, "הפכתי לאדם שאיבד את שמחת החיים שלו וזה מורגש גם בתוך הבית. אני כמעט ולא ישנה בלילות. אני מנסה לנהל שגרה בתוך הטרלול שאנו מצויים בו, אבל זה קשה מאוד. אין לי הרבה כוחות, ואת מה שיש אני מנסה לגייס לטובת הפעילות לשחרור החטופים. חשוב לי מאוד שכולם ישמעו על אבא שלי".
היא לא שוכחת את התמיכה שהמשפחה מקבלת מהקהילה. "לאורך כל התקופה הנוראית שאנו עוברים, יש משהו קטן שמרומם אותי, אור קטן בתוך החשיכה הזו ואלו האנשים הנפלאים שזכיתי להכיר. נשים, גברים ובני נוער נפלאים, שעושים הכול כדי שנושא החטופים לא יירד מסדר היום, וכולם בהחלט מהווים את הכוח שלי", היא אומרת, והקול שלה מתמלא בהכרת תודה.
דקלה אסירת תודה על התמיכה ועל מעורבות הקהילה, ומצפה שעוד ועוד אנשים יצטרפו אליהם. "המאבק שלנו הוא לא רק אישי, אלא חלק ממאבק רחב יותר של משפחות רבות שנפגעו מהמצב. אנחנו לא לבד. יש לנו אחד את השני, ויש לנו את התקווה".
כשאת שומעת שהחמאס מעוניין לשחרר כשלושים חטופים בלבד, מבלי לדעת אם אביך יהיה ביניהם, מה את מרגישה?
דקלה מדגישה את החשיבות של שמירה על תקווה. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאבד את האמונה", היא משיבה. "כל יום שעובר הוא עוד יום שבו אנחנו מחזיקים את התקווה בלב, אבל שעון החול הולך ואוזל. קשה לי מאוד לשמוע שרק חלק מהחטופים ישוחררו. אין לי ספק שחייבים להחזיר את כולם, את החיים לשיקום ואת המתים לקבורה. לא נתפס שעברה שנה מאז שנחטפו ואנחנו עדיין במצב של חוסר ודאות".
כשהחזירו את החטופים בעסקה הראשונה ואבא לא היה ביניהם, מה הרגשת?
"הייתה שמחה מלאה על כל אחד ואחת שחזרו. עם זאת, חשתי תסכול וכאב שאבא לא חזר איתם. אבא הוא החטוף המבוגר ביותר, ואני לא חושבת שגברים בגיל שלו, הם יותר חזקים מנשים".
קראו גם:
"לא מקשיבים מספיק"
המאבק של דקלה ספיר הוא לא רק על אביה, אלא על כל מי שנחטף, על כל משפחה שחיה באי ודאות, ועל התקווה שיום אחד, כולם יחזרו הביתה. "הייתה תחושה שהחזרת החטופים היא רגע מהשלב והייתה תקווה שהוא יהיה בין הבאים בתור לשחרור, והתקווה הזו הולכת ומתאדה. אני עושה ככל יכולתי לשמור על תקווה ושאזכה שוב לראות את כל החטופים חוזרים אלינו. אנחנו לא נמצאים כרגע במקום של לשחרר ולתת לדברים לקרות מעצמם, למרות שכולנו מבינים שזה לא בידיים שלנו".
את חושבת שיש מישהו שמקשיב לכם? שמישהו שם את החטופים כראשון בסדר העדיפויות?
"לצערי, התחושות הן שמקבלי ההחלטות לא ממש שם. אני מבינה שהם לא יכולים לשתף בכל הנעשה מאחורי הקלעים ולא להיכנס לפרטי פרטים, אבל לא אחת ראינו התנהלויות שלא מכבדות ולא תומכות במשפחות החטופים. הרושם שנוצר הוא שלא עושים מספיק ושהנושא לא נמצא בראש סדר העדיפויות. אין לי את התחושה שמקשיבים לנו מספיק. מקבלי ההחלטות בוחרים כנראה שלא לשמוע את זעקתנו והם ממשיכים לדבר על לחימה עצימה, כשאנו רואים שהיא לא מביאה את התוצאות המקוות. גם גורמי ביטחון שיודעים דבר או שניים, אומרים שאין אפשרות להחזיר את החטופים שלנו בדרך של מבצעים צבאיים".
דקלה מדגישה את חשיבות הזיכרון. "אני רוצה שאנשים יזכרו את אבא שלי לא רק כחטוף, אלא כאדם שאהב את החיים, את משפחתו ואת הקיבוץ. הוא היה חלק מהקהילה. אבא היה ועדיין, איש של אנשים. לא היה אחד שלא הכיר שת שלמה מנצור. ילדי הקיבוץ היו מגיעים לגינתו ומשחקים איתו, את ילדי הגן הוא לימד נגרות, ולנכדים הוא היה קונה חומרי יצירה ובונה ביחד איתם, היה מתקן משחקים שבורים, ותמיד חשב על הקהילה כולה ועל הסובבים אותו".
לסיום, פונה דקלה לכל מי ששומע את סיפורם: "אל תשכחו את אבא שלי ואת כל החטופים. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, עם משפחה, חברים וחלומות שלא מומשו. אנחנו זקוקים לתמיכה שלכם, לתפילות שלכם, ולכל קול שיכול לעזור להחזיר את האהובים שלנו הביתה. כל מילה, כל מחשבה, כל פעולה - כל דבר יכול לעשות הבדל. אנחנו לא נוותר, ונמשיך להילחם למען אבא שלי וכל החטופים".
כשהשיחה מתקרבת לסיום, דקלה מבקשת מהציבור להמשיך לתמוך ולזכור את החטופים. "אנחנו רוצים להבטיח שאף אחד לא ישכח את אבא שלי ואת כל החטופים".
למה את מייחלת ועבור מה את מתפללת?
דקלה לוקחת לעצמה רגע נוסף, ודמעות ממלאות את עיניה. אחרי שהיא מתאוששת מעט, היא אומרת, "ראשית, אני רוצה לבקש סליחה מאבא ומכל מי שלא הצלחנו להחזיר עד עכשיו, ולהתנצל על כך שהקול שלנו לא מגיע למקומות הנכונים. אני מייחלת ליום שאוכל לראות שוב את אבא, ומתפללת בכל לבי שכולם, ללא יוצא מן הכלל, יחזרו במהרה".
