הסיפור של איה מידן שניצלה מטבח 7 באוקטובר בקיבוץ בארי בזכות שלושה אחים מרהט היה מבין המיטלטלים של היום הנורא ההוא. שנה אחרי, חזרנו אליה לשמוע האם היא יותר פסימית או אופטימית לקראת העתיד שלנו כאן בנגב.
מידן (40), תושבת קיבוץ בארי, נשואה ואם לשלושה ילדים, נושאת את הטראומה של 7 באוקטובר מידי יום. "השנה האחרונה היתה לא פשוטה. אני נעה בין ייאוש לתקווה בכל יום שעובר", היא מספרת ל'מיינט באר-שבע והנגב'. "עד אוגוסט האחרון עוד היינו במלון הפינוי בים המלח. כיום אני גרה עם משפחתי בשכונת בארי בקיבוץ חצרים. יצרנו קהילות שכנות, אך עדיין חלק מהקהילה מפוזר בין אם בים המלח ובין אם בישובים אחרי כי לא לכולם מוכן הבית בשכונת בארי".
המציאות המורכבת מעיקה ומתסכלת, אומרת מידן. "נראה שגם כיום, שנה אחרי, שום דבר לא השתנה - עדיין יש חטופים בעזה. עדיין לא חזרנו לבית שלנו ובשבועות האחרונים אנחנו מחזירים את הנרצחים לאדמתה העוטפת של בארי. כל יום - יומיים מגיעים לבית העלמין להלוויה שניה. שוב הספדים, שוב שכול, שוב עצב, הפצע הזה לא מגליד ולא נסגר".
"יש מחבלים בקיבוץ"
בבוקר ה-7 באוקטובר התארגנה מידן לעוד יום שבת שגרתי של רכיבה על אופניים. היא קבעה עם חבר תושב שדרות להיפגש בנתיבות, אולם האזעקות שפילחו את האוויר והירי הבלתי פוסק שיבשו את התכניות. כשהחלה לסגת לביתה לאחר שויתרה על הרכיבה, הבחינה בשלוש דמויות רצות החוצה מהקיבוץ.
היו אלה שלושה אחים מרהט שעבדו בחדר האוכל של הקיבוץ. הם הדפו אותה החוצה וצעקו: "יש מחבלים בתוך הקיבוץ". שעות של חרדה עברו על מידן, כשהיא מטלטלת ממקום למקום יחד עם השלושה, מחשש שמחבלים יארבו להם. בשלב מסוים החברים הבדואים הצליחו לשלוח באמצעות הנייד שלה הודעה לבני משפחתם ברהט, וכעבור שעות ארוכות שנראו כנצח אנשי רהט חילצו אותם מהתופת.
שנה אחרי ובעקבות כל מה שעברת - את עדיין מאמינה בדו קיום?
"גדלתי בבית שמחנך לכבד כל אדם באשר הוא אדם בלי הבדל דת, גזע ומין. אפשר לא להסכים אבל צריכים לכבד, וזה לא קשור לדעות פוליטיות של ימין ושמאל , שדרך אגב, כל המושג הזה של ימין ושמאל כבר לא קיים מאז 7 באוקטובר... וכך אני מגדלת ומחנכת גם את ילדיי שלי".
מידן אומרת כי עד לפני שנה עוד האמינה שניתן לחיות בשלום עם הצד השני של הגדר, אולם אירועי 7 באוקטובר שינו את דעתה: "האירועים הראו לי שאותם מחבלים לא בוררים בין יהודים לערבים כי גם ערבים נרצחו ונחטפו. ההבנה היא שהם פגעו בכל מי שחי על האדמה שאותה הם רוצים. זה לא משנה אם זה יהודים או ערבים. עם הצד השני של הגדר אי אפשר לחיות בדו קיום. היונה ובפיה עלה של זית נעלמה במובן הזה. וגם אין אפשרות לעשות משא ומתן עם ארגון טרור כי הם רוצים דבר אחד - את האדמה שלנו".
מה הפתרון?
"הפתרון הנכון שם הוא להשקיע בחינוך, אבל אין לנו זמן לזה, כי זה רק עניין של זמן עד ש-7 באוקטובר יחזור על עצמו. אנחנו צריכים להשקיע כאן בתוך הארץ, למרות שאנחנו עוד רחוקים מחיים של דו קיום. אם אנחנו רוצים דו קיום וזכויות שוות אז בואו נחלק בינינו את הנטל שווה בשווה. וכן, נדרוש מכולם להתגייס לצבא או לעשות שרות לאומי. צריכים להבין שאם רוצים דו קיום יש לזה גם חובות, אך לפני כן צריכים להחליף את הממשלה שעד היום לא לקחה אחריות על מה שקרה, אם רוצים ליצור עתיד טוב יותר".
קראו גם:
על סוגיית החטופים והחטופות אומרת מידן: "יש דיסוננס מאוד גדול בין היכולות שצה"ל מראה לנו, לבין מה שקורה בפועל. לקהילת בארי יש עוד 10 חטופים שאנחנו זועקים לחזרתם. 7 מהם כבר לא בחיים. בין אם נרצחו ב-7 באוקטובר ובין אם נחטפו בחיים ונרצחו בשבי. היום, יותר מתמיד, אנחנו מבינים שצריכים עסקה, כמה שיותר מהר, אחרת הם ירצחו את כולם. רק לפני חודש החזירו את גופתה של כרמל גת ז"ל שהיתה בשבי במשך כל כך הרבה זמן".
לדעתה של מידן, "רק בעסקה נצליח, אולי, להחזיר אותם בחיים. וכאן אנחנו צריכים את העזרה של כל עם ישראל, שייצא איתנו לרחובות ויזעק להחזרתם. הרבה מהעיניים מופנות כרגע למה שקורה בגבול הצפון, אך אסור לשכוח את כל החטופים ולהחזיר אותם עכשו לארץ - הנרצחים לקבורה ראויה, והחיים לשיקום הולם".
