הפכים משלימים
לפני 12 שנה למדו ציפי הרפנס ואפרת בשירי יחד בתוכנית למנהיגות חינוכית במכון מנדל, ומאז הן חברות בלב ובנפש. ציפי הרפנס (44), תושבת באר־שבע, נשואה ואם לשישה ילדים וסבתא לנכד אחד, לשעבר מנהלת בית הספר אמי"ת טכנולוגי באר־שבע, מדליקת משואה בטקס הממלכתי ביום העצמאות האחרון וכיום מלווה פרחי ניהול במכללה האקדמית חמדת.
אפרת בשירי (47), אם לשלושה ילדים, תושבת באר־שבע, מנהלת בית הספר התיכון "מיתרים - ברנקו וייס".
איך הכרתן?
הרפנס: "שובצנו אז שתינו להכין פרויקט חינוכי במסגרת הלימודים במחזור הראשון של התוכנית למנהיגות חינוכית במכון מנדל, ומשם צמחה החברות בינינו. אנחנו מאוד שונות באופי שלנו ובדעות שלנו, והשוני רק קירב בינינו והפך לנקודת חיבור. אנחנו מאזנות האחת את השנייה. אנחנו לומדות אחת מהשנייה".
בשירי: "ציפי ואני התחלנו ללמוד בתכנית מנהיגות חינוכית־חברתית. בהתחלה התווכחנו הרבה על עניינים שברומו של עולם, ולאט לאט פרחה לה אהבה ביננו, שכללה צחוק, טיולים משותפים ושיחות נפש. ציפי נכנסה לניהול לפניי והיא היתה לי למנטור ותמיד נתנה לי עצה טובה".
ספרו על חוויה משותפת?
הרפנס: "בכנס גדול של מכון מנדל הקמנו יחד, אפרת ואני, מתחם ערכי ובו דילמות ערכיות, סרגל ערכים ופרקטיקות לביסוס ערכים בעולם החינוכי, ולא הסכמנו על כלום. לכן המתחם שלנו היה מבוקש מאוד. בגלל השונות בינינו, הצלחנו להציג כל ערך מכיוונים שונים. אין לנו שיאים בחוויות שלנו. החוויות שלנו הן יומיומיות. אפילו שיחות אל תוך הלילה או לפנות בוקר הן חוויות בפני עצמן".
בשירי: "אני זוכרת את הרגע בו ציפי בישרה לי שהיא נבחרה להדליק משואה ביום העצמאות האחרון. הרגשתי שהלב שלי מתפוצץ מגאווה. שמחתי שיש הכרה של המדינה לנתינה המדהימה של ציפי. קיימנו הרמת כוסית אצלי בבית יחד עם הקבוצה שלנו שלמדה במכון מנדל. היתה התרגשות עצומה".
מה אתן יודעת זו על זו שאחרים לא יודעים?
הרפנס: "אפרת שוקלת פעמים רבות ומשקיעה מחשבה רבה באופן בו היא מנהלת בתי ספר שבהובלתה והנהגתה. יש לה רגישות רבה ומודעות גבוהה לאחר. היא שואפת לצדק ומאוד מחוברת לעיר באר־שבע ולעולם החינוך. היא תמיד תבחר ותוביל את צעדיה החינוכיים והאישיים לפי סולם ערכים, ותעדיף לעשות למען החינוך הציבורי ולא עבור עסקנות פוליטית. אפרת יודעת לשמר ולטפח קשרים חברתיים ומשקיעה הרבה מאד בילדיה. הוריה מהווים עבורה מודל לחיקוי והיא מתייעצת איתם רבות".
בשירי: "ציפי היא מלאת הפתעות. את האהבה הגדולה שלה לנוער היא ספגה מאמא שלה שליוותה נערות במגזר החרדי".
מה הופך אתכן לחברות הכי טובות?
הרפנס: "אפרת היא ההיפך ממני, משלימה אותי ומכבדת אותי בהרבה תחומים. היא חברת נפש והיו לנו תחנות משותפות לאורך החיים".
בשירי: "ציפי היא חברה מאוד טובה שלי בגלל האנרגיות החיוביות, אהבת האדם וחוכמת הלב שטמונה בה. בכל מפגש איתה אני לומדת משהו חדש עליה ועל עצמי".
הרבה יותר מספורט
כשאבנר דרורי הגיע לפני כשני עשורים לבאר־שבע עם קבוצות הכדוריד שהוא אימן כדי להתחרות בקבוצת הכדוריד הבאר־שבעית, הוא פגש את רוני טסלר, מורה לחינוך גופני. מאז דרכיהם לא נפרדו, לא רק במגרש הספורט, אלא גם מחוצה לו.
רוני טסלר (57), תושב באר־שבע, נשוי ואב לשלושה ילדים, הוא היום יו"ר מועדון הכדוריד של באר־שבע וגם מאמן טרמפולינות. ההיכרות עם דרורי הובילה לעשרות שנים של חברות אמיצה, ולשניים יש הרבה מן המשותף. אבנר דרורי (58), תושב ראשון לציון, נשוי ואב לשני ילדים, הוא מאמן קבוצת הבוגרים של מועדון הכדוריד באר־שבע וגם הוא מורה לחינוך גופני.
איך הכרתם?
טסלר: "ההיכרות בינינו החלה עוד כשאבנר היה מגיע אלינו עם קבוצות שאותן הוא אימן לפני שהוא החל לאמן אותנו. הוא הגיע אלינו כשהיינו בליגה הארצית והעלה אותנו לליגת העל. מעת לעת התפתחו בינינו קשרי חברות והפכנו לחברים ממש טובים. השילוב בינינו הוא יוצא דופן וממש מוצלח, כשמדובר ביושב ראש של קבוצה ובמאמן של אותה קבוצה. אנחנו מבינים האחד את השני, לא רק על הפרקט כי אם גם מחוץ למגרש".
דרורי: "אנחנו חברים עוד הרבה שנים לפני שהגעתי לאמן בבאר־שבע לפני כשבע שנים. רוני היה מארח אותי לפני כל משחק. לא פלא שהפכנו לחברים כל כך טובים".
חוויה משותפת?
טסלר: "אנחנו מטיילים ביחד גם בארץ גם בעולם. מבלים גם ימי שישי ביחד. לפני כשנתיים עשינו טיול לדרום מזרח אסיה. ביקרנו בווייטנאם וקמבודיה. היינו שם יחד כשלושה שבועות. אחרי עונה קשה ומוצלחת הרגשנו כיף אמיתי".
דרורי: "הטיול הזה היה סוג של טיול צעירים אחרי צבא. זה היה משהו מיוחד. למרות שכבר חלפו כמה שנים מאז השתחררנו מהשירות הצבאי, הרגשנו כמו כל אותם צעירים שמטיילים במזרח הרחוק לאחר השירות הצבאי. היה ממש כיף".
מה אתם יודעים זה על זה יודע שאחרים לא יודעים?
טסלר: "כשאבנר מאמן את הקבוצה הוא עושה עם השחקנים פעילות מנטלית, משהו שקרוב לפסיכולוגיה. בניגוד אליי, אבנר הוא קצת ביישן. אני סוג של רעשן, והוא בכלל ההיפך הגמור ממני".
דרורי: "רוני הוא איש חם, איש משפחה, מארח למופת, נותן את הלב ואת הנשמה. הוא ממש מענטש, בן אדם אמיתי".
מה הופך אתכם לחברים הכי טובים?
טסלר: "יש לאבנר ולי המון שעות ביחד. הוא תמיד יהיה בשבילי ואני אהיה בשבילו".
דרורי: "רוני ואני מדברים על הכל. בתקופות פחות טובות הוא תמיד עוזר. הוא תמיד מעודד, תמיד תומך. זה מדהים. שנינו כמעט בני אותו גיל, שנינו עוסקים בספורט ויש בינינו כימיה מדהימה".
בזכות הילדים
לפני 22 שנה נפגשו פרופ' אייל שיינר ויעקב כחלון בפעוטון שהתחנכו בו שני ילדיהם, ומאז הם החברים הכי טובים.
פרופ' שיינר (53), תושב עומר, נשוי ואב לארבעה ילדים, מנהל מחלקת נשים ויולדות ב' במרכז הרפואי "סורוקה", סגן דיקן הפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן־גוריון ויו"ר הוועד המנהל של תיאטרון באר־שבע.
יעקב כחלון (54), אף הוא תושב עומר, נשוי ואב לשלושה ילדים, היה עד לאחרונה משנה למנכ"ל החברה לאגירת אנרגיה "אוגווינד". בעבר שימש מנכ"ל פוספטים בכי"ל דשנים ופניו כעת לתחום היזמות העסקית. החברות ההדוקה ביניהם שהחלה לפני יותר משני עשורים נשמרת מהרגע שהם נפגשו לראשונה באסיפת ההורים בפעוטון בשכונת נווה נוי בבאר־שבע.
"דרך המפגשים האלה התחברנו", מספר פרופ' שיינר, "כבר באסיפת ההורים הראשונה שנפגשנו בפעוטון נוצר קליק בינינו, והשאר זו כבר היסטוריה. החברות בינינו היא כל כך עמוקה, עד שיעקב עבר להתגורר בעומר, ואנחנו עברנו לעומר בעקבות משפחתו".
"זו חברות שאי אפשר לתאר", מציין כחלון. "הבן שלי והבן של אייל התחנכו באותו פעוטון, ויום אחד מצאתי פתק שאייל רשם בו שהוא ישמח להכיר אותי. כך התחברנו. מאז אנחנו נפגשים בכל שבת, יוצאים יחד לחופשות ולטיולים. אפילו את הטיול לפני הגיוס של הילדים שלנו עשינו ביחד. אם לא די בזה, אז הבת הקטנה שלנו לומדת היום עם הבן הקטן של אייל. זה עוד חיבור וסגירת מעגל שלנו".
חוויה משותפת?
שיינר: "לפני כשש שנים נסענו, שתי המשפחות, לאיטליה לטיול משותף לפני הגיוס של הילדים שלנו לצה"ל. חוץ מזה לאורך כל השנים בחגים אנחנו עושים טיולים משותפים בארץ ובעולם".
כחלון: "כשנסענו לאיטליה עם הילדים הגענו לבית המלון שאייל הזמין עבור כולנו. אייל הוא קצין התרבות של החבורה שלנו. הוא איש אשכולות. כשהגענו למלון התברר שאני ומשפחתי קיבלנו חדר עם נוף לים, ואילו אייל לא קיבל חדר כזה. הוא נורא התבאס ודרש לקבל חדר עם נוף לים, ובסוף הוא קיבל את מבוקשו. פעם גם התארחנו יחד אצל משפחה דרוזית בצפון הארץ וקיבלנו חדרים בלי חלון. לא עזר שום דבר והאירוח היה בחדרים בלי חלונות".
מה אתם יודעים איש על רעהו שאחרים לא יודעים?
שיינר: "במסגרת תפקידו כמג"ד בצנחנים יעקב קיבל אות הצטיינות מנשיא המדינה על פעילות מבצעית של הגדוד בפיקודו".
כחלון: "אייל הוא מרוקאי במעטפת של פולני. כשמעצבנים אותו הוא ממש מרוקאי. בכל השאר הוא פולני קלאסי".
למה אתם החברים הכי טובים?
שיינר: "כי אני יודע שתמיד אני יכול לסמוך עליו. ביתו פתוח ואני יכול להיכנס אליו בלי לדפוק בדלת. עבורי הוא החבר הכי טוב".
כחלון: "אייל הוא פרטנר לכל דבר. יש לנו תחומי עניין משותפים. הוא תמיד נותן עצות טובות והוא איש סוד לכל דבר, גם אם זה שמח וגם אם זה פחות שמח. יש על מי לסמוך".
מאז ועד היום
זה יותר משלושה עשורים אפרת ממן וסיגל מויאל, תושבות באר־שבע, שומרות על קשרי חברות, וכל אחת מהן מגדירה את רעותה "החברה הכי טובה שלי".
אפרת ממן (50), גרושה ואם לשתי בנות, עובדת ברשות למאבק באלימות, סמים ואלכוהול שבעיריית באר־שבע ומדריכת מוגנות באחד מבתי הספר התיכוניים בעיר. סיגל מויאל (49), מנהלת מחלקת חינוך לילדים ונוער בסיכון בעיריית באר־שבע.
איך הכרתן?
ממן: "ההיכרות בינינו החלה עוד כשהיינו נערות. למדנו באותו בית ספר - תיכון מקיף ג' וגרנו בסמיכות זו לזו. החברות בינינו התחזקה כאשר למדנו והשלמנו בגרויות במכללת קיי לפני שלושים שנה. היה אז קליק בינינו. ההומור והגישה לחיים חיברו בינינו".
מויאל: "בתקופת בית הספר התיכון, אפרת הייתה מבלה אצלי ואני הייתי מבלה אצלה. היה לנו אותו חוג של חברים, וגם המשפחות שלנו היו מחוברות. גם היינו מטיילות יחד".
חוויה משותפת?
ממן: "בתקופת התיכון למדתי קוסמטיקה וסיגל למדה עיצוב אופנה. הייתה אז תצוגת אופנה בבית הספר ואני הייתי צריכה לאפר את סיגל והיא הייתה צריכה להלביש אותי. נקרענו מצחוק. אז גם פרץ ניצוץ החברות בינינו".
מויאל: "כשהיינו בנות 20 ומשהו נסענו לטיול לאילת. לקחנו איתנו שקי שינה וישנו על חוף הים. היו הרבה צחוקים. בכלל היינו אז מאוד ספונטניות. היה כיף. יכולנו להחליט יום אחד שאנחנו נוסעות לאילת או לתל־אביב ובלי הרבה לבטים והיסוסים קמנו ונסענו".
מה אתן יודעת זו על זו שאחרים לא יודעים?
ממן: "שסיגל מאמינה באלוהים והיא פותחת כל יום בהדלקת נר ובתפילת הודיה לבורא עולם".
מויאל: "שאפרת לא פותחת את ליבה בפני כל אחד. כשהיא עושה את זה, היא הולכת עם זה עד הסוף. היא בוחרת בקפידה את החברות שלה".
למה אתן החברות הכי טובות?
ממן: "בגלל שהיא נאמנה ללא גבולות ויודעת להיות לי למגדלור שמאיר לי את הדרך. יש לה הומור ייחודי שרק אנחנו יכולות להבין זו את זו".
מויאל: "אני יכולה לסמוך עליה ולדעת שהיא תמיד בשבילי. היא נותנת לי חופש מוחלט להיות אני. יש לנו הרבה תובנות משותפות".
לעדכונים - חדשות באר שבע
