אף עין לא נשארה יבשה כאשר סמ"ר אוראל בוזוקשוילי הושבע כשוטר מן המניין במשטרת מרחב הנגב, ובתוקף תפקידו הוא משרת מעתה כבלש בתחנת משטרת רהט.
לא מדובר היה בטקס השבעה רגיל בו מורגלים כחולי המדים. אוראל בוזוקשוילי (24), תושב באר־שבע, הוא בנו של ניצב משנה יצחק בוזוקשוילי ז"ל, תושב מיתר, שהיה מפקד תחנת שגב שלום ונפל בשבעה באוקטובר בקרב מול מחבלים ליד קיבוץ רעים כאשר טיל אר.פי.ג'י נורה על ידי המחבלים לעבר רכבו של נצ"מ יצחק בוזוקשוילי והוא נהרג במקום, כשהוא בן 43 בנופלו.
אוראל, בנו הבכור של נצ"מ בוזוקשוילי המנוח, רואה את עצמו כממשיך דרכו של אביו עם התגייסותו למשטרה. במשך שנות ילדותו ונעוריו ספג אוראל, כדבריו, את ההווייה המשטרתית, אם כי הוא מודה, שאביו ניבא לו להיות איש עסקים מצליח.
"הנסיבות", הוא אומר, "הובילו אותי לכיוון אחר, ואני גאה בכיוון שבחרתי. אני בטוח שגם אבא מביט עליי מלמעלה וגאה בי על הדרך שבחרתי".
"נשמנו משטרה"
ההווייה המשטרתית בבית משפחת בוזוקשוילי מוצאת את ביטויה גם בעצם העובדה, שליאל, אחותו הצעירה ממנו בשלוש שנים, משרתת בשירות קבע כלוחמת בחטיבה לביטחון פנים במסגרת משמר הגבול, כשעיקר פעילותה בימים אלה היא בגזרת הנגב.
גם סמ"ר ליאל בוזוקשוילי (21) רואה עצמה, כמו אחיה, כממשיכת דרכו של אביה המנוח. "מגיל אפס", היא מציינת, "אני זוכרת את הבית שלנו גדוש ומלא בכל מה שקשור למשטרה. יום יום נשמנו את המשטרה".
כלומר, היה טבעי שביום פקודה תתגייסי למשטרה?
"נכון שספגתי משטרה יום יום, אבל כשהגיע מועד הגיוס שלי בגיל 18, החלטתי ללכת בדרכו של אבא. את שירותו הצבאי החל אבא במשמר הגבול, ורק לאחר סיום שירותו הסדיר הוא התגייס למשטרה הכחולה. אישית, רציתי להיות לוחמת ולאו דווקא שוטרת. לא ויתרתי על ההזדמנות לחוש את מה שאבא עשה בראשית דרכו בכוחות הביטחון".
בעוד שאחותו ליאל כבר שלוש שנים על מדים, סמ"ר אוראל בוזוקשוילי שגדל במיתר, וכיום, הוא מתגורר בבאר־שבע, עושה בימים אלה את צעדיו הראשונים במסגרת המשטרה הכחולה כבלש בתחנת משטרת רהט. את שירותו הצבאי הוא עשה כמש"ק משמעת בפיקוד דרום, ולאחר שפשט את המדים הוא עסק כגובה מס מטעם ההוצאה לפועל. תוך כדי עבודתו זו הוא גם היה בהליכים לקראת גיוסו כמפעיל בחברת "כימיקלים לישראל", וכחודש לפני נפילתו של אביו, הוא כבר היה אמור להתחיל לעבוד בחברה.
"הנסיבות, כאמור, הובילו אותי לכיוון אחר", מספר אוראל, "במהלך שבעת ימי האבל על אבא, החלטתי להמשיך את דרכו ולהיות שוטר. ההתחלה היתה כשוטר במסגרת השיטור העירוני בבאר־שבע וההמשך היה לשרת כבלש בתחנת רהט".
אבא איננו
את אשר עבר עליו באותה שבת שחורה של השביעי באוקטובר הוא לא יכול לשכוח. "באותו לילה", הוא נזכר, "שבין שישי לשבת, עבדתי כמאבטח במועדון ה'פורום' בבאר־שבע. סמוך לשעה שש בבוקר, באותה שבת, סיימתי את המשמרת וחזרתי הביתה. מהאזעקות התכופות והרצופות הבנתי שמדובר באירוע חריג ביותר. התעדכנו בקבוצות הוואטסאפ המשפחתיות, אמא שלחה לי תמונה שאבא ואחותי ליאל, שמשרתת במשמר הגבול, יצאו לשטח, וכי הם בדרך לעוטף עזה, שם התחוללו הקרבות מול המחבלים.
"מאוחר יותר התברר לי, שאבא השאיר את ליאל אחותי בתחנת משטרת אופקים ולא הסכים שהיא תמשיך איתו לכיוון העוטף. אבא המשיך לכיוון רעים, ובצהרי היום אני מקבל שיחות כשהמטלפנים שואלים אותי לשלומו של אבא. אבא לא ענה לי ואחותי ענתה לי כשהיא בוכה. ישר עליתי על מדים, לבשתי אפוד מגן, לקחתי את האקדח ונסעתי לכיוון אופקים. בדרך עברתי מספר מחסומים משטרתיים ובתחנת אופקים פגשתי את אחותי כשהיא בוכה".
"בדיעבד", הוא ממשיך לגולל את הרגעים הקשים, "התברר לי שהיא כבר ידעה שאבא איננו, אבל היא לא סיפרה לי. נסעתי לכיוון קיבוץ רעים ושם ניגש אליי קצין משטרה וכבר הבנתי אז שאבא נהרג. לא האמנתי שאבא איננו. הוא היה אדם חזק. הייתי בטוח שהוא ישרוד את האירוע הזה. רק בשעות אחר הצהריים של אותה שבת בישרו לי רשמית שאבא איננו".
"הבין את הסכנה"
אותה שבת של השביעי באוקטובר צרובה בזיכרונה של ליאל בוזוקשוילי, ומבחינתה, הזמן לא מרפא את הפצעים.
את אותו רגע בו נפרדה מאביה, כשהוא ביקש ממנה להישאר בתחנת אופקים ולא להמשיך עימו לזירת הלחימה בגזרת עוטף עזה, היא לא תשכח לעולם.
"בראייה לאחור", היא מציינת, "באותה שבת אבא שלי נלחם והציל אנשים. הוא ידע שהוא נכנס לזירת לחימה מסוכנת, שהסיכוי לצאת ממנה בחיים הוא נמוך. הוא יצא למשימה שלו ללא פחד, בביטחון ובעוצמה. הוא הישרה על כולם קור רוח. הוא הבין את הסכנה שבכניסה ללחימה מול המחבלים ופשוט ביקש ממני להישאר באופקים ולא להמשיך איתו לעבר העוטף. התווכחתי איתו ולא הסכמתי, אבל כשראיתי שהוא מדבר בטון רגוע ושלו, הבנתי שאני צריכה להישאר".
הרגע הזה, מן הסתם, חקוק לך בזיכרון?
"בוודאי. אני זוכרת את הרגע הזה, שאבא אמר לי להישאר בתחנה באופקים. זה רגע שחקוק לי בזיכרון לעולם ועד. זה גם מה שמחזק אותי ומוביל אותי יום יום ונותן לי כוחות להמשיך בפעילות שלי".
אוראל, נפילתו של אביך הובילה אותך להתגייס למשטרה?
"במהלך ה'שבעה' חשבתי על הגיוס למשטרה. האמת היא, שימים אחדים קודם לפרוץ המלחמה, אבא סיפר לי על הקמת יחידת יס"מ חדשה במרחב הנגב והוא הציע לי להתגייס ליחידה הזו. במהלך ימי האבל, ההצעה ההיא של אבא כל הזמן קיננה במוחי ורציתי להמשיך את המורשת שלו. כל עולמו של אבא היה לעזור לאחרים ולתת למדינה כמה שיותר. הערכים האלה של אבא חלחלו בי. כאשר מפקד המרחב בא אלינו לביקור ניחומים, העליתי בפניו את הנושא הזה והוא מיד אמר לי - 'אתה תהיה שוטר', וכך היה".
לאחר שקם מימי האבל על נפילת אביו, החל אוראל בהליך גיוס למשטרה, שארך שלושה חודשים, ההליך לא היה פשוט עבורו, הוא מספר.
בטרם הוא הפך לשוטר מן המניין, הוא היה חייב להשיל ממשקלו לא פחות מ־16 ק"ג. "זו היתה משימה לא פשוטה", הוא נזכר, "שקלתי באותם ימים 126 ק"ג והסכימו לגייס אותי רק אם אגיע במקסימום למשקל 110 ק"ג. הייתי נחוש להגשים את המשימה להיות שוטר, ובדרך להגשמה הזו ליוותה אותי מאמנת אישית שהדריכה אותי, ובעזרתה הורדתי במשקל והשאר זו כבר היסטוריה".
המשפחה חששה
אוראל הוא הבכור בין שלושת ילדי המשפחה. אחותו האמצעית, ליאל, היא שוטרת במשמר הגבול וחוותה מקרוב את מוראות אותה שבת של מתקפת המחבלים. כאשר עלה רעיון התגייסותו של אוראל למשטרה, במשפחתו לא התלהבו, בלשון המעטה, מאותו רעיון.
"במשפחה שלי", מציין אוראל, "לא תמכו בי בהתחלה, כשעלה הרעיון הזה. לא מספיק שאבא נהרג ושאחותי היתה שם בתוך התופת, אז הכוונה שלי להתגייס למשטרה לא התקבלה בעין יפה בקרב בני המשפחה. הם ביקשו לשמור עליי. הם פחדו שיקרה לי משהו. לאט לאט הם השלימו עם זה שאני רוצה להמשיך את דרכו של אבא. אמא קיבלה את זה והבינה שאני נחוש בעניין הזה".
התגייסותו של אוראל למשטרה הכחולה הביאה בימים האחרונים לפעילות משטרתית משותפת בשטח עם אחותו. הוא ללא מדים, והיא במדי מג"ב, מצאו את עצמם נלחמים בסוף השבוע האחרון, כתף אל כתף, במסגרת המאבק בפשיעה בגזרת רהט.
ליאל, איך זה מרגיש שאת פוגשת את אחיך בלחימה משותפת במאבק נגד הפשיעה?
"אני מלאת גאווה להילחם כתף אל כתף עם אחי הבכור. אני מרגישה בטוחה שהוא נמצא לידי. אני מאמינה שיהיה לזה המשך בממשקים שונים בפעילות שלנו".
חצי שנה לאחר אותה שבת שחורה, אין תחושה של פחד, חשש, לאחר שעשרות שוטרים שילמו בחייהם בלחימה מול המחבלים?
"אין חשש וגם אין פחד. האסון שפקד אותנו אז באותה שבת שחורה נותן פרופורציה לחיים. החיים אינם צפויים. למרות שיש לא מעט אויבים מסביבנו שמאיימים לכלותנו, אנחנו נמשיך להגן על הבית. אם לא אנחנו נגן על הבית, אף אחד לא יעשה זאת במקומנו".
כאחותו של אוראל, מה התחושה לגבי הבחירה שלו לשרת במשטרה?
"אני מאוד גאה בדרך שהוא בחר. זה לא הפתיע אותי. ידעתי שטמונים בו הערכים שלאורם חונכנו וגדלנו בבית. אני מאחלת לו הצלחה. בכלל, גם במשפחה, גם בסביבה שלנו, כולם תומכים, מחבקים ומחזקים אותנו. כולם איתנו על מלא".
אוראל, אלו תחושות מלוות אותך כעת?
"זה ממלא אותי. נכנסתי לנעליים של אבא למרות שזה מאוד קשה. אני מרגיש שאני עושה את הדרך שלו. בד בבד עם ההערצה שאני רוחש לאבא שלי, אני גם מרגיש תחושת סיפוק על התפקיד שאני ממלא עכשיו. אני בטוח שאבא מסתכל עליי מלמעלה, מחייך וגאה בי. כשאני בפעילות, אני מסתכל על אבא, ואני מרגיש שהוא מלווה אותי ושומר עליי מלמעלה בכל פעילות".
ליאל, איך זה מרגיש אצלך?
"התחושה שלי היא, שאנחנו ממשיכים את דרכו של אבא. זה מה שמחזיק אותי שפויה. כשאני עולה על מדים יום יום, זה נותן לי כוחות להישאר שפויה. אני מרגישה שאני עושה משהו משמעותי ומועיל למען אבא ולמען המדינה. מבחינתי, זה סוג של סגירת מעגל. אישית, בכל רגע נתון אני חושבת על אבא. כשאני נתקלת בסוגיה מבצעית כלשהי, אני חושבת על אבא. הוא תמיד היה מייעץ, מגבה ותומך. אני חושבת בכל רגע נתון מה היה אבא אומר על סיטואציה כזו או אחרת. הוא תמיד במחשבות שלי".
קראו גם:
קולה של אמא
"מגיל 14 וחצי", מציינת טלי בוזוקשוילי, אלמנתו של נצ"מ יצחק בוזוקשוילי ז"ל ואמם של אוראל וליאל, "אני עם איציק. אני מכירה את המשטרה כבר כמעט 30 שנה. ימים אחדים לפני פרוץ המלחמה, איציק ציין 25 שנות שירות במשטרה. אנחנו יודעים בבית רק משטרה. איציק היה קצין מצטיין ומוערך, והילדים שלנו גדלו עם שורשים וערכים של אהבת האדם והארץ. על זה הם חונכו בבית.
"אני נרגשת מאוד ששני ילדיי משרתים בארגון שהיה הבית השני שאיציק כל כך אהב, במשטרת ישראל. בנשמתם הם יודעים מה זו משטרה. גם אוראל וגם ליאל, בעורקיהם זורם דם משטרת ישראל מינקותם. החינוך והערכים לאורם הם גדלו גרמו להם, ללא ספק, להמשיך בדרכו של אביהם".
לא היה איזה חשש או פחד כשאוראל ביקש להיות שוטר כמו אביו?
"כאמא וכרעיה של קצין משטרה אני מלאת גאווה שהילדים שלי הולכים בדרכו של אביהם. לא פחדתי על אוראל, אלא אמרתי לו שהוא יכול לטפח את עצמו בכיוון אחר. מילדותו אוראל חלם להיות שוטר, אבל אבא שלו ניבא לו להיות איש עסקים מצליח. כשאוראל רצה לממש את חלומו להיות שוטר, אז נתתי לו את ברכת הדרך. אין בי חשש, אלא גאווה עמוקה שהילדים קורצו מחומר חזק עם ערכים מושרשים, ואני מלאה גאווה שהם מגשימים את חלומותיהם".
