ביום שבת, יום הכיפורים תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, חייו של איציק בונים, חבר קיבוץ משמר הנגב, השתנו מקצה לקצה. יום קודם לכן סיים בונים לסדר את הכלובים בלול של הקיבוץ לקראת תפיסת העופות שתוכננה למוצאי יום הכיפורים. בצהרי יום שבת היתה במועדון הקיבוץ שיחת יום כיפור, מסורת שמקפידים עליה כבר שנים ובונים הצעיר נבחר להנחות את שיחת החברים.
"הייתי די נרגש מהמעמד הזה", נזכר השבוע בונים, "כשפעם ראשונה אני מנהל שיחה מול כל אותם חברים ותיקים שיודעים לנאום כל כך יפה באסיפות ובפורומים שונים, ועכשיו אני צריך לעמוד במבחן החברתי הזה. מבחינתי זה היה כמו לפתוח את ארון הקודש".
שיחת החברים קלחה, אבל לא לזמן רב. בשעה 14:05, נזכר בונים, נכנס אחד החברים בריצה למועדון ומבשר שב"קול ישראל" הודיעו על פתיחת מלחמה. סיסמאות היחידות משודרות ללא הרף ברדיו. בונים, קצין צנחנים שהשתחרר חודשיים קודם לכן, שובץ אומנם למאגר קציני צנחנים, אך טרם שובץ ליחידה ספציפית.
כמה שעות חולפות עד שמשודרת סיסמת יחידת המילואים שלו. או אז הוא לובש שוב את המדים, מצטייד בתרמיל ומבקש מאביו שיסיעו אל הבסיס שהוא אמור להתייצב בו.
"התחושה העיקרית שליוותה את נסיעתנו היתה תחושה של תדהמה מפתיחתה של המלחמה", הוא משחזר. "אך מצד שני, היתה גם תחושת ביטחון לאור מלחמות העבר כמו מלחמת ששת הימים שהפעם זה עניין של כמה ימים, ניצחון קל ומהיר וחוזרים הביתה. נפרדתי מאבא ונדמה לי שראיתי דמעה בעיניו". באותו מוצאי יום הכיפורים, במקום לתפוס עופות בלול של הקיבוץ, מצא עצמו בונים מתארגן ומצטייד לקראת כניסת יחידתו למערכה.
רבות דובר אחרי המלחמה על מחדלי ההצטיידות של החיילים ועל המחסור בציוד לחימה ואי מוכנותם של מחסני החירום. "היה לנו נשק אישי בלבד", נזכר בונים. "הנשק המתקדם ביותר היה בזוקה. לא היה לנו סיוע ארטילרי, גם לא סיוע של טנקים. רק אנחנו בגופנו היינו מגנים אנושיים על האזור. היה נדמה לנו שחזרנו לימי מלחמת השחרור".
מחכים להגיע לחזית
איציק בונים (68), נשוי, אב לחמישה ילדים וסבא לשמונה נכדים, נולד בקיבוץ משמר הנגב. הוריו הם מראשוני הקיבוץ. "גדלתי בשנות החמישים והשישים הנהדרות", הוא נזכר, "בקיבוץ של פעם, עם הפשטות והתמימות והאמון הגדול באנשים". בשירותו הצבאי שירת בגדוד 202 של הצנחנים, סיים קורס קצינים והשתחרר בדרגת סגן.
בשבועיים הראשונים של המלחמה בונים לא הוצב בקווי החזית בחצי האי סיני או ברמת הגולן, אלא תפס עם יחידתו עמדות הגנה באזור מעלה אדומים בסמוך לכביש ירושלים - יריחו, למקרה שהירדנים ייכנסו למערכה ויתקדמו לכיוון ירושלים.
ב־20 באוקטובר יחידתו של בונים קיבלה פקודה לרדת אל חצי האי סיני. "התקרבנו סוף סוף לחזית", מספר בונים, "אומנם עדיין כמה עשרות קילומטרים עד מקור האש, אך בכל זאת היתה לנו תקווה שגם אנחנו נעשה משהו במלחמה ההיא. לא היה לי הסבר מדוע כולם רוצים להשתתף במלחמה. הרי אנחנו הולכים לגרוע ביותר ומתוך ידיעה שלא כולם ייצאו מזה שלמים. אולי הבושה?".
כשבאוויר מרחפות כבר שמועות על הפסקת אש קרובה, קיבלה יחידתו של בונים פקודה להגיע לנקודת הקילומטר ה־101 על כביש סואץ - קהיר, הנקודה המערבית ביותר שאליה הגיע צה"ל במלחמת יום הכיפורים. רגע לפני כן בוטלה פשיטה גדולה לפורט תאופיק בצפון סיני, שיחידתו של בונים היתה אמורה להשתתף בה. "זו היתה משימת התאבדות", מציין בונים, "הצבא המצרי היה עדיף עלינו בכוחות ובאמצעי לחימה".
בונים וחבריו ליחידה טסו במסוקים לכביש סואץ - קהיר. "לפתע החלו המצרים לירות טילים לעבר המסוק שלנו", נזכר בונים. "המסוק סטה ממסלול טיסתו וטסנו למקום אחר. נחתנו בשום מקום באמצע המדבר, כשחצי פלוגה בכלל לא איתנו. התחברנו בדרך לא דרך לגדוד חי"ר ששהה באזור. ירדנו איתם לכיוון העיר סואץ".
קרב הישרדות
ב־22 באוקטובר קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם החלטה על הפסקת אש והיא נכנסה לתוקפה עוד באותו ערב. באותו היום התקרבו כוחות צה"ל לעיר סואץ, אבל לא הצליחו לנתק את נתיב האספקה לארמיה השלישית של הצבא המצרי שעבר מדרום לעיר. למחרת, 23 באוקטובר, ישראל החליטה להמשיך בלחימה בנימוק שהמצרים הפרו במהלך הלילה את הפסקת האש ונלחמו בצה"ל בגזרות בצידה המערבי של תעלת סואץ. במשך אותו יום התקדמו כוחות צה"ל לחוף מפרץ סואץ ולקראת הגעתם הצפויה של פקחי האו"ם לגדה המערבית של תעלת סואץ בעקבות עוד החלטת הפסקת אש, הוחלט בפיקוד העליון של צה"ל לכבוש את העיר סואץ בטרם תיכנס לתוקפה הפסקת האש המחודשת.
הקרב על העיר סואץ ייזכר בהיסטוריה הצה"לית כקרב אחד יותר מדי, כשמו של הסרט שביים יואל שרון, איש סיירת חרוב שהשתתף באותו קרב עקוב מדם.
הקרב על העיר סואץ גבה את חייהם של 80 חיילי צה"ל. עוד כ־120 חיילים נפצעו. תחקיר הקרב העלה שההכנות של הכוחות לקראת הכניסה לעיר סואץ היו חפוזות ולקויות, המידע המודיעיני על היקף הכוחות המצרים בעיר היה מועט ואיש לא צפה שחיילי צה"ל ייתקלו באש כבדה מצד המצרים עם כניסתם לעיר, שלפי מידע מוקדם היתה אמורה להיות עיר רפאים שהצבא המצרי נטש. "לא היו לנו תצלומי אוויר ולא מפות של האזור", מספר בונים, "אולי היה לנו מכשיר קשר אחד. גם לא סיפקו לנו כלי רכב משוריינים, אז נכנסנו לסואץ באוטובוס".
איך צה"ל התכוון לכבוש את העיר סואץ?
"גם לא היתה לנו פקודה מסודרת למבצע הזה. נכנסנו בשיירה לעיר המצרית. לפנינו נכנסו גדוד שריון וחיילי חי"ר ואנחנו שהשתייכנו לכוח חסדאי בפיקודו של יעקב חסדאי. נסענו בשתי משאיות ואוטובוס אחד. סיטואציה הזויה כשאתה במלחמה. כל זמן שלא יורים עליך זה נורא נחמד. כשירו עלינו מעת לעת ירדנו מהאוטובוס לתפוס מחסה, ושוב עלינו כשאנחנו כבר מאות מטרים בתוך העיר. היינו הכי פגיעים. ירו עלינו ללא הפסקה, נהרגו ונפצעו לידי חיילים, ולא ידעתי מה קורה. אתה צריך להסתדר עם זה. זה פשוט קרב הישרדות בלי שום יכולת לעשות שום דבר. גם לא היה שום קשר עם הכוחות האחרים בשטח כדי שיידעו איפה אנחנו".
6 צפייה בגלריה
בונים בזמן שירותו הצבאי. "הפצצה התפוצצה לידינו. חושך, מחנק. עפתי למרכז החדר" | צילומים פרטיים
פצועים בחדר
הרגע שהכי זכור לבונים מהקרב ההוא הוא הרגע שבו נפצע בכתפו מהתפוצצות פצצת אר.פי. ג'י. "בשלב מסוים עברתי עם שלושה חיילים לצידו השני של הרחוב לאחר שירו עלינו", משחזר בונים. "ירו עלינו מכל הכיוונים ותפסנו מחסה באיזה חדר באחד הבתים הנטושים. ניסינו לאתר את מקורות הירי של המצרים וירינו לעבר החיילים המצרים שניסו לכתר את כוחותינו. אני שוכב מאחורי הקיר ורק הראש שלי והעוזי בולטים. כל הזמן יש חילופי ירי בין הצדדים. אין זמן להרהורים, צריך לעבוד. בכל כמה שניות מוציאים את הקנה החוצה, יורים וגם משתדלים לשמור על התחמושת. בשלב מסוים פגעה פצצת אר.פי.ג'י מצרית מתחת למשקוף של דלת החדר שבו הייתי עם החיילים שלי והעיפה אותנו פנימה".
אחד מרסיסי הפצצה פגע במרכז העצבים של ידו של בונים. "הפצצה התפוצצה לידינו", נזכר בונים, "חושך, מחנק. עפתי למרכז החדר. מתקשה לנשום. את היד לא הרגשתי. היה נדמה לי שהיא הועפה מעליי. פניי היו מכוסות דם. מיששתי את כף ידי והרגשתי כאילו היד נקרעה מעליי. הרסיס תקוע לי עד היום בכתף".
מה הרגשת ברגע הזה?
"אתה לבד עם שלושה חיילים שגם הם נפצעו. אני ממשש את היד המשותקת ומנסה להבין את מצבי. אנחנו שלושה בחדר, צועקים לצד השני לעזרה, אבל אין שום אינדיקציה שמישהו בכלל שומע אותך. בחוץ נמשכות היריות ואתה עם החיילים שלך שוכבים פצועים אי שם בחדר בעיר סואץ ולא יכולים לעשות דבר. בידי האחת, הבריאה, אני מקרב אליי את העוזי ומניח אותו על ברכיי, וכמו כן מחזיק רימון ליד הרגל בתקווה שלא נזדקק".
הזמן עצר מלכת
בעוד בונים וחייליו שוכבים פצועים בחדר, צלפים מצרים ממשיכים לצלוף לעבר החדר שבונים וחייליו שוכבים בתוכו. למזלם, הוא משחזר, הם שכבו בפינת החדר בזווית שלא איפשרה לצלפים לפגוע בהם ישירות.
"נכנסנו לכבוש עיר מצרית ולא הצלחנו", אומר בונים. "במקום לפגוע באויב הוא פגע בנו. כבר עלתה בנו המחשבה שבתוך זמן קצר יגיע חייל מצרי, ישלים את המלאכה ויחסל אותנו. חיכיתי עם הרימון, שוחחתי עם החיילים שלי. זה אולי נשמע מצחיק, אבל אמרתי לחיילים שהיו איתי שחשוב מאוד לצאת מהחדר הזה, כי בשבת של אותו שבוע מתקיים משחק כדורעף, ואני לא יכול להיעדר ממנו. זה מה שהדאיג אותי".
כל זה כשאתה זב דם?
"זה גם מפחיד. אתה באי ודאות מוחלטת. אתה עם יד משותקת ומחכה שעות שיבואו לטפל בך ולחלץ אותך, והכל תוך חילופי אש שלא נפסקים. בזיכרוני נחרת שעברו שלוש שעות מאז אותה פגיעת פצצה שהעיפה אותנו אל אותו חדר שבו הזמן קיבל משמעות מיוחדת ועד חילוצנו. למעט שניות ההלם הראשונות והדקות הראשונות, טיפלנו בעצמנו כמיטב יכולתנו וגם זאת עם הרבה אינסטינקטים ולאו דווקא במחשבה סדורה. אי הוודאות לא הוסיפה ולא תרמה דבר לכך שהזמן יעבוד לטובתנו. מרגע שנפצענו, אי הוודאות היתה לאויב הגדול מכל והזמן נעצר לחלוטין".
אנחת רווחה
בחדרו מחזיק איציק בונים במפת העיר סואץ ובכמה תצלומי אוויר. 46 שנה אחרי אותו יום ששינה את חייו, הוא חוזר לשעות שהוא וחבריו שכבו פצועים בשטח בלי שאיש מכוחותינו ידע על כך. "ככל שעוברות השנים" הוא מציין, "אני מעכל יותר ויותר את ממד הזמן ההוא ומבין כמה קל בשגרת היום יום למדוד זמן, אבל שם בסואץ שלוש שעות היו כמו נצח".
הלחימה ברחובות סואץ נמשכה במלוא עוזה. הירי נמשך, וכך גם הצליפות. כוחותינו לא הצליחו לזהות במדויק את מיקומם של בונים וחייליו. חולפות שלוש שעות מאז הוא נפצע עד שארבעה חיילים מצליחים להגיע אליהם. "פתאום משום מקום הגיעו אלינו החיילים", נזכר בונים, "נכנסו לחדר, קראו בשמותינו ועזרו לנו להסיר את החגורים. אחד החיילים נשא אותי על כתפיו וחצינו את הכביש בדרך למקום שבו ריכזו את הפצועים מהקרב הזה".
הרגשת תחושת הקלה?
"ודאי. אנחת רווחה והקלה אופפת אותי. בחדר שבו טיפלו בי הרגשתי אווירת ביטחון למרות הפציעה ואי הוודאות לגבי ההמשך".
הקרב על העיר סואץ היה שנוי במחלוקת ואף הוזכר בדו"ח ועדת אגרנט שחקרה את מחדלי מלחמת יום הכיפורים. בתור מי שהשתתף באותו קרב, איך אתה רואה אותו?
"לעיר סואץ היתה חשיבות אסטרטגית, אבל לא היתה שום סיבה להיכנס לעיר. אם כבר הוחלט להיכנס לסואץ, אז למה בלי פקודה מסודרת ובלי מודיעין ובלי ציוד מתאים? היתה תחושה שאתה נכנס לקרב ושתסתדר לבד. כשאני מספר שנכנסנו לכבוש עיר מצרית עם אוטובוס חושבים שאני משוגע והוזה".
עם אילו תובנות חזרת מהמלחמה ההיא?
"אני שייך לדור שלא שאל שאלות, דור של סימני קריאה. כך זה היה בבית הספר, בתנועת הנוער, בצבא, בעבודה. מאותו היום שנפצעתי בו, אין לי יותר סימני קריאה, רק סימני שאלה. אין דבר שאומרים לי ואני אומר אמן על זה. אין אצלי כזה ראה וקדש. כל דבר אני לוקח בערבון מוגבל. לא מוותר לאף אחד. שום דבר אצלי לא מובן מאליו. לא משנה באיזה נושא".
הכל צף
עם השנים, אחרי לא מעט טיפולים ושיקום, השתפר מצבו הרפואי של בונים. "הפציעה הפיזית היתה בשנים הראשונות שלאחר המלחמה הדבר שהכי הדאיג אותי. דאגתי איך אני אתפקד, איפה אני אעבוד", הוא מעיד על עצמו ברגע של גילוי לב, "אבל ככל שעבר הזמן התחיל האירוע להשפיע עליי גם בהיבט הנפשי. עם השנים צצו הזיכרונות, המראות מאותה מלחמה, הסיפורים על הנופלים והפצועים. בשלב מסוים, 40 שנה לאחר המלחמה, חטפתי התקף לב. אני קושר את זה לסיפור המלחמה ההיא. הכל צף ועלה מחדש. זה משפיע. במשך שנים הסתירו בצה"ל את הקרב הזה. כל השנים ניסיתי לדלות מידע על הקרב. זה היה לי מאוד חשוב. עם הזמן, בעידן הרשתות החברתית, איתרתי לוחמים שהיו איתי בכוח שנכנס לסואץ וגם נפגשנו. הקמנו אפילו קבוצת וואטסאפ בשם 'האוטובוס של סואץ'. אני שומר על קשר עם החברים לנשק. פגשתי חבר'ה שלא פגשתי מאז אותו קרב. קיימנו כבר מספר כנסים כאן בקיבוץ בהשתתפות הלוחמים של אז. מרגש ביותר".
ללמוד מהטעויות
בשנת 1976 חזר בונים ללבוש מדים ושירת שנת קבע בצה"ל בתפקיד מפקד גדוד של יחידת נ"ט בפיקוד המרכז בדרגת רב־סרן. במהלך השנים מילא בונים מגוון תפקידים בקיבוצו, בהם שתי קדנציות בתפקיד מזכיר הקיבוץ וריכוז של כמה ענפים במשק. "כל הפעילות הזו נובעת מהמוטיבציה של החינוך שקיבלתי לתרום לחברה ולקהילה וגם לעשות הכל הכי טוב שאפשר", הוא מציין.
מבחינתך, מה הלקח ההיסטורי מהקרב ההוא?
"חשוב ללמד את הטעויות שנעשו באותו קרב כדי שלא יחזרו על אותן טעויות. חלקן נעשו מתוך יהירות בשלהי המלחמה. יש להיכנס לקרב בזהירות, גם אם אתה הכי חזק בשכונה ולא להיות שאנן".
הזיכרונות והמראות מהקרב בעיר סואץ לא עוזבים את בונים, גם 46 שנה אחרי. "אני לא הלום קרב מאותו אירוע, אבל אני שרוט ממנו", הוא מציין. "הקטע הקשה הוא בלילות. למרות שחלפו כבר 46 שנים זה כל הזמן חוזר אליי. זה לא עוזב אותי. העניין הוא שכל הזמן אני עסוק ופעיל, אז זה קצת מקל על התחושות. עם זאת, בתקופת חגי תשרי אני לא אותו איציק, החבר שמחייך כל הזמן עם ההומור והציניות. אני כבה למשך חודש ימים, ובעיקר ביום כיפור. כבר 30 שנה שאני עושה את יום כיפור בבית הכנסת בעפרה, שם מתגוררת מי שליוותה אותי כחיילת בעת שאושפזתי בבית החולים בעקבות הפציעה, ואני עד היום שומר איתה ועם משפחתה על קשר ומקומי אינו נפקד בכל יום כיפור בבית הכנסת".
יום הכיפורים הוא משמעותי מאוד עבור בונים. לא זו בלבד שהקיבוץ שהוא נולד בו ושהוריו היו מראשוניו קם במוצאי יום הכיפורים 1946 במבצע אחד עשר הנקודות בנגב, הוא גם שרד את אותו קרב במלחמת יום הכיפורים. "זה היום הכי חשוב לי בחיים", הוא מסכם, "זה היום שבו נולדתי מחדש. נלקחה ממני אמונתי והתקבלה אמונתי".
