את ה-19 באוגוסט 99' מיכל קורסיה מבאר שבע לא תשכח לעולם. ביום הארור הזה היא איבדה את בתה האהובה, סרן רחלי קורסיה, בתאונת דרכים מחרידה. מאז אותו יום, עברו על מיכל עשר שנים קשות, עשר שנים של כאב שלא מרפה ולא נותן מנוח.
השבוע, ביום רביעי, צוין יום השנה הבינלאומי להרוגי תאונות הדרכים, ועבור קורסיה היה זה יום שעורר מחדש את הכאב, אבל גם כזה שמזכיר לה בכל פעם מחדש כי המשימה שלקחה על עצמה צריכה להימשך.
מאז שבתה נהרגה, היא מקדישה את עצמה למטרה אחת: למנוע שכול. במשך שנים היא מבקרת בבסיסי צה"ל, מרצה בפני חיילים ומפקדים ובכל פורום אפשרי על תאונות הדרכים והדרכים לצמצם אותן. היא מנסה להעביר את המסר, לספר כמה האובדן קשה מנשוא. זה גם סוג של תרפיה עבורה ועוד דרך להנציח את זכר בתה.
מיכל קורסיה - עוצרת את עצמה מלבכות בהרצאות (צילום: שי שמואלי)
רחלי למדה בבית הספר היסודי "רימון" בבאר שבע וסיימה את לימודיה בתיכון מקיף ו' במגמה הריאלית. כשהתגייסה לצה"ל היא נשלחה לקורס ייעודי, ומיד לאחר הטירונות הלכה לקורס קצינות. בסיומו נשלחה לשרת במחנה "ורד" בבאר שבע כקצינת קישור.
רחלי חיפשה כל הזמן אתגרים. היא רצתה לשרת בקבע וחיפשה תפקיד אטרקטיבי יותר. אחד התפקידים שהציעו לה היה עוזרת קצין שלישות חטיבתי בבקעה. "היא מאוד אהבה את הצבא ומאוד אהבה את החיילים", מספרת אמה מיכל. "היא נתנה את הנשמה שלה, היא תמיד הגיעה הביתה פורחת וצוחקת".
הגרוע מכל אירע
למרות החששות של ההורים מיכל ויעקב, והדאגה לשלומה של בתם, הגרוע מכל התרחש. יום לפני התאונה התקיימה פעילות במסגרת הצבא, ורחלי נשארה עד שעה מאוחרת. בסביבות 11:30 בלילה היא חזרה מהפעילות. במקום ללכת לישון היא חזרה למשרד ועבדה והגיעה למקלחת בשש בבוקר, ולאחר מכן נסעה לחיפה לבצע משימה צבאית.
מישהו אף הציע לה לקחת נהג, אך רחלי סירבה. "זה בסדר, אני יכולה להגיע", היא השיבה. מיד בתום המשימה בחיפה רחלי חזרה לבסיס. בדרך היא עצרה למנוחה קלה, שם פגשה את אחד הקצינים שהציע להסיע אותה בשל העייפות, אבל היא השיבה לו: "לא, מה פתאום, מחכים לאוטו".
רחלי, מספרת אמה, נהגה לאורך כל הנסיעה בכבישים עקלקלים, אולם התאונה התרחשה בדרך ישרה, כביש רחב שוליים עם שדה ראייה טוב. רחלי ביקשה לפנות שמאלה, ואז משאית שבאה ממול התנגשה חזיתית ברכב שנסעה, היא נפצעה קשה מאוד, וכל הניסיונות להחיותה עלו בתוהו. בדו"ח של צה"ל נכתב כי סיבת התאונה היא שרחלי נרדמה על ההגה בשל חוסר שינה.
לקחת על עצמך משימה להרצות בפני חיילים. מה החשיבות בכך?
"זה מאוד קשה לי כשאני מגיעה לשם, זה כבר שמונה שנים. זה חשוב לי, אני מתרגשת, הלב שלי דופק נורא חזק, אבל אני עוצרת את עצמי ולא בוכה. אני
רוצה להעביר את המסר, אני רוצה להציל את המשפחה הבאה, את אותו חייל ששומע אותי. כמעט בכל סיום קורס קצינים קוראים לי לבה"ד 1 ולבסיסים אחרים"
והיא גם רואה ברכה בעמלה. "לא מזמן ניגשה אליי קצינה ואמרה לי, 'את הצלת אותי'. שאלתי אותה איך הצלתי אותך, והיא סיפרה לי ששמעה אותי בבה"ד 1, 'חזרתי הביתה עייפה והחברות שלי שכנעו אותי לצאת ואמרתי להם שאמא של רחלי אמרה שלא יוצאים כשעייפים'. היא סיפרה שהחברות יצאו והיא נשארה בבית", היא מספרת.
מיכל קורסיה מספרת את סיפורה באמצעות סרט וידאו על חייה של רחלי, אלבומים ומכתבים. היא ממחישה לחיילים לא רק בדיבורים אלא גם בתיעוד חייה של בתה, מה עובר על משפחה אחרי טרגדיה כזו.
איך מגיבים החיילים?
"אחרי שאני מסיימת להרצות יש שתיקה, הם ממש באאוט. אני אומרת להם שאני יודעת שקשה להם, אבל בשביל זה אני פה, אני רוצה שישאלו אותי שאלות. אני אומרת להם שאין הזדמנות שנייה. שיחשבו לא רק על עצמם אלא על אמא ועל מי שנשאר. יש המון כאב. אני מדברת על עשר שנים, מבחינתי כאילו זה קרה אתמול. אני חיה את רחלי, קניתי בית מול בית העלמין. החדר שלה חי, כאילו רחלי בפנים, כתוב עליו 'החדר של רחלי'".
הכתבה המלאה מתפרסמת בסוף השבוע בעיתון "ידיעות הנגב"
