הפתגם "הזמן עושה את שלו" לא עומד במבחן הזמן ככל שמדובר בתושבי עוטף עזה, שלאחר חמישה חודשים מפרוץ מלחמת "חרבות ברזל", יש מי מביניהם שחזרו באחרונה וכאלה שעומדים לחזור לבתיהם ביישובי העוטף השונים, מהם הם פונו עם פרוץ המלחמה למוקדי פינוי בטוחים יותר.
מרכזי החוסן בעוטף, כמו אלה הפועלים במועצה האזורית אשכול ובנתיבות, רק מגבירים את פעילותם במטרה לתת מענה לאלפי הפונים, שרק בחלוף הזמן הם מתחילים לעבד את אשר חוו באותה שבת שחורה של השביעי באוקטובר.
"רק בימים אלה", מספר תושב אחד מיישובי העוטף, "לאחר ששהינו באחד ממוקדי הפינוי באילת מספר חודשים, הרחק מהבית, החלטנו לחזור הביתה. זו היתה החלטה לא פשוטה. מצד אחד, השהות הארוכה בבית המלון עם כל המשפחה בחדר צר מידות, זה כבר כמו סיר לחץ. מצד שני, יש את הרצון לחזור הביתה ולהתחיל לנסות לחזור לחיי שגרה עד כמה שאפשר. אבל איך אפשר לחזור כשעדיין צרובות לך בראש תמונות של החברים שלך בקיבוץ שנרצחו באותה מתקפת מחבלים או שהם נחטפו ובתיהם נשרפו ונבזזו.
"זו סיטואציה קשה ביותר לעבד חוויות כאלה כשאתה יודע, שהקיבוץ אליו אתה חוזר הוא לא אותו קיבוץ שהיה בשישי באוקטובר. עכשיו אנחנו רק מתחילים לעבד את אותן חוויות, שלא במהרה נשכח אותן, אם בכלל".
אירוע מתגלגל
לגבי מאות המטפלים במרכזי החוסן בעוטף עזה, הפעילות הטיפולית בכל אותם אלפי המטופלים שנזקקים למי שיהווה עבורם אוזן קשבת וילווה אותם לאורך כל הדרך אל החוסן הנפשי, לא פוסקת לרגע. גם אם נדמה שבחזית הלחימה נוצר הרושם של רגיעה יחסית בעצימותה של הלחימה בהשוואה לחודשים הראשונים של הקרבות, הרי שמבחינתם של המטפלים במרכז החוסן, המלחמה על חוסנם הנפשי של תושבי העוטף רק הולכת ומתגברת ככל שחולף הזמן.
"האירוע המלחמתי לא הסתיים", מציינת נעמי כמין (56), תושבת קיבוץ מגן, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית, אמא לשלושה ילדים, אשר בעשר השנים האחרונות מנהלת את היחידה הקלינית של מרכז החוסן באשכול, "ואנחנו בעצם נמצאים באירוע מתגלגל. מספר המטופלים אצלנו לא פחת, גם לא מספר המטפלים. אם עד השישי באוקטובר עמד מספר המטפלים אצלנו על 23, היום הוא כבר עומד על כ־250, כולל גם אלה שמטפלים בתושבים שלנו שעדיין נמצאים במוקדי הפינוי באילת, בערבה, בים המלח, במצפה רמון, ברמת הנגב ובירושלים. עד השביעי באוקטובר היו לנו בממוצע 960 מפגשים טיפוליים בחודש. בחודשים שאחרי, הגענו בממוצע לכ־5,500 מפגשים טיפוליים, פי חמישה, וההערכה היא שהמספר הזה לא יפחת עם שובם של התושבים לבתיהם".
כיצד בעצם מתבטא הטיפול עם שובם של התושבים לעומת זה שהיה בחודשים הראשונים של המלחמה?
"בעוד שבחודשים הראשונים של המלחמה התמקדנו במערך הטיפולי במוקדי הפינוי, הרי שכיום אנחנו מקימים בחזרה את שלוחת החוסן באשכול. יש לנו כבר 50 מטפלים המגיעים מכל רחבי הארץ כדי לטפל במטופלים שבחרו לשוב לבתיהם. חשובה לנו הרציפות הטיפולית".
כיצד זה בא לידי ביטוי בפועל?
"העיקרון שלנו הוא מתן טיפול מקצועי וזמין ורציפות טיפולית. אנחנו מלווים את המטופלים ממוקדי הפינוי ועד לחזרתם הביתה מבחינה טיפולית כשהמטפלים חוזרים יחד איתם. הטיפול מתבצע הן בצורה פרונטלית והן באמצעות ה'זום'. אנחנו עושים הכל כדי שתהיה המשכיות לטיפול".
בכל זאת, יש הבדל באופי הטיפול כשמדובר במוקדי הפינוי לבין זה הניתן למי שבחר לחזור לביתו, גם אם הלחימה עדיין נמשכת?
"זה נכון. כל סוגיית השיבה הביתה נתונה במציאות של אי ודאות. זו סיטואציה מאוד מורכבת. הכוונה היא שכל מטופל יקבל את הטיפול במקום שהוא בחר להיות בו. אנחנו משתדלים להגיע לכל מטופל באשר הוא נמצא. בהתחלה היה צורך להתארגן במוקדי הפינוי. היתה תחושה של הישרדות. בהדרגה הושפע הטיפול מהחוויות של התושבים שנפגעו נפשית מהטראומה של אותה שבת. היה צורך לטפל בתחושות של שבר, של אובדן, של אובדן תחושת הביטחון. היום זו כבר מציאות של העתיד הלוט בערפל כיצד ייראו החיים לאחר עיבוד אותן טראומות".
מציאות חדשה
"כל תושב, כל משפחה", מציינת נעמי כמין, "הם סיפור בפני עצמו. אנחנו מנסים לתת למטופלים את הכוחות להמשיך הלאה ולהסתגל למציאות החדשה עם כל הקושי בכך. אנחנו נוטעים בהם את הכוחות ואת האמונה בעצמם. חלק מהעיסוק הוא ההסתגלות מחדש. תמיד אמרנו, שמאוד חשוב לחזק את שריר הגמישות בחיים. מי שמתגמש חי טוב יותר. האירוע שעברנו בשביעי באוקטובר הוא אקסטרים לכולנו. כולנו צריכים להתגמש ולהתאים את החיים למציאות. התקופה הזו הופכת לסוג של חדר כושר לטיפוח שרירי הגמישות".
יש הבדל בין טיפול באוכלוסייה מבוגרת לאוכלוסייה הצעירה יותר?
"בוודאי. צריך לזכור שהדור הצעיר התמודד עד לפני שנתיים עם מגפת הקורונה, שעצרה להם את החיים ושיבשה להם את הלימודים ואת התוכניות השונות. עכשיו המלחמה עצרה להם שוב את החיים לתקופה ארוכה, והם קרועים כיום בין התחושה לתרום לקהילה שלהם לבין הרצון להתחיל את חייהם הבוגרים.
"לעומתם, הדור הוותיק, דור המייסדים, שהקים את כל אותם יישובים בעוטף, חווה במו עיניו את הזוועות של אותה שבת שחורה, כשחברים רבים שלהם נרצחו, בתים נהרסו ונשרפו. הם אלה ששרדו את התופת בשואה הקימו את היישובים לפני עשרות שנים ולפני חמישה חודשים הם ראו איך מפעל חייהם עולה באש ונחרב. סיטואציה לא פשוטה. תפקידנו הוא לחזק גם אותם וגם את הצעירים, ולתת להם תקווה שהכל עוד יחזור ויפרח. רבים מאיתנו הם תושבי העוטף, וגם אנחנו חווינו באופן אישי חוויות קשות. עכשיו גם הגיע הזמן לטפל בעצמנו".
ליטוף וחיבוק
בשונה מיישובי המועצה האזורית אשכול, שחלקם פונו באופן יזום עם פרוץ המלחמה, חלקם באופן עצמאי, הרי שבנתיבות ובמועצות האזוריות בני שמעון ומרחבים, התושבים התפנו באופן עצמאי כשהם אחוזי חרדות ופחדים.
"בימים הראשונים של המלחמה", מספרת נעמה שחם (44), נשואה ואם לחמישה ילדים, תושבת קיבוץ כרמים, המנהלת את היחידה הקלינית של מרכז החוסן האזורי של נתיבות והמועצות האזוריות בני שמעון ומרחבים, "היתה עוד סכנה של חדירות מחבלים ליישובי האזור. כך זה גם היה בחודשים הראשונים של המלחמה. לאחרונה החלו תושבים לחזור הביתה, אבל זה במינון נמוך. יש קושי להחזיר חיי שגרה ליישובים".
כיצד זה בא לידי ביטוי בפעילות שלכם?
"התושבים חוזרים לאט לאט הביתה ואז מתגלים תסמינים של פחד וחרדה. מפחיד לחזור ליישוב שלא כל התושבים חזרו אליו. הם עזבו את הבית בסערה, וזה לא פשוט לחזור לאותו מקום לאחר מספר חודשים".
איך זה משפיע על הטיפול שלכם במי שנזקק לחיזוק החוסן?
"בעוד שבעבר היינו בסיטואציה של הגירה, עכשיו יש תופעה של חזרה, כביכול, לשגרה. יש קושי של הילדים לחזור לבית הספר, חשש מאזעקות ומהסלמה ביטחונית, ומתרחיש אימה של חדירות מחבלים. יחד עם זאת, יש רצון לתת מעטפת וחיזוק לתושבים, לתת להם כלים לתחושת ביטחון, למרות שעדיין אין תחושה כזו".
"אנחנו במציאות לא פשוטה בכלל", מציינת נעמה שחם, "למרות שמדברים על חזרה לשגרה, אנחנו פוגשים מטופלים, שמעידים על כך שברגע שהם רואים טנדר לבן הם נכנסים לחרדה ולבהלה, והם נרגעים רק כשמתנוסס עליו דגל ישראל. החזרה לשגרה מלווה לא אחת בזיכרונות מאותה שבת שחורה".
מתקשים לחזור לשגרה
שלא כמו במרכז החוסן באשכול, במרכז החוסן אמ"ן (אזור מערב הנגב - נתיבות, בני שמעון ומרחבים), הפעילות עם המטופלים התנהלה ומתנהלת ביישובים עצמם. "קיימנו התערבות טיפולית ממוקדת בתוך היישובים", מציינת נעמה שחם, "תוך היערכות לתת מענה בערוץ החירום וגם בערוץ הקליני הקבוע לפרק זמן ארוך כדי לצלוח את התקופה הזו. מציאות מאוד מורכבת".
נעמה שחם יודעת לספר על אישה מבוגרת בשנות ה־60 לחייה, תושבת העוטף, שמרבית חייה עבדה בגן ילדים, ומאז פרוץ המלחמה היא לא הצליחה לחזור לשגרת חייה.
"לקח לה, לאותה אישה, זמן לחזור לעצמה", מספרת שחם, "והיא פנתה אלינו לסיוע. היא התקשתה לצאת מהבית. זה החל בשיחה טלפונית תוך שהיא הרגישה אשם מצידה שהיא בכלל פונה אלינו לעזרה. הרגעתי אותה שזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. עם הזמן היא חזרה לעצמה, ואחרי השיחה השלישית, היא כבר קמה ויצאה מביתה לקניות במכולת השכונתית. היציאה הזו מהבית היתה עבורה תפנית מופלאה. נרמלנו את הסיטואציה וחיברנו אותה לכוחות שלה להתגבר על הסיטואציה".
קראו גם:
מקרה נוסף בו נתקלה שחם במסגרת טיפוליה היה אותו מקרה בו התקשרה אליה אם לילד בן תשע, שהתמלא פחדים עם תחילת המלחמה עד כדי כך שהוא קפא על מקומו ולא הסכים לאכול מחוץ לממ"ד. "הצלחנו להוציא את אותו ילד לסלון הבית, ובביקור נוסף בבית המשפחה גם שכנענו אותם להרים את תריסי הבית שהיו עד אז מוגפים מחשש לפגיעת מחבלים בביתם".
הילדים פוחדים
הנתונים מצביעים על כך שעד ה־6 באוקטובר טופלו במרכז החוסן האזורי אמ"ן 130 מטופלים בזמן נתון. בשיא המלחמה טופלו כ־3,000 איש, וכיום עומד מספר המטופלים על כ־650, פי חמישה ממספרם ערב המלחמה.
גידול גם נרשם במספר המטפלים. מ־16 מטפלים ערב המלחמה עומד כיום מספרם על 43, כמעט פי שלושה, ועדיין חסרים באותו מרכז חוסן כעשרה אנשי מקצוע.
בימים האחרונים, עם התגברות הלחימה בגזרת חאן יונס, המלווה בהרעשות כבדות של הארטילריה הצה"לית ובהפצצות חיל האוויר, נראה כי שידור המסרים, הן מצד מקבלי ההחלטות במדינה והן מצד גורמים ביטחוניים, לפיהם ניתן לחזור ליישובי העוטף, לא מתכתבים עם המציאות בשטח.
"אומרים לנו בתקופה האחרונה", מספר אחד מתושבי העוטף, שחזר לפני כשבועיים לביתו, "שאין בעיה לחזור הביתה לאחר שהיינו מספר חודשים באילת, אבל על איזו שגרה מדברים כאן. אזעקות והרעשות תכופות. כל זה נותן את אותותיו אצלנו. הילדים פוחדים. קשה לשכנע אותם שכל ה'בומים' האלה הם של צה"ל ולא של המחבלים. מבחינתם, 'בום' זה 'בום' וזה מפחיד. מבחינתנו, אנחנו עדיין בטראומת השביעי באוקטובר, וכל 'בום' כזה מחזיר אותנו לאותה שבת שחורה".
"המציאות הזו", מציינת נעמה שחם, "מקשה מאוד על המטופלים. אנחנו נתקלים במקרים של הורים מודאגים כיצד ניתן לגדל ילדים באווירה כזו. מצד שני, רבים שמחים לחזור הביתה ולא לנדוד ממקום למקום. יש מטופלים שמגיעים אלינו, גם צעירים וגם מבוגרים, שלא מצליחים לחזור לשגרה. מדובר בחרדה מתמשכת. אנחנו איתם".
מענה קליני
"מרכזי החוסן לצד הרשויות המקומיות", מציינת קרין קביטקה, מנהלת מרכזי החוסן בעוטף עזה, "מתאימים עצמם בכל עת לצרכים ולמצב. לאור כך, בימים אלה עם החזרה הביתה של חלק מהתושבים לצד הישארותם של תושבים במרחבי הפינוי, בוצעו התאמות במענים שניתנים".
כמו למשל?
"הורחבו השירותים במרכזי החוסן במקומות הקבע. אותרו מטפלים חדשים, מטפלים שנקלטו בחודשים האחרונים החלו להגיע לא רק למרחבי הפינוי, אלא גם לרשויות עצמן. הרחבת המענה הקליני במרכזי החוסן ובמרחבי הפינוי ממשיכה בעצימות גבוהה לצד עלייה במספר הפניות שממשיך לעלות כל העת. הצורך בהתאמה הוא מאתגר מאוד, ואת המערך הקליני של מרכזי החוסן הוא מותח לכל הכיוונים".
נכון להיום, מספר המטופלים בעוטף עזה עומד, על פי הנתונים, על יותר מ־10,000 איש. לדברי קרין קביטקה, "אנו רואים עלייה בממוצע של פי 7 בפניות למרכזי החוסן מהימים של לפני המלחמה. המחסור במטפלים קיים. אנחנו רואים את הקושי בהגעת מטפלים לאזורנו. מטפלים שנתנו מענים במרכז הארץ או במרכזי הפינוי במהלך חודשי המלחמה הראשונים, היום הם מתקשים להגיע לאזורנו להמשיך ולתת מענה. בכך נאלץ מרכז החוסן להמשיך ולבצע תהליך של איתור וגיוס מטפלים חדשים כל העת, על מנת להמשיך ולתת מענה ולצמצם את זמני ההמתנה למרכזי החוסן".
הנתונים: המטפלים, המטופלים והמפגשים
מספר מטופלים במרכזי החוסן בעוטף עזה - למעלה מ–10,000
מספר מטופלים בחודשי המלחמה הראשונים - כ–18,000
מספר מפגשים טיפוליים בממוצע בחודש עד השביעי באוקטובר במרכז חוסן אשכול - כ–960
מספר מפגשים טיפוליים בממוצע בחודש בתקופת המלחמה במרכז חוסן אשכול - כ–5,500
מספר מטופלים במרכז חוסן אמ"ן עד ה–6.10 - כ–130
מספר מטופלים במרכז חוסן אמ"ן כיום - כ–650
מספר מטפלים במרכז חוסן אשכול עד ה–6.10 - 23
מספר מטפלים במרכז חוסן אשכול כיום - כ–250
מספר המטפלים במרכזי החוסן בעוטף עזה - כ–950
מחסור במטפלים במרכזי החוסן בעוטף עזה - כ–150