מיגוניות הבטון הפכו בשנים האחרונות לחלק בלתי נפרד מהנוף של חלקו המערבי של כביש 25 ויישובי עוטף עזה. המבנים המלבניים והמאיימים העשויים בטון מזוין הפכו עם הזמן לדבר שבשגרה והצילו לא מעט חיי אדם, אבל גם אחרי שנים רבות כל כך, איש לא התרגל למראה שלהם. ואולם, למרות הקונוטציות והזיכרונות הכואבים שהמיגוניות מעוררות, הן מצליחות להעלות גם חיוך על פני העוברים ושבים, לא מעט בזכות אליסף מיארה.
זה יותר מעשור מיארה (38), מורה וצייר מוכשר תושב מושב שוקדה, מצייר על המיגוניות הפזורות ברחבי עוטף עזה, והופך את מבני הבטון האפורים ליצירות אומנות של ממש הזוכות לתגובות מרגשות מכל מי שנתקל בהן.
במושב התלהבו
אנחנו פוגשים את מיארה בביתו שבמושב וכבר בכניסה לבית חשים באווירה המשפחתית שעולה מכל פינה. "לפני 15 שנה הגעתי לשוקדה עם אשתי יעל", מספר מיארה בראיון מיוחד ל"ידיעות הנגב". "במקור אני תושב אשדוד, אבל הגענו לכאן קבוצה של כמה חברים ביחד והתיישבנו בשוקדה".
לבני הזוג מיארה ארבעה ילדים - שני בנים ושתי בנות.
במקביל לעיסוקו בציור, מיארה מורה במשרד החינוך ובעל תואר שני בייעוץ חינוכי. אשתו יעל מיילדת במקצועה.
ההתפתחות האומנותית של מיארה שזורה בסיפורו של הנגב, בכלל, ושל עוטף עזה, בפרט. בסוף שנת 2008 ותחילת שנת 2009, בתקופת מבצע 'עופרת יצוקה', השקט שאפיין את האזור עד כה הופר ואת מקומו תפסו אזעקות צבע אדום וריצות למרחבים המוגנים ולמקלטים. דווקא אז, באותם ימים משוגעים, נולד הרעיון לצייר על המיגוניות.
"נכון שהמיגונית אמורה לשמור, אבל מעבר למיקום שלה בתוך המרחב שלנו, זהו מבנה שהקונוטציה שלו מאיימת. כולנו בתקופות קשות רצים למיגוניות והתודעה למיגונית עולה בזמנים כאלה. כאשר המצב משתנה היא מתרחקת, אבל זה יושב במקום כלשהו בראש שהמיגונית משדרת שליליות", מסביר מיארה. "סך הדברים הללו נתנו לי דחיפה פנימית לפנות לוועד של המושב ולבקש לצייר על המיגונית. רציתי לצייר נוף שישקף את שוקדה. ציירתי גבעה, כמה בתים ועננים. היום זה גועל נפש", הוא אומר וצוחק. "אבל כן, זה הציור הראשון שלי".
המיגונית המצוירת הראשונה זכתה לתגובות נלהבות מצד בני המושב, כולל מראש מועצת שדות נגב. "גם ראש המועצה שמע והתלהב והגיע אליי. הוא רצה שאצייר על מיגוניות בסביבה", נזכר מיארה. "באופן אישי, זו הייתה תקופה עם מלא בלת"מים עבורי והמון דברים שעשיתי. אבל יצא לי בשיחה איתו 'בטח. למה לא', ואז הוא אמר לי שצריך לפתוח עסק כדי שיוכלו לשלם לי, ולמחרת פתחתי עסק. הכל זרם בספונטניות הזויה".
מאיפה כישרון הציור?
"האמת היא שמעולם לא למדתי ציור בצורה מסודרת. עד אז די הייתי משרבט במחברת, וכאלה. אף פעם לא חשבתי שאצייר על קירות ובטח לא במרחב הציבורי".
אבל למה דווקא על מיגוניות? מה עומד מאחורי זה?
"אני אנסה להסביר את זה ככה: דמיינו שכרעם ביום בהיר באים למרחב האישי שלכם אנשים ומעמידים לכם תיבה. אומרים שאין מה לעשות והתיבה הזו חייבת להיות כאן. זה מוזר ומכוער, אבל הראש מתחיל לעבוד ולחשוב מה עושים עם התיבה, ואיך מספקים לה מראה שאיכשהו ישתלב בנוף הביתי".
משתלב בנוף
עם האוכל בא כידוע התיאבון, והבקשות לקשט עוד מיגוניות החלו לזרום. "עבדתי כמורה בחצי משרה והיה לי זמן לזה", מספר מיארה. "בימים חופשיים הייתי מצייר על מיגוניות ומפתח את הטכניקה כל הזמן. בהתחלה ציירתי בעזרת מברשות, גלגלות ומכחולים, מה שמצריך עבודה פיזית קשה מאוד עם הידיים, בהמשך נחשפתי לאיירבראש (ציור בהתזה - ד.כ.), ובשנים האחרונות אני משלב גם ספריי שזו טכניקה מיוחדת, אורבנית ובועטת".
מה ההבדל בין הטכניקות?
"במברשות יש מגע רך וישיר בקיר. באיירבראש אתה קצת יותר רחוק, שולט בכמות החומר המותזת, והרעיון הוא שככל שאתה סוחט את הידית יותר, משתחרר יותר חומר. אפשר להגיע לרמות מדהימות באיירבראש לעומת הספריי שהוא פחות רגיש למגע. השאיפה היא כל הזמן לדייק יותר".
ברחבי עוטף עזה מוצבות מיגוניות רבות, כל מיגונית מקושטת בציור ייחודי. "אני פשוט מחבר את הציור למקום", הוא מסביר בפשטות. "אני מגיע, בוחן את המקום, חש את האזור, ומנסה להביא אותו לידי ביטוי במיגונית. לדוגמה, בניר יצחק יש רפת גדולה מאוד, אז סביר להניח שבמיגונית שם אצייר אלמנט של פרות. כמובן שיהיה גם המון טבע כי זה האזור שאנחנו חיים בו".
"המטרה שלי היא לתת לפריטים הללו חן", מדגיש מיארה. "לקלוע לטעם שאנשים יאהבו. אני עובד במרחב הציבורי ויש לי אחריות גדולה על כך. בסופו של דבר קיבלתי את המנדט לצייר ולעשות טוב לאנשים ולסביבה ולא לצייר את מה שכואב לי בלב. מה שמוליך אותי הוא להוסיף יופי על היופי שקיים בעולם, ולחבר את זה לאזור".
עוקבים אחריו
כיום חתום מיארה על קישוט של יותר ממאה מיגוניות ברחבי עוטף עזה, ובזכות כך הוא הפך למעין סלבריטי מקומי. "יש אנשים שעוקבים ומזהים אותי, עוצרים את הרכב ויורדים להגיד שלום ולהתבונן בתהליך העבודה שלי ולהחמיא", הוא אומר במבוכה. "לפעמים זה סתם נשמע לי מוגזם אבל הם מתעקשים שזה באמת מרגש ומשמח אותם. יש תגובות מטורפות לפעמים ויש דברים מרגשים".
"לרוב, מיגוניות נמצאות בצמוד לתחנות אוטובוס בשביל הילדים שעלולים להימצא שם", הוא מסביר. "כשאני מסכם עם יישוב על ציורים, אני מצייר את המיגוניות לפי סדר מסוים על פני זמן מה. באחד הימים פגשה אותי אישה שסיפרה לי שהבת שלה יורדת במרחק של שתי תחנות רחוק יותר מהבית ומגיעה ברגל. כשהאמא שאלה אותה למה, הילדה הסבירה שהמיגונית ההיא מצוירת והיא רוצה לרדת ליד הציור", מספר מיארה, ואפשר לשמוע את ההתרגשות בקולו. "הכנות והיושרה של הילדים שרואים את העולם מנקודת המבט הקטנה שלהם מרגשת מאוד. אלה דברים שמחזקים אותי. סך הכל באתי מעולם של ילדים וחינוך".
מיארה לא מצליח להכריע בשאלה אם הוא יותר מורה או יותר צייר. למרות האתגר לשלב בין שני התחומים והשעות הרבות שהוא נמצא מחוץ לבית, מיארה מתקשה לוותר על אחד התחומים. "אני לא מסוגל לעזוב לגמרי את ההוראה, זה משהו שאין לו תחליף", הוא אומר. "הקירבה לילדים חשובה לי. אני חי כמורה את הקרביים של הילדים, אתה רואה את האישונים שלהם, מלווה אותם, רואה תהליך. יצא לי לטובה שאני יכול להתעסק גם בזה וגם בזה. אני מלמד בבית ספר בשדרות ובבית הגדי ליד נתיבות".
מקדישים מיגוניות
למיארה יש הרבה סיפורים מרגשים על המיגוניות, אבל סיפור אחד נגע בו במיוחד. "בכניסה לקיבוץ ארז יש מיגונית הסמוכה למיקום שבו נהרג אדם בשם משה פדר ז"ל כאשר טיל נ"ט פגע ברכב שלו בזמן שהיה בדרך לעבודה בקיבוץ", מספר מיארה. "זה היה בשדה חמניות ולכן צבענו את המיגונית באפור ואיירתי אותה בחמניות הנוטות כלפי מטה, מה שמראה שזהו סוף הגידול שלהן, החמנייה מתה והגרעינים בשלים. מצד אחד, המחשנו את התמותה של החמנייה, מצד שני, את הלידה מחדש. זה משהו שבעצם מאפיין את כל האזור שבו אנחנו חיים".
בשנים האחרונות יותר ויותר תורמים מארצות הברית, בעיקר, מתעניינים במיגוניות המצוירות של מיארה. "פגשתי בחור בשם ידידיה הרוש, נציג ארגון JNF USA שזה קק"ל ארצות הברית. ידידיה סיפר לי על ילדת בת מצווה שפנתה אליו ורצתה לעשות טוב לסביבה", הוא מספר. "ידידיה חיבר בינינו, ויחד עם עוד עשר בנות הן צבעו מיגונית בהנחייתי. משם זה התפתח לציורים על כל המיגוניות בעזרת תרומות, כך שכיום אנחנו לא רק מציירים אלא גם מקדישים מיגוניות למי שתרם את עלותן", הוא אומר. "הציורים האלה עשו באזז מטורף בחו"ל כי זה שונה מעוד מבנה שמקימים איפשהו. אנחנו מדברים עם התורמים ומבינים מה הם אוהבים ומנסים להתאים את זה לכאן. לדוגמה היה תורם שמאוד אוהב יין, ובמושב שובה יש כרם ענבים, לכן במיגונית שם יצרנו אלמנטים של יין והקדשנו את זה עבורו. מתאימים את המאפיינים של אותו תורם למקום ולסביבה. כך גם הם יוצאים מרוצים וגם הצביון של המקום נשמר".
השמיים הם הגבול
אם אתם נמנים עם עוקביו של מיארה ברשתות החברתיות, ודאי שמתם לב שבאחרונה הוא התחיל לפרסם סרטונים שהוא מצלם במצלמת גו־פרו המתעדים את שלבי היצירה.
"האמת שרק לאחרונה התחלתי לעשות את הדבר הזה", הוא אומר ומחייך. "לא היה לי מושג איך להתעסק בזה ואפשר לומר שאלו חלק מהדברים שלמדתי לעשות בקורונה והם חלק מההתקדמות שלי. לראות מהצד את הדבר הזה מתחיל מאפס זה ממש בריאה. אתה רואה את התהליך מהצד, איך הוא מתחיל וכיצד הוא נגמר. זה מחבר אנשים לציור ולמקום".
נוסף על פרויקט המיגוניות, מיארה מוצא את עצמו מגויס לטובת צה"ל כדי ליצור שטחי אימון ללוחמים שיהיו דומים לשדות הקרב בעזה ובלבנון. "העבודה עם הצבא מאוד מיוחדת עבורי", הוא אומר. "כלוחם לשעבר, אתה רואה כיום את שטחי האימונים והמשאבים שהצבא משקיע בשביל לאמן את החיילים כדי להפוך אותם ללוחמים איכותיים מאוד שיודעים לבצע פעולות איכותיות מאוד. יצא לי לצייר בבסיס צאלים, במחנה אליקים שבצפון, ובעוד בסיסים ברחבי הארץ".
יש מקום שהתרגשת במיוחד לצייר בו?
"ציירתי בהמון מקומות מהצפון ועד הדרום. אחד המקומות המרגשים היה בעיר העתיקה בירושלים, שזה משהו שקרץ לי מאוד לצייר שם ממש מעל הר הבית. פנו אליי וביקשו הצעת מחיר. אמרתי לבחור שדיבר איתי 'אח שלי, עזוב הצעות מחיר וכסף. קודם כל אני בא לצייר', וזה אכן היה אחד הפרויקטים המיוחדים והמרגשים שעליהם עבדתי".
מה החלום שלך?
"לאן עוד אפשר להגיע? השמיים הם הגבול. כל עוד היצירות הללו ימשיכו לעשות טוב לאנשים, להעלות חיוך ולהפוך את הבית שלנו למקום נעים וכיף יותר - אני אהיה כאן כדי להוסיף צבע לחיים".
