בשנה הראשונה ללימודיו באוניברסיטה, לפני כ־11 שנה, נתקל ד"ר עמי פומרנץ בקמפוס במודעה שפרסמה הרצאה העוסקת בקומיקס להט"בי. כיוון שהוא חובב גדול של מדע בדיוני ופנטזיה, הוא החליט ללכת להרצאה הזאת.
4 צפייה בגלריה
ד"ר עמי פומרנץ. "בבאר־שבע יש אנשים חמים וזה מתבטא גם בקבלה של קהילת הלהט"ב""
(הרצל יוסף)
בהרצאה גילה ד"ר פומרנץ לראשונה שיש קבוצה שנפגשת פעם בשבועיים ודנה במחקרים בנושאים להט"ביים ופמיניסטיים. "זה פתח לי עולם חדש לגמרי", הוא מספר. "הקבוצה הזאת מאוד משכה אותי גם בגלל העניין האקדמי של ללמוד דברים חדשים וגם בגלל איזושהי תחושת קהילה שהייתה שם".
ושם הבנת בעצם שאתה הומו?
"זה התחיל הרבה לפני כן, סביב גיל 35, בשנת 2008, עמוק לתוך הנישואים שלי. התחלתי להבין שמשהו לא עובד, שיש איזה חסך מאוד רציני. לקח לי זמן לקבל את זה שבעצם אני הומו".
הכל התפרק
ד"ר עמי פומרנץ (48), גרוש ואב לחמישה ילדים, הגדולה בת 20 והקטן בן 11, חובש כיפה וחבר בקהילה הדתית אורתודוקסית שוויונית 'בארות' בבאר־שבע. הוא חי בבאר־שבע עם בן זוגו יוסי שהכיר כשהיה המנחה שלו באוניברסיטה.
ד"ר פומרנץ הוא איש אקדמיה, יש לו תואר ראשון בפיזיקה, תואר שני בהנדסה ביו־רפואית ותואר דוקטור במיקרוביולוגיה. במהלך לימודי הדוקטורט באוניברסיטת בן־גוריון התחיל תואר שני בלימודי מגדר, והיום הוא בעיצומה של כתיבת עבודת דוקטור בלימודי מגדר.
קראו עוד>>>
במבט לאחור, מספר ד"ר פומרנץ, הסימנים באשר לזהותו המינית תמיד היו שם. ואולם, בתור מי שגדל בחברה דתית הוא היה בטוח, כמו שנהגו לומר לו, ש"אחרי החתונה זה יעבור". "התחתנתי וציפיתי שזה יעבור, וכשגיליתי בשלב מסוים שזה לא עבר, זה היה סוג של הלם", הוא אומר.
בשלב זה, הוא חי את החלום הדתי־בורגני, היה נשוי ואב לילדים והיה פעיל מאוד בבית הכנסת ובקהילה. "אני הייתי זה שמחלק את הסוכריות בבית הכנסת", הוא מספר בחיוך.
אף שד"ר פומרנץ ניסה בכל כוחו להיות מי שציפו ממנו להיות, זה לא צלח, ובשנת 2008 חווה משבר גדול. "הגעתי למצב של דיכאון קליני בגלל הקונפליקט הזה, הייתי צריך לקחת כדורים, פיטרו אותי מהעבודה בגלל חוסר תפקוד. החיים שלי התחילו להתפרק ואי אפשר היה להמשיך".
איך הגיבו בני המשפחה שלך?
"הראשונה שידעה מזה זו אשתי, כי היא ראתה שהדברים מתפרקים ושלחה אותי לפסיכיאטר לטפל בעצמי. היה לה קשה מאוד. ניסינו במשך שנתיים בכוח שזה ימשיך לעבוד, ואחרי שנתיים היא החליטה שזה לא הולך לעבוד, וביקשה שניפרד".
הפרידה ודאי לא הייתה קלה.
"הפרידה הייתה קשה מאוד. עברתי לבאר־שבע כשהתחלתי את הדוקטורט. היא מאוד נפגעה ולי היה קשה לעזוב אותה, את החלום הבורגני שחייתי בו ואת הקהילה שהיה לי איתה קשר מאוד חזק. הגעתי לבאר־שבע ומצאתי את עצמי בלי קהילה".
ומה הייתה תגובת הילדים?
"זה קרה הרבה יותר מאוחר, בהתייעצות עם אשתי. זה היה ב־2011. הוחלט שאני אצא מהארון מולם, בליווי מקצועי של פסיכולוג. ישבנו ודיברנו בחדר שלו, כל אחד לפי גילו ולפי הבנתו. הגדולה הייתה אז בת תשע. לשאול איך הם הגיבו אז, זה קצת פשטני כי התגובות השתנו עם השנים וכל אחד הגיב אחרת.
"בגדול, היום הילדים מאוד אוהבים את יוסי בן הזוג, הם מאוד מחוברים אליו, הם מקבלים אותי כל אחד ברמה שלו וכמה שנוח לו, וכמה מהם מוכנים לחשוף את זה לחברים שלהם".
קונפליקט תמידי
החברה הדתית והחברה החרדית מתקשות מאוד לקבל אנשים להט"בים, אף שבשנים האחרונות יש זרמים שנוקטים גישה פתוחה יותר. "יש לציין שאני בא מבית דתי־לאומי־אשכנזי יחסית ליברלי, אז מצבי טוב יחסית למצבם של אנשים אחרים שאני מכיר, אבל עדיין, זה לא עבר חלק", משיב ד"ר פומרנץ לשאלה איך קיבלו אותו במשפחתו.
השמיצו אותך?
"היו השמצות, הייתה רכילות. למשפחה שלי היה קשה בהתחלה לקבל את זה, אבל לא היה אף רגע שבו היה ניכור כלפיי. לא זרקו אותי מכל המדרגות. מהרגע הראשון הייתה קבלה, ההורים שלי אמרו שהם אוהבים אותי ולא משנה מה, ומעולם לא נותק הקשר בינינו, אבל היה להם קשה בהתחלה".
הרגשת שאתה חי בקונפליקט תמידי?
"כן. נכנסתי לדיכאון קליני מעצם הקונפליקט הזה. הייתי מאובחן ומטופל בתרופות. במשך חודשים רבים הלכתי לישון בוכה לכרית וכועס על אלוהים שברא אותי, ולמה הוא לא לוקח את זה ממני, ומה עשיתי רע. זה לא היה פשוט בכלל ורציתי למות.
4 צפייה בגלריה
ד"ר עמי פומרנץ במצעד הגאווה בעיר. "המצעד בבאר־שבע הגיע אחרי מחאה מאוד חזקה ומשמעותית"
(פרטי)
"היו לי מחשבות אובדניות כי המצב היה בלתי אפשרי מבחינתי. איך אני חי עם הדבר הזה. היה שלב מסוים שלא רציתי להיות יותר".
יש בחברה הדתית הדרה של אנשים להט"בים?
"ברור שכן. אני מכיר אנשים שהעיפו אותם מהישיבה על זה שהם יצאו מהארון, שחברים ניתקו איתם קשרים. כמו שאמרתי, מצבי היה טוב, אבל יש לי חברים שההורים שלהם אמרו להם לא אצלנו בבית. גירשו אותם מבית, ולא לפני הרבה שנים.
"להגיד שהכל טוב? לא, יש עדיין הומופוביה. יש לי חברים בבאר־שבע שהתקשו לשכור דירה בגלל שהם להט"בים. בעל הבית של הדירה שאני שכרתי ביקש להוריד את הדגל מהחלון כי השכנים העירו, לא הורדתי, אבל זה עניין אחר".
רואה את השינוי
ד"ר פומרנץ הפך לפעיל בקהילה הדתית הגאה בשנת 2008 כשארגון 'חברותא', ארגון של הומואים בני החברה הדתית, היה עוד בחיתוליו. באותה תקופה הקונצנזוס בחברה הדתית בישראל היה שלהט"ביות היא תופעה חילונית שאינה קיימת בחברה הדתית.
"היום, 13 שנים אחרי, אין אף אדם דתי־לאומי, אפילו מהחרדים הלאומיים, שאומר שאצלנו אין דברים כאלה", אומר ד"ר פומרנץ. "היום הם אומרים אומנם דברים אחרים, דברים לא נעימים ודברים הומופוביים, אבל את זה כבר לא אומרים.
"השינוי קיים, אי אפשר להתכחש אליו, ואני מאוד אופטימי לגבי העתיד. אם בבית הכנסת שאני התפללתי בו כשהייתי נער פשוט לא היה כזה דבר, היום בית הכנסת שלי הוא מניין שמקבל להט"בים. אני מתפלל בקהילת 'בארות' בבית יציב, זו קהילה של מניין שוויוני ויש כמה הומואים ולסביות בקהילה שבאים להתפלל באופן קבוע".
היום ד"ר פומרנץ מרצה באוניברסיטת בן־גוריון על מחקריו בנושא להט"בופוביה וכיצד נלחמים בה במבט היסטורי. כמו כן הוא מרכז את פרויקט ההיסטוריה הגאה בבאר־שבע (ראה מסגרת).
מה משך אותך בהיסטוריה של הקהילה הגאה בבירת הנגב?
"קודם כל היסטוריה תמיד עניינה אותי. אני מרותק להיסטוריה, ואני חושב שיש חשיבות מאוד גדולה בידע ההיסטוריה בשביל לגבש קהילה. הקהילה הגאה בישראל היא חלשה מאוד בתיעוד ההיסטוריה של עצמה, וזה משהו שאנשים ערים אליו רק בחמש השנים האחרונות".
לאילו מסקנות הגעת במחקרים שערכת?
"מצאתי המון עניינים על סטריאוטיפים, אבל גם סיפורים על אנשים שבאו לעזור ולתמוך, על אימהות, שמעבר ללקבל את הבנים שלהן, פתחו את הבית שלהן להומואים ולהט"בים בכלל.
"על קהילות קטנות שהתגבשו כדי לתת תמיכה אחד לשני, החל משנות ה־90 ועד היום והבית הגאה בבאר־שבע והדרום הוא חלק מהעניין הזה. זה המקום שבו מתבטאת הקהילה היום. אבל אלה דברים לא חדשים, אני מגלה שהם היו כאן בגלגולים שונים".
הקהילה הגאה בבאר־שבע עברה שינויים רבים. אם בעבר ציינו בעיר את חודש הגאווה באירועים מצומצמים וסגורים, היום יש מצעדים ברחובות. מה דעתך על שינויים אלה?
"גם המצעד בבאר־שבע הגיע אחרי מחאה מאוד חזקה ומשמעותית. הוא לא בא בקלות. אני לא צריך להזכיר לך את המצעד של 2016 שבוטל על ידי המשטרה והעירייה בגלל חששות לאלימות והקריאה של הרב של באר־שבע באותה שנה. המצעד ב־2017 הגיע אחרי המאבק הזה, אז המצב היום שיש מצעד ותלו דגלים בשדרות רגר, אבל זה לא מובן מאליו.
"אני מודע לזה שהמצב של הקהילה הגאה בישראל הוא בעייתי, כי הוא נתמך על ידי פסיקות של בית דין ולא על ידי החוק, וזה לא תקין. צריך לשנות והשנה מוחים על זה. יש המון אופטימיות לקראת הממשלה החדשה שתקום, שיהיה איזשהו שינוי, שיש ממשלה שלא כבולה על ידי המפלגות החרדיות שמטילות וטו על כל חוק להט"בי. אני אישית עדיין אופטימי".
אהבה בלי תנאי
מזה כעשור שד"ר פומרנץ משתתף במצעד הגאווה בירושלים, המתרחש מדי שנה תחת אבטחה כבדה מחשש שמישהו יפגע בצועדים. החששות אכן התממשו בשנת 2005 ובשנת 2015 כשהיהודי־החרדי ישי שליסל דקר משתתפים במצעד.
ב־2005 פצע שלושה צועדים ובשנת 2015 רצח את שירה בנקי ז"ל ופצע עוד חמישה צועדים. "בירושלים אנחנו צועדים במכלאות", אומר ד"ר פומרנץ. "לא חששתי, אבל היו אנשים שחששו לי, הרבה אנשים ששמעו שאני הולך קצת דאגו, כולל הילדים שלי".
ואיך תושבי בירת הנגב מקבלים את הקהילה הלהט"בית?
"אני חושב שבבאר־שבע יש אנשים חמים וזה מתבטא גם בקבלה של קהילת הלהט"ב".
איך היית מגיב אם אחד מילדיך היה יוצא מהארון?
"הייתי רוצה שיעשו מה שטוב להם ואני חושב שהם יודעים שלא משנה מה הם יעשו, אני אתמוך בהם. ולא משנה מה יהיו הדעות שלהם, אני אוהב אותם. אמרתי להם ואני אומר להם תמיד שאני לא תמיד אסכים אתכם, אבל אני תמיד אוהב אותם ולא משנה במה יבחרו.
"זה לא קשור רק לנטייה מינית או לכל תחום אחר, זה מה שהורה טוב צריך לעשות - לאהוב את הילדים שלו ללא תנאי. את זה למדתי מהאימהות לילדים הומואים שבאו לתמוך בבית הגאה. לפני עשרים ושלושים שנה כשזה לא היה מקובל, הן אהבו את הילדים שלהן בלי תנאים".
לעדכונים: חדשות באר שבע
