בתחילת השבוע שוב נאלצו תושבי עוטף עזה לעצור את שגרת חייהם בגלל ירי בלתי פוסק של רקטות ופצצות מרגמה מרצועת עזה. כ־100 שיגורים נרשמו בסבב הלחימה מול הג'יהאד האסלאמי, מחציתם נורו לכיוון יישובי המועצה האזורית אשכול.
שוב נשמעו אזעקות צבע אדום ושוב מצאו עצמם תושבי העוטף רצים לממ"ד בתחושת תסכול גדולה ובידיעה שמדובר רק בעניין של זמן עד לסבב הבא. עשרות אלפי תלמידים הושבתו מלימודיהם למשך יומיים, פיקוד העורף הגביל התכנסויות ויציאה לעבודה, נסגרו כבישים, הרכבת בקו אשקלון - באר־שבע הפסיקה לפעול והתחושה בקרב תושבי האזור היא שהם הפכו לבני ערובה של ארגוני הטרור שמכתיבים את קצב האירועים.
המונולוגים שליקטנו השבוע, אחרי הפסקת האש שהושגה, וגם זו כבר שגרה, מביעים יותר מכל את תחושותיהם של תושבי העוטף. איש לא משלה את עצמו שמדובר בסבב האחרון.
ניהול תחת אש
מזכיר קיבוץ בארי, יניב הגי, מבקש להאיר זרקור על האנשים שמופקד על ניהול המערכות האזרחיות בעוטף עזה
זה ארבע שנים שאני בתפקיד מזכיר קיבוץ בארי, קיבוץ שיתופי בעוטף עזה. אני רוצה הפעם להאיר זווית אישית וקצת נחבאת אל הכלים, אבל מעניינת לכשעצמה. הזווית של המנהלים, שעל כתפיהם האחריות לניהול ההתמודדות האזרחית מול המשבר המתמשך הזה כשהם עצמם תושבים שהם ובני משפחותיהם חווים את אותו המשבר על בשרם.
אומנם על כל מנהל בכל ארגון רובצת אחריות כבדה, אך בכל זאת יש כאן דילמות ייחודיות. כולנו מכירים יחסים של ספק־לקוח. הארגון משרת את הלקוחות החיצוניים לו, אבל אצלנו בקיבוץ המצב שונה. ההחלטות שלי כמנהל, כמו למשל להקצות משאבים לטיפולים פסיכולוגיים לילדים, משפיעות עליי כהורה לילדים בקיבוץ. אני חלק בלתי נפרד מהמערכת שאותה אני מנהל. האם הציפייה שלי מעצמי לעשות הפרדה מוחלטת בין ההחלטות שאני מקבל כמנהל להיותי בעל משפחה היא אפשרית?
בתור ילד היה לי הכי קשה כשהמורה להתעמלות היה מריץ אותנו באינטרוולים, כלומר ריצת ספרינט ועוד ספרינט עם הפסקות קצרות באמצע. עבור ממלאי התפקידים בקיבוץ, שהם תושבים בעצמם, כל גל הסלמה הוא ספרינט - כמנהל וכתושב. האם הציפייה שלי מהמנהלים שעובדים איתי לרוץ בשיא המהירות והריכוז אחרי שנתיים של ספרינטים היא ריאלית?
באחד הסבבים הראשונים שלי כמזכיר שותפתי רינת אמרה כי יש בזה גם דברים חיוביים. "עוד תראה איך מול איום מבחוץ כל חברי הקיבוץ יתאחדו ויירתמו אל מול האתגר המשותף". היא צדקה. כל קיטורי היומיום זזו הצידה והחברים התגייסו לשלל משימות בחדר האוכל, בגני הילדים ובמפעל.
התמודדנו יחד עם הלא ידוע. אלא שאחרי סבב ועוד סבב ועוד אחד ההתגייסות כבר אינה נתפסת כמאמץ חד־פעמי, אלא כשגרה - שגרת חירום.
והמחיר כבר ידוע ועוד איך. חברי הקיבוץ אינם חיילים והעובדה שהם נעמדים דום, מתגייסים ומשלמים גם את המחיר הידוע מראש שוב ושוב אינה מובנת מאליה.
ומה עם המטרות האחרות שיש לנו כמנהלים? איך עומדים ביעדים השנתיים כשאחת לחודשיים יש סבב שמסיט את כל סדר היום? הרי אנחנו נדרשים לעמוד בסטנדרט ככל מנהל אחר בארץ. אין הנחות. אז איך לאחר שפורץ "השלום העולמי" חוזרים למשימות השוטפות ומקדמים אותן כאילו לא היה כלום? מנהלי היישובים, מערכות החינוך, הבריאות, הרווחה ושאר המערכות האזרחיות בעוטף עזה ניצבים בפני משימה בלתי אפשרית ועושים עבודה מדהימה מתוך מחויבות גדולה לתפקיד שלהם ואיכפתיות גדולה לקהילה שאליה הם משתייכים. הם נדירים.
נולד לתוך המצב
אבי בוניאל, נער בן 16 מהיישוב צוחר, חי מאז לידתו במציאות של מבצעים, הסלמות, חדירות ושיגורים
מאז שנולדתי לפני 16 שנים אני מתגורר ביישוב צוחר שבמועצה האזורית אשכול. במועצה יש שבעה מושבים וקיבוצים אשר חורגים מטווח השבעה קילומטרים מרצועת עזה, ומשום כך הם אינם זכאים למיגון במימון המדינה. היישוב שבו אני מתגורר מרוחק מרצועת עזה 7.2 ק"מ ובגלל 200 מטרים אנחנו לא זכאים למיגון מהמדינה.
במבצע 'עופרת יצוקה' אחד הבתים ביישוב שלי נפגע פגיעה ישירה מרקטת קסאם. הפגיעה אז גרמה לתחושות של פחד בי ובילדים רבים ביישוב. הרגשתי חשוף ופגיע מאחר שלא היה לנו בבית ממ"ד ומעציב אותי מאוד שלילדים במושבים ובקיבוצים השכנים לנו במרחק כמה מאות מטרים מאיתנו יש ממ"ד ולנו אין.
בבית שלנו יש ממ"ד שהוריי בנו לאחר מבצע 'עופרת יצוקה'. הבית שלי הוא מהיחידים בכל היישוב שיש בו ממ"ד. הממ"ד נותן לי תחושת ביטחון והגנה עד כמה שאפשר להרגיש במציאות הקשה הזאת. אתה לא יכול לדעת שמחר השגרה תישמר ושלא פתאום תישמע משום מקום אזעקת צבע אדום.
מאז מבצע 'עופרת יצוקה' כל פיצוץ גורם לי לחששות. אני ישן עם חלון פתוח למחצה כדי שאוכל לשמוע את האזעקה. קשה לי להתמודד עם מציאות של אי ודאות. כל תקרית הכי קטנה, והמצב יכול להתפוצץ ולהרוס לך את השגרה ולשבש את סדר יומך. מאז שנולדתי אני חי במציאות של מבצעים, הסלמות, חדירות, שיגורים של בלוני נפץ ופיצוצים שמחרידים את הבית.
לפעמים אזעקת צבע אדום נשמעת באמצע הלילה ואני מתעורר בבהלה. אני בקושי מצליח להבין מה קורה ולרוב לא מספיק להגיע לממ"ד כי יש לנו פחות מ־15 שניות להגיע לממ"ד. למחרת בבוקר מכריזים על חזרה לשגרה. אי אפשר לתפקד ככה.
יש מי שיחשוב שאני שמח על יום חופש מהלימודים כשמכריזים על ביטול הלימודים בבית הספר עקב ההסלמה הביטחונית, אבל האמת היא שזה מוציא אותך מהשגרה וקשה לחזור לספסל הלימודים אחרי שסבב הלחימה מסתיים כאילו דבר לא קרה.
קיימת אצלנו תחושה, שלא הייתה קיימת בעבר, וזו גם תחושתי, שקיים אי שוויון בנוגע לתגובת המדינה כאשר יורים על יישובי עוטף עזה לעומת התגובה כאשר יורים על מרכז הארץ. כשיורים על מרכז הארץ המדינה מגיבה בחומרה ובנוקשות, ולעומת זאת כשיורים עלינו בעוטף אז מכילים את האירוע וחוזרים מהר לשגרה. יש תחושה של מיאוס וייאוש. אני לא רואה כיצד נמנע את הסבב הבא. כתושב האזור אני יודע שחייב להיעשות שינוי. זו מציאות קשה ועצובה ואני לא רוצה שאף ילד יחווה את זה. אומרים עלינו שאנחנו חזקים ויש לנו חוסן. גם החזקים נחלשים לבסוף. אני גם לא מצליח להבין את המושג שגרת חירום. פשוט נמאס לי. בסך הכל מה אני מבקש? לחיות בשגרה רגילה.
חיים בצל המתיחות
ג'ולי ונעם פורת מקיבוץ עלומים מתארים איך נראים החיים שלהם ושל ילדיהם כשהמצב הביטחוני מסלים
זה מתחיל כמה שניות לפני שנשמעת אזעקת צבע אדום הראשונה. מתחילים להרגיש את המתח באוויר. כולם בסביבה שומעים קצת לפני שמתחיל. מאותו הרגע מתחילה עוד מערכה שאף אחד לא יודע כמה זמן היא תימשך.
פתאום מתחילים רעשים חזקים, כאלה שמקפיצים את הלב, כאלה שבזמנים שקטים כשאין מצב ביטחוני מתוח הם אלה שמחרבים את יכולת ההנאה מקולות הרעמים. בתוך שניות מתחילים לשמוע אזעקות ביישובים שכנים ומסכי הטלוויזיה מתמלאים בידיעות ובשמות היישובים שרק מקומיים מכירים.
הכוננות במועצה בעיצומה, כולם מתגייסים כדי שלפחות בצד האזרחי שעליו יש לנו לא מעט שליטה העניינים יהיו מסודרים והוודאות תהיה הכי שקופה שאפשר. אז מתחילים הטלפונים להגיע, בהתחלה מהמשפחה והחברים במרכז - "איך אצלכם? אולי תבואו להתארח?", ומתחילות השאלות מההורים, מהילדים מהמסגרות השונות - "יש מחר לימודים? או אין?". בכל פעם מה שמהדהד הן השאלות החוזרות "הפעם נצליח להתמגן? הסבב הזה יהיה קצר או ארוך? איך זה יסתיים הפעם?", ומתחילים להתפלל ולקוות.
בימים מתוחים כאלה אין יציאה מהבית שאינה נחוצה. נשארים יחד, אחד עם השני כל הזמן. משחקים משחקי קופסה, ממצים את זמן האיכות ועוברים למסכים. יש משהו בזמן האיכות הזה שמייחל לגבש ולאחד עד שקולות הפיצוצים נשמעים שוב. הניסיון להסביר לילדים שהפיצוץ היה 'שלנו' וזה צה"ל שמגן עלינו כמעט בלתי אפשרי. עוד תוכנית ועוד מסך וכל הזמן רעבים. "מה אוכלים עכשיו?", "מה עוד יש לעשות?", מבקשים משהו שישביע את הפחד, את חוסר הידיעה.
פתאום נשמע קול היירוט. הרעש של היירוט נשמע קצת לפני אזעקת צבע אדום וזה מקפיץ את הלב. כולם מתחילים לרוץ לממ"ד. הקטנה שבחבורה, בת הארבע, נופלת ומקבלת מכה בברכיים. הבן האמצעי, בן התשע, מרים אותה ונושא אותה עד לממ"ד. בת השש דואגת לכלבה, מרימה אותה ורצה איתה לממ"ד. הצלחנו להגיע? סוגרים את דלת הממ"ד בחוזקה, ואז נשמע הבום. בום חזק נשמע כל כך קרוב. זה הזמן לתפילה, תפילה לשלום שכנינו, חברינו ותושבי העוטף כולו. רק שנפל בשטח פתוח, רק שלא קרה כלום לאף אחד. מחכים כמה דקות, פותחים את דלת הממ"ד להתאוורר קצת, ומנסים לחזור לשגרה של ביחד. הביחד בימים כאלה כולל המון גמישות והבנה. יציאה מהרגלי השגרה, היאחזות במשפחתיות וחוסר ידיעה לגבי ההמשך. אין מלחמות ארוכות, יש יותר זמן מסך, כולם צריכים להיות הכי קרובים לממ"ד, אין חברים שמגיעים ואין יוצאים מקרבת המרחב המוגן.
ושוב, הכל נצבע באותו הצבע של המלחמה - הצבע האדום. אחרי כל סבב כזה, משהו קטן נסדק בתוכך. בפעם הבאה, כשיישמע קול רעם או סתם טריקת דלת, עדיין נקפוץ מבהלה. כשנרצה לצאת החוצה עדיין נביא בחשבון שאולי גם הפעם נצטרך להתמודד עם סיכון מסוים שיכול להופיע פתאום.
בלילה, במיטה אחת לא כל כך גדולה, כולנו ישנים יחד, אחד עם השנייה, מחבקים, מחזקים. זוג הורים, ארבעת הילדים אורי, אלון, אלה ורותם והכלבה ליבי. חושך מוחלט בחדר ופתאום מהבהבת על המסך בטלפון הנייד הודעה מהביטחון - "חזרה לשגרה". הנה הסתיימה לה עוד מערכה.
כרוניקה ידועה מראש
עדי חמאוי, תושב מושב שדה ניצן, מספר איך הסבבים הבלתי נגמרים הפכו לחלק משגרת החיים בעוטף עזה
ב־18 השנים האחרונות כתבו מאות כתבים מקצועיים, פרשנים ואזרחים מאות אלפי מילים אם לא יותר על המצב הביטחוני בעוטף עזה, ועדיין שום דבר לא השתנה. במציאות שלנו נראה שגם המצב הביטחוני הפך לשגרת חיינו בדיוק כמו שאנחנו יוצאים לעבודה, לוקחים את הילדים לגן ולבית הספר, עוצרים באותו יום קבוע בסופר כדי לעשות קניות ומדי פעם לעשות השלמות.
כך בדיוק נראה המצב הביטחוני שלנו. אחת לכמה שנים יוצאים למבצע צבאי ובין לבין יש השלמות שנקראים "סבבים" שהופכים להיות קצרים יותר מסבב לסבב וקטלניים יותר. ונראה שאת אף אחד זה לא מעניין כבר, כולנו אדישים כמו עוד פגישה ביומן מבין עשרות הפגישות והמטלות החודשיות.
"במציאות שלנו נראה שגם המצב הביטחוני הפך לשגרת חיינו בדיוק כמו שאנחנו יוצאים לעבודה, לוקחים את הילדים לגן ולבית הספר, עוצרים באותו יום קבוע בסופר"
הלו"ז מתוכנן וידוע מראש. אירוע ביטחוני על הגדר, פרסום האירוע בחדשות, ארגון הטרור מאיים בתגובה על פגיעה באזרחים שלו והאויב הציוני ישלם. אחר כך רקטה ראשונה נורית לעבר שטח ישראל, מהדורות החדשות מדווחות על הסלמה בדרום ולכולם ברור שאף צד לא מעוניין בהסלמה. רקטות נוספות משוגרות לעבר שטח ישראל, צה"ל תוקף יעדי טרור לא ברורים ברצועה ופיקוד העורף מוציא הנחיות ואין לימודים בעוטף. לילה לבן בממ"ד עובר על תושבי העוטף. הם יורים, אנחנו מגיבים. שש בבוקר. פיצוץ אדיר משכים את בני הבית ליום חדש. אזעקות, פיצוצים, תגובות, פרשנויות, דילמות, השערות, גן משחקים, ממ"ד.
הם יורים, אנחנו מגיבים. חמאס אחראי למה שקורה ברצועה? ג'יהאד אחראי לירי? תלוי באיזה צד קמנו באותו היום. עוד יום שגרתי־ביטחוני עובר על העוטף. שרי ממשלה, חברי כנסת, ראשי מועצות ורשויות, כולם תומכים, כולם רוצים, כולם מדברים. אף אחד לא עושה כלום.
ארבע אחר הצהריים. התיווך המצרי נכנס לתמונה ומבקש מהצדדים שלא להסלים את המצב. דקה לאחר מכן משוגרות עשר רקטות לכיוון העוטף. המצרים השיגו הסכמה להפסקת אש. ירי הרקטות נמשך. ארגון הטרור מודיע כי מבחינתו הוא סיים את הסבב. דקות חולפות והירי נמשך. הפרשנים מודיעים כי נראה שתם הסבב הנוכחי, וכי שני הצדדים אינם מעוניינים בהסלמה. פיקוד העורף מודיע על חזרה לשגרה מלאה, למעט תושבי עוטף עזה. אין לימודים, אין התכנסויות במרחב הציבורי. עשר וחצי בלילה. רקטה אחרונה לעבר העוטף. כרוניקה ידועה מראש.
