ערב ראש השנה תשפ"א לא יישכח כנראה לעולם. בדומה לליל הסדר, גם תחילת השנה העברית תיחגג שלא בחיק המשפחה המורחבת.
קראו עוד:
כוחות הביטחון ואנשי הרפואה, ולצידם אנשי התרבות והרוח, עושים כל שביכולתם כדי להעניק לנו, האזרחים, תחושת ביטחון ותחושת שגרה מסוימת למרות הנגיף שממשיך להכות בישראל.
רגע לפני תחילת השנה החדשה הזמנו לארוחה חגיגית במסעדת 'כרמים' בבאר־שבע שש דמויות מרכזיות במאבק בנגיף הקורונה.
להב משנה אבי שלמה (42), נשוי ואב לשלושה ילדים, משמש קצין חומרים מסוכנים בתחנת כבאות והצלה באר־שבע, אלוף משנה (מיל') אלכס דייטשמן (52) נשוי ואב לארבעה ילדים, מפקד נפת דרום בפיקוד העורף, פרופ' ויקטור נובק (50), נשוי ואב לשלושה ילדים, מנהל מחלקה פנימית קורונה ב'סורוקה', מגן ראשון רחלי אכר (41), נשואה ואמא לתשעה ילדים, פראמדיקית, מנהלת הקשר בין מגן דוד אדום לקופות החולים, שמוליק יפרח (58), נשוי ואב לשני ילדים, מנכ"ל תיאטרון באר־שבע ומנהל בית הספר למשחק "גודמן", והמארח סהר רפאל (43), נשוי ואב לארבעה ילדים, שף מסעדת 'כרמים'.
הם דיברו בכנות על המצב, סיפרו על העבודה בצל הנגיף, וכמו כולנו, הם מקווים כמובן ש"תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה".
חיים באי ודאות
"בתחילת המשבר ישבנו במוקד וראינו את הפחד של האנשים", מספרת הפרמדיקית מגן ראשון רחלי אכר בתחילת המפגש. "יש אנשים שעניין הוודאות מקלה עליהם, ולעומת זאת יש אנשים שבדיוק להפך, הם מעדיפים שלא לדעת מה יהיה ולאן המצב מתגלגל".
אל"מ (במיל') אלכס דייטשמן, איש פיקוד העורף במילואים ופסיכולוג באזרחות, מדבר על השפעות משבר הקורונה על הנפש. "לרוב, מצב של אי ודאות יותר גרוע מאשר ידיעה של דברים רעים מאוד", הוא מסביר. "יש המון שאלות של מה מדביק, מי מדבק, כמה זמן, סימפטומים, ועוד. אין שום היגיון או דפוס ברור. יחד עם ההשפעות הכלכליות זה מה שיוצר את הסטרס".
"אני בהחלט מסכים עם חבריי לשולחן", מצטרף לשיחה מנהל מחלקת קרונה במרכז הרפואי 'סורוקה', פרופ' ויקטור נובק. "פעם ראשונה בתולדות האנושות שיש לנו מגפה בסדר גודל כזה והאינפורמציה לגביה זורמת בכמויות אדירות. על פניו זה בסדר, אבל הבעיה היא שריבוי המידע לא יוצר ודאות אלא להפך. אם באותו יום אתה רואה כתבה שפרופסור אחד אומר שהכל שטויות ואין מחלה וכעבור שעה אתה רואה פרופסור אחר שאומר שהכל יהרוג אותנו בתוך שבוע - למה צריך להקשיב?".
"האנושות התמודדה עם מחלות הרבה יותר קשות וחמורות מקורונה", מדגיש דייטשמן. "ההבדל הוא אכן בעניין הוודאות. שם היתה ודאות מלאה, ואילו כאן, היא כמעט שלא קיימת וזה גם מה שמשפיע על ההישמעות להנחיות. בגלל זה אנחנו רואים קטבים. יש אנשים שמאוד מחמירים עם ההנחיות ויש כאלה ששמים פס".
הקהל התגעגע
בזמן שאנחנו יושבים מסביב לשולחן במסעדת 'כרמים' ומשוחחים על המגפה ועל השפעותיה, מגיעות המנות ששף סהר רפאל עמל עליהן. כבר 24 שנים שרפאל הוא שף, 18 מהן במסעדת 'כרמים'. "בדרך לכאן שמעתי שיחה ברדיו על ראש עירייה שהיה בכמה חתונות ואפילו לא הביע חרטה", מספר השף המארח. "בשביל לצאת בסדר הוא אמר 'מעכשיו לא ללכת לחתונות'. זה מה שגורם להרבה אנשים להיות לא ממושמעים כשמדובר בהנחיות. אנשים אומרים 'אם נבחרי הציבור יכולים, גם אנחנו יכולים'", הוא אומר וממשיך, "במדינה שבה חיים מיליוני אנשים ויש נכון לעכשיו כאלף נפטרים, יש לא מעט אנשים שלא חוו על בשרם את האובדן, ובגלל זה הם מרגישים שהמצב הזה לא כל כך שייך להם, ולא מבינים על מה המהומה. אני חי במסעדות ורואה שיש חזרה לשגרה כמעט מלאה אצלנו".
אנחנו עוברים לדבר על עולם התרבות, ומנכ"ל תיאטרון באר־שבע, שמוליק יפרח, נציג התחום בפאנל שכינסנו, משמיע את דבריו. "הספקנו לפתוח לפרק זמן קצר ולפי הנחיות המתווה", הוא מספר, "היו מספר הצגות עם שחקנים מבוגרים כמו גבי עמרני שראית שהם כל כך כמהים לזה, וכמובן שגם הקהל שהגיע הוא ברובו לא צעיר".
לדברי יפרח, ניסיונם של מנהלי ההצגות סייע לתיאטראות במשימה לשמור על הנחיות התו הסגול של משרד הבריאות. "אנחנו מומחים בניהול קהל", מסביר יפרח, "יש לנו רישומים מסודרים של מי היה והיכן ישב, ומתאפשר לנו לקיים את הנחיות התו הסגול באופן מדויק. בפרק הזמן שעבדנו ראיתי אשה מבוגרת עם הליכון ומההתרגשות שוחחתי איתה לאחר ההצגה ושאלתי אותה אם היא מרגישה בטוחה להגיע והיא אמרה שבהחלט, דווקא בגלל הסדר המופתי שיש אצלנו".
אז הנה השאלה הגדולה - למה בגל השני הציבור פחות ממושמע?
דייטשמן: "כשמסתכלים לעומק על הנתונים מבינים שיש אוכלוסיות שאפשר לייחד אותן. מדובר באופן מובהק באוכלוסיות שלא עומדות בהנחיות הללו. אנחנו רואים את זה בקרב האוכלוסייה הערבית־בדואית, מחד, וגם באוכלוסיות החרדיות, מאידך. גם תל־אביב נוהגת כסוג של אי בודד, ורואים גם שם אחוזי תחלואה גבוהים".
קצין הכבאות להב משנה אבי שלמה, שסיים באחרונה את קורס הקצינים, מציג את הצד שלו לדברים. "ברמה האישית, כאדם מן השורה, זה מקומם. נאה דורש - נאה מקיים, וכשאתה נמצא במקום של מקבל ההחלטות, כל הזרקורים מכוונים לכיוונך. בפן המקצועי, יש המון אימונים ותרגילים שבוטלו בגלל איסורי ההתקהלות. הקורונה שיבשה את אורח החיים המקצועי, ושיבוש שכזה עלול, חס ושלום, להוביל לפגיעה בנפש".
כאן כדי להישאר
אחת הטענות היא שמשבר הקורונה הוא מצב מלחמה, מול אויב בלתי נראה אומנם, אבל ככזה מדובר במצב של "זבנג וגמרנו".
"זה ממש לא נכון", מדגיש פרופ' נובק, שעד שמונה לפני כחודשיים למנהל מחלקת הקורונה ב'סורוקה', ניהל את רשות המחקר ואת מכון המחקר בבית החולים. "לטעמי, ההסבר הנכון הוא שאנחנו הולכים לחיות עם המחלה הזו ואני אחדש לכם שזה לא כל כך נורא, אנחנו יכולים להסתדר עם הנגיף", הוא מפתיע. "מלחמה בישראל אורכת בממוצע בין שישה ל־18 ימים. פתאום אנחנו חיים ב'מלחמה' שאורכת חצי שנה ונשחקים. פרקי הזמן הנחוצים לטיפול בנגיף הם לא מאוד ברורים לאף אחד, אבל כבר עכשיו רואים שזה לא שבועיים ולא חודש", הוא אומר ומוסיף, "האם קורונה היא מחלה מאוד מסוכנת? לא. האם היא מחייבת אותנו לשינוי באורך החיים שלנו? בהחלט כן. זה צריך להיות המסר. צריך להיערך לריצת מרתון".
פרופ' נובק מוסיף ומציין, "לחלק מהמומחים שאנחנו פוגשים יש אג'נדה אישית שלפעמים יוצאת החוצה והמניעים שלהם לא בהכרח תמיד מקצועיים. בישראל זה ברמה שאין לזה אח ורע בעולם מבחינת כמות הדעות האישיות של כל פרופסור. אני לא מבין מה המקום של פרופסור לפיזיקה למשל לבצע ניבוי רפואי של מתי המחלה תיעלם בזמן שהוא מעולם לא ראה חולה בכלל. אמירות כמו 'בואו ניתן למבוגרים למות' הן מבחינה אתית לא מתקבלות על הדעת. ריבוי הקודקודים הזה יצר רק בלגן", הוא אומר במבט רציני.
"אנחנו בקבוצת מחקר שרוצה להוכיח את הטענה שקונצרטים ותיאטרון הם דווקא לא מהמדביקים", מוסיף יפרח. "זה קהל מנומס וממושמע שיושב באולם עם מסכה. אחרי הגל הראשון היו 307 מופעים בישראל ובהם היו שני נדבקים בסך הכל. אני חושב שצריך להוכיח מהר מאוד איך אפשר להתנהל לצד המחלה ולא להשבית את הכל".
בדידות הורגת
משבר הקורונה השפיע בין השאר על מקומות העבודה ואופי העבודה, נושא שגם חברי הפאנל שכינסנו מרבים לדבר עליו. כך למשל אחת המשימות העיקריות שהוטלו על שירותי הכבאות היא לחטא מדי יום שטחים ציבוריים, נוסף על המשימות השוטפות. גם במגן דוד אדום אופי העבודה השתנה עם פרוץ המגפה, ובעקבותיה עובדי הארגון החלו להפעיל מתחמי בדיקה ונסעו לדגום אנשים בבתיהם.
"בימים אלה מד"א דגמו מעל 1.2 מיליון תושבים והפעילו מעל 300 אלף מתחמי דיגום, והכל בנוסף לעבודה", מספרת אכר. "בימי פורים היתה גם הסלמה ביטחונית קלה וגם קורונה, ואתה שואל את עצמך מה התעדוף? אבל בסוף אנחנו עומדים בהכל ונותנים מענה לכל מי שצריך".
מתוקף תפקידה, לאכר יש לא מעט סיפורים מרגשים והיא בוחרת לשתף את חברי הפאנל באחד מהם. "היתה דוגמת אצלנו שסיפרה לי שמה שהכי שבר לה את הלב הוא האנשים המבוגרים שלא ראו אנשים חודשים ארוכים", היא מספרת בעצב. "היא פותחת את הדלת והאדם מתחיל לבכות שהוא לא ראה אנשים המון זמן. אף אחד לא בא לבקר אותו. ראינו מקררים ריקים ולקחנו על עצמנו למלא להם את המקרר".
פרופ' ויקטור נובק: "האם קורונה היא מחלה מאוד מסוכנת? לא. האם היא מחייבת אותנו לשינוי באורך החיים שלנו? בהחלט כן. זה צריך להיות המסר. צריך להיערך לריצת מרתון"
גם שלמה נאלץ לטפל בתקופה זו במצבים מורכבים. "קיבלנו קריאה במהלך משמרת לפרוץ דלת מחשש לסכנה לחיי אדם. מהניסיון, אתה מבחוץ כבר לומד לזהות מה קורה בתוך הבית בגלל הריח. פרצנו את הדלת וראינו גופה במצב ריקבון", הוא מספר בכאב, "הכי עצוב שראינו שלאותו אדם יש ילדים. יש גם אחריות על הילדים לשמור על קשר עם ההורים שלהם".
הקפידו על ההנחיות
עוד נושא שעלה בשיחה הוא האירועים למיניהם שהפכו למעשה מסיבות הדבקה. דייטשמן הוא הראשון שמבקש את רשות הדיבור. "החתונות המדבקות הן לא גזרת גורל", הוא אומר בנחרצות. "חשוב לומר שאם אנשים היו באים לאירועים שהיו מתקיימים לפי ההנחיות ומתנהגים לפי ההנחיות לא היו הדבקות כאלה גדולות. בסך הכל צריך לעטות מסכה ולא לבוא במגע. זה מונע בערך 90 אחוז מההדבקות והפצת המחלה. בוא נאמר שיש עוד עשרה אחוזים שעוד לא גילינו את הסיבה להדבקה, אבל שמירת ההנחיות לא נעשית שם באופן מובהק", הוא קובע, ומספר על אירוע במשפחתו שנערך בצל הנגיף. "חגגנו לבני בר מצווה בתקופה האחרונה לאחר שהיא נדחתה מחודש אפריל", הוא משתף. "ערכנו בבית את האירוע עם הפרדת שולחנות והזמנו את המשפחה הקרובה, כולם ישבו עם מסכות ושמרנו מרחק. גם ככה במשפחות אשכנזיות אין איזה דרייב גדול להתחבק", הוא מוסיף וכולם צוחקים.
רפאל מוסיף ותוהה, "איזה לחץ יש לעשות אירועים? חכו רגע. מה הלחץ לעשות את הדברים עכשיו?".
דייטשמן משיב לו, "אני יכול להבין את הלחץ מצד מגזרים מסויימים שלא יכולים להתקדם קדימה בחיים משותפים ללא חתונה. אני פשוט מבקש מהם להקפיד על ההנחיות".
פרופ' נובק סבור שהאזרחים צריכים להבין שצריך לשנות פאזה. "החיים השתנו ואנחנו לא הולכים לחזור למסלול החיים הקודם שלנו", הוא מדגיש. "במזרח הרחוק אנשים מסתובבים עם מסכה באופן קבוע. ברפואה זה פתח לשינוי מהותי שקורה בעולם. הרפואה תהיה אחרת לחלוטין ממה שהיה מקודם. מי שמשכיל להבין שהעולם משתנה גם יצליח להתעשר, ראה ערך אפליקציית זום".
לפני חצי שנה, בליל הסדר, חשבתם שבראש השנה נהיה במצב שאנחנו נמצאים בו היום?
יפרח: "בהחלט לא. בתחילת הקורונה הרגשנו שבחו"ל מגיע סוף העולם וראינו את התגמדות האדם לנוכח מפגעי הטבע. אני מאמין שיימצאו פתרונות, יהיה חיסון ואנחנו נחזור לשגרה. אשה שהגיעה לתיאטרון אמרה לי 'אני מוכנה למות בתיאטרון ולא מבדידות בבית'. הם הרגישו מאוד בטוחים. נכון לרגע השיחה שלנו, אנחנו נערכים לפתיחה אחרי סוכות".
פרופ' נובק: "אני חושב שדווקא הפתרונות שבכיוון של ללמוד לחיות לצד הקורונה הם הפתרונות הטובים. אפשר לסגור הכל לחצי שנה וכנראה שכולנו נהיה בריאים, אבל זה לא הגיוני".
דייטשמן: "צריך להתייחס לקורונה כמצב כרוני וצריך ללמוד לחיות לצידו".
פרופ' נובק: "אני חושב שיש כאן דווקא מסר אופטימי ולא פסימי".
מאחדים כוחות
למרות לא מעט טענות בדבר אלימות משטרתית בתקופה האחרונה, חברי הפאנל, לפחות לובשי המדים שבהם, מבקשים לצייר תמונה אחרת, ומספרים על הקשר המיוחד שנרקם בינם לבין האזרחים בזמן הסגר.
"את ימי הזיכרון של השנה לא אשכח לעולם", אומר דייטשמן. "יש המון ניצולי שואה בבתי אבות. יחד עם שוטרים, אזרחים, פקחים עירוניים ועוד הבאנו להם ארגזי מזון. עמדנו לצידם בצפירות ושרנו ביחד את 'התקווה'. זה היה מעמד מרגש מאוד עבור כל מי שהיה שם. מעורר צמרמורת", הוא אומר וממשיך בדבריו, "זה אנחנו, זה העם וזו המדינה. עם כל המורכבויות, השמיכות הקצרות והבעיות הכלכליות אלה הם האנשים. מדברים עברית, רוסית, אמהרית. אנחנו נגיע לכל מקום שבו נידרש. בין שלבתי ספר במגזר הבדואי ובין שלשכונות החרדיות. נערוך פעילויות הסברה היכן שצריך".
שמוליק יפרח: "אחרי הגל הראשון היו 307 מופעים בישראל ובהם היו שני נדבקים בסך הכל. אני חושב שצריך להוכיח מהר מאוד איך אפשר להתנהל לצד המחלה ולא להשבית את הכל"
דייטשמן ממשיך ואומר, "חלק ממה שהקורונה עשתה הוא לחבר את המגזר הציבורי היהודי למגזר הערבי. אני לא אספר כמה עליתי במשקל בתקופת הרמאדן עם כל הסיורים שעשינו והכיבוד שקיבלנו. משפחות מהתנועה האסלאמית שלא היו מעיזות להצטלם איתי, היום מעלות תמונות עם חיילים באינסטגרם ואומרות 'אנחנו ביחד אחים ושותפים לדרך לנצח את הקורונה'".
עובדים גם בחג
לפני שאנחנו משחררים את חברי הפאנל להמשך יומם העמוס, ביקשנו מכל משתתף לספר מה הוא מאחל לעצמו ולעם ישראל לקראת השנה החדשה.
"אומנם פיזית נהיה בבית, אבל הפוקוס הוא כל הזמן בטלפון כדי לתת מענה לכל מה שקשור בקורונה", פותחת אכר את הסבב, "יש לנו מוקדים שאנחנו מפעילים מסביב לשעון ואתן מענה בכל שעה שאצטרך. אני מאחלת שנה טובה לכל עם ישראל ושנדע להסתכל על הדברים הטובים".
דייטשמן מבקש לאחל "המון בריאות לעם ישראל, ובעיקר למצוא את החוסן הנפשי והמנטלי להוציא את המקסימום מהתקופה הזו. אם נבחר להסתכל על האור ולא על החושך נצליח להתגבר על המשבר הזה. אני מקווה שנוכל לחגוג יחד עם המשפחה, וגם אם לא, נעשה את המקסימום כדי לשמוח במשפחה הגרעינית שלנו".
פרופ' נובק משתף את הפאנל ואומר, "אני כונן בחג ואת חלקו אעשה במחלקה והשאר עם בני המשפחה שלי. אני מאחל בריאות למשפחת 'סורוקה' וכמה שפחות להיפגש במסגרת התפקיד המקצועי. אני רוצה לבקש מכולם שישמרו על הכללים כי הם פשוטים ואפשר בקלות לעמוד בהם. זו אחריות של כל אחד ואחת מאיתנו".
השף רפאל מציין, "אני מאחל לעם ישראל חג שמח ושנצא מהמצב הזה כמה שיותר מהר. פרנסה טובה ובריאות איתנה לכל בעלי העסקים. בתחום המסעדות – שיהיה לנו אוכל טעים, טעמים חדשים ושנרבה בערבות הדדית. את החג אבלה עם אשתי וילדיי בבית. גם כדי לשמור על ההנחיות וגם כי אנחנו מבינים שזו הדרך שלנו לתרום לשיפור המצב".
יפרח מקבל את רשות הדיבור ואומר, "אני רוצה לאחל שנה טובה לעובדי התיאטרון, ליוצרים, לשחקנים ולאלפי המנויים שוחרי התיאטרון. שהשנה הזאת תהיה טובה מקודמתה בבריאות, בתרבות ובכלכלה. אני רוצה לאחל ברמה האישית שנה טובה, בריאה ומאושרת למשפחתי המורחבת והחלמה ובריאות לאחי. מקווה שנוכל לחגוג עם בני המשפחה שלנו במרכז הארץ. אם לא, נקיים את החג בבית".
שף סהר רפאל: "מדינה שבה חיים מיליוני אנשים ויש נכון לעכשיו כאלף נפטרים, יש לא מעט אנשים שלא חוו על בשרם את האובדן ובגלל זה הם לא מבינים על מה המהומה"
את סבב האיחולים סוגר אבי שלמה: "אני מקווה ומייחל שהעם ייצא מאוחד דווקא מהריחוק שנוצר. לאשתי אני רוצה לומר תודה על ההתמודדות שלה שבזמן שהייתי בקורס היא טיפלה לבד בשלושה ילדים ונתנה לי את השקט להצליח. אני אמור לעבוד בערב החג, אבל מקווה שאצליח לצאת לחופש כדי לקיים את הברכות המסורתיות לצד המשפחה".
כל העדכונים - חדשות באר שבע
