כשמחפשים בגוגל את השם נדב דלומי, אפשר לרגע לחשוב שיש שני אנשים בשם זה - האחד עורך דין באר־ שבעי והשני זמר ומוזיקאי. אבל כשעוברים ללשונית התמונות מבינים שמדובר באותו אדם, ושעורך הדין המצליח בשעות היום הוא גם זמר מוצלח לא פחות ששיריו מככבים בין השאר בפלייליסט של גלגל"צ.
נדרש לדלומי (43) מלהבים לא מעט זמן להבין שהוא רוצה להיות גם זמר, וליתר דיוק זה קרה רק לפני כארבע שנים, לקראת גיל ארבעים. יש גברים שקונים מכונית ספורט או אופנוע מהיר כשהם מוצאים עצמם בעיצומו של משבר גיל הארבעים, דלומי החליט להקליט אלבום.
מאז הקליט עוד שני אלבומים ששירים מתוכם מככבים בתחנות הרדיו, ובראשן בפלייליסט היוקרתי של גלגל"צ. בדרך היו לדלומי לא מעט לבטים לגבי המשך דרכו המוזיקלית, אבל בסוף הרצון לחלוק עם העולם את יצירתו גבר, והיום הוא מדלג בהצלחה בין שני עיסוקיו, ואף מוצא דמיון מסוים בין הופעותיו מול קהל לבין הופעותיו באולם בית המשפט.
ויש לו גם מסר לקוראים, "תחלמו ותגשימו את החלומות הללו. זה כיף כי זה מביא לתוצאות שאולי לא תמיד חשבתם עליהן, אבל בדיוק שם זה מקור הגאווה הגדול ביותר".
זכרונות מוזיקליים
נדב דלומי, נשוי ואב לשלושה ילדים, נולד וגדל בשכונה ה' בבאר־שבע. הוא בן לאב עובד בזק ואמא מורה ואח בכור לשתי אחיות. אחותו הקטנה היא רוני דלומי, זמרת ושחקנית וזוכת העונה השביעית של "כוכב נולד".
בילדותו למד בבית הספר 'קורצ'אק', ובמקביל למד חליל ואקורדיון בקונסרבטוריון העירוני. "למען האמת, אף אחד במשפחה שלנו לא עסק במוזיקה, להוציא את רוני ואותי", אומר דלומי. "הייתי ילד טוב. כזה שהולך לבית הספר עם מפתח על הצוואר ומקשיב למה שההורים מבקשים ממנו. ההורים אומנם לא למדו מוזיקה, אבל תמיד דחפו אותנו לעסוק בתחום הזה. גם אם לא תמיד רציתי, עשיתי את זה בשבילם".
כמו אצל רבים, החשיפה הראשונה שלו למוזיקה הושפעה ממה שהתנגן בבית הוריו. "בכיתה ג' הייתי חוזר מבית הספר, מדליק את הפטיפון ושומע תקליטים", הוא מספר. "מה שמאוד אהבתי לשמוע זו להקה נוסטלגית משנות ה־50 ששמה The Platters והאומן השני שמאוד התחברתי אליו הוא לאונרד כהן". לדבריו, אף שלא הבין את המילים הוא מאוד אהב את קולו הייחודי של הזמר המנוח ואת והמלודיות הנעימות של שיריו.
אחרי שעבר ללמוד בתיכון מקיף ג', התחיל דלומי לנגן בגיטרה, אבל תחום שעניין אותו יותר הוא כתיבה. "כתיבה היא משהו שתמיד נגע בי כבר מגיל צעיר", הוא אומר. "אהבתי מאוד לכתוב ואני קורא המון. יש משהו באומן שכותב לעצמו שאי אפשר לקחת ממנו. הוא ממש יכול לתפור את החליפה למידותיו".
השנים חלפו ואחרי שהשתחרר מחיל הים זנח את המוזיקה ופנה ללימודי משפטים. את ההתמחות שלו עשה אצל אחד מעורכי הדין הנחשבים ביותר בבאר־שבע בתחום דיני העבודה - עו"ד מנחם חכמון ז"ל. לאחר שעבר את מבחני הלשכה וקיבל רשיון לעסוק בתחום, פתח עו"ד דלומי משרד עצמאי והפך לעורך דין נחשב בתחום דיני העבודה.
אבל למרות ההצלחה, דלומי הרגיש שמשהו חסר. "הרגשתי שיש עדיין משהו לא שלם שם", הוא אומר. "אני עובד, מצליח וברוך השם עבודה לא חסרה לי, אבל משהו בנפש שלי לא היה עדיין שלם ומיושב כמו שצריך".
הלך בעקבות הלב
נקודת המפנה בחייו של דלומי היתה בשנת 2013 כשהקליט שיר אחד מכמה שירים שכתב. "העניין הזה בער בי", הוא מודה. "לכן פניתי לבחור בשם דודו חמד, שלימים הפך למפיק האלבומים שלי. יחד איתו נכנסנו להקליט באולפן של איתמר אבוחצירא. לאחר שהקלטנו את השיר הראשון שנקרא 'באר־שבע', קיבלתי סוג של תובנה. פתאום החל לבעור בי הרצון להתחיל להקליט שירים שכתבתי במשך השנים".
כשנתיים עבד דלומי על אלבומו הראשון "סוף היום", ואולם גם אחרי שסיים אותו עדיין לא הרגיש שלם. "כשאתה בא מקריירה אחת מאוד תובענית, השינוי בראש הוא מאוד קשה. לא החלטתי אם המוזיקה היא משהו שאני משאיר ככה, כאלבום נחמד שיצא, או שאני לוקח אותו למקום קצת יותר אקסטרימי של לפתח קריירה שנייה".
דלומי נזכר בסיטואציה הממחישה היטב את הניגוד בין שני העולמות. "אני זוכר שבאחת ההופעות הראשונות שלי הגיעו שני שופטים שהייתי מופיע מולם בבית המשפט ומעריך אותם מאוד, אבל זה הרגיש לי מאוד מוזר", הוא מספר. "שם אתה מבין שאנשים אחרים יותר גמישים ממך במחשבה, ושזה בסדר שלכל אדם יש כמה כובעים, מותר לך להיות גם מוזיקאי וגם עורך דין ואתה צובר קילומטראז' בשני התחומים".
אחרי יציאת האלבום הראשון הוצע לדלומי להתמנות לשופט בתחום דיני העבודה, אבל עד מהרה הוא הבין שהתפקיד ימנע ממנו להמשיך לעסוק במוזיקה. "אתה יודע שאם אתה הולך לקריירה של שופט, החלום שלך גמור", הוא מסביר. "זה קצת מטעה אותך, אבל זו הבחינה הטובה ביותר לדעת אם אתה באמת אוהב משהו ומוכן לוותר על דברים אחרים בעבורו. עניתי לפנייה במכתב שאליו צירפתי דיסק. אותו בחור שהציע לי צלצל אליי ואמר 'אני מבין למה אתה לא רוצה להיות שופט. לך אחרי הלב שלך'".
יצירה מקומית
שלא כמו הופעותיו בבית המשפט, על הבמות דלומי התחיל להופיע בשלב הרבה יותר מאוחר בחייו. רק לפני כארבע שנים הוא התחיל לעסוק במוזיקה בצורה מקצועית, אבל לדבריו, כניסתו המאוחרת לתחום לא היתה בעוכריו. "כשאתה מתחיל משהו חדש, הרצון הראשוני שלך הוא לטרוף את העולם. אתה רוצה לעבוד, להשקיע, לעשות וליזום דברים חדשים, אבל אני לא שם", הוא אומר בשלווה. "אומרים שעם הגיל בא הניסיון, נכון? אז נהדר. זה בדיוק ככה. אני מיושב בדעתי ויודע להבחין בין מה כדאי לי לעשות ובין מה לא. הרי בשלב הזה של חיי אני לא אפוצץ את קיסריה. זאת לא הקטנה של עצמי, אלא פשוט ריאליזם".
אחרי שיצא האלבום הראשון ולקראת גיל 40 עלו אצל דלומי כל מיני תהיות. יש מי שייכנה את התהיות משבר גיל הארבעים, אבל דלומי לא מדבר על משבר. "אתה שואל את עצמך שאלות של 'מי אני', 'מה אני כיום ביחס למה שרציתי להיות' ודברים כאלה. התחלתי לכתוב אז שירים באנגלית למרות שאין לי לא מבטא ולא ניסיון בכתיבה כזו, אבל זה מה שיצא לי", הוא אומר.
התוצר - אלבום המכיל חמישה שירים שהוקלטו באולפן של יוסי שטרית בשכונה ג', עוד סימן לכך שדלומי מאמין בעשייה מקומית. "אתה יכול להקליט בתל אביב, באולפנים הכי משוכללים שיש, אבל כאן אתה עובד עם אנשים שהם קודם כל חברים שלך", הוא מסביר. "אין פעם שאנחנו לא נכנסים לאולפן ומדברים כמעט שעה על כל מיני דברים, ורק אז מתחילים לדבר מוזיקה. אתה מבין שהסצנה המקומית מאוד רוצה לעזור כדי להצמיח עוד ועוד סגנונות".
צעד אחורה
דלומי יוצר מוזיקת אינדי, סגנון פופולרי בארץ שרבים אוהבים, וגם מקבלי ההחלטות בגלגל"צ האחראים לפלייליסט הלא רשמי של המדינה, התרשמו מיצירותיו. "עשינו חידוש לשיר Dancing Queen של להקת 'אבבא' המיתולוגית, אבל בהגשה אחרת קצת", הוא מספר.
"השיר קיבל המון מחמאות ונבחר לאחד מ־20 גרסאות הכיסוי הטובות ביותר של שנת 2017 .השיר גם הושמע בגלגל"צ וב־88FM.
ההצלחה המפתיעה גרמה לדלומי להבין שהוא נמצא בדרך הנכונה. "נקודת המוצא ונקודת הסיום של האלבום הזה היו שונות לגמרי", הוא משתף, "ההכרה הזו היא טפיחה על השכם שאני בדרך הנכונה ומכאן פחתו התהיות על עוצמת העיסוק שלי בתחום. בגלל שזה היה משהו שונה ממה שחשבתי שאני יכול לעשות, אז פתאום נפתח בפניי ספקטרום של כל מיני צבעים. נדב יכול להגיע לקהל בדרך אחת ויכול גם להגיע בדרך אחרת".
בין כתיבת האלבום הראשון לשני, התחיל דלומי לכתוב חומרים שלטעמו הם ברמה מעט גבוהה יותר ובפעם הראשונה הוא גם בחר לעבוד עם מישהו לא מקומי. "לקחתי סדנת כתיבה אצל טל גורדון בתל אביב כדי לשפר ולשכלל את רמת הכתיבה שלי. כיום, לאחר שיצא האלבום השלישי שלי 'צעד לאחור', זה האלבום שאולי משקף בצורה הטובה ביותר מיהו נדב דלומי", הוא מספר.
גם לשם האלבום יש משמעות רבה בעיניו. "הקלטנו את האלבום בטייפ סלילים, כמו פעם, הכל בהקלטה אנ־ לוגית אותנטית. מה שנקרא, לקחנו גם צעד אחורה מבחינה טכנולוגית, והבאנו את הסאונד של פעם", הוא אומר בגאווה. "האלבום הזה מראה בצורה השלמה ביותר מיהו נדב דלומי. עבדנו עליו קשה מאוד וכל שיר הוא נשמה בפני עצמו שאני בסך הכל השליח שלהם להוציא אותם לעולם".
שואו טיים
גם אחרי יציאת אלבומו השלישי, מצא דלומי את עצמו בצומת דרכים. "שלחנו את השיר 'עפיפון אדום' לישיבת הפלייליסט של גלגל"צ, ובגלל שאני מאמין בו מאוד היתה לי תחושה טובה", הוא נזכר. "קיבלנו תשובה שהשיר לא עבר וזה העציב אותי מאוד. אמרתי לאשתי שאני מפסיק עם המוזיקה, מתעסק רק בעריכת דין ומספיק עם זה".
אבל שיחה אקראית עם היוצר המוזיקלי הבארcשבעי נדב אזולאי שינתה את דעתו. "נדב אמר לי בצורה די פשוטה 'אתה בכל מקרה תסבול. אם תשיר - תסבול מתסכול. אם לא תשיר - תסבול מזה שאתה לא עושה את מה שאתה אוהב. השאלה היא איפה תסבול יותר?' והמסר הועבר לי בצורה ברורה מאוד", הוא מספר.
בעקבות כך החליט דלומי שלא לוותר על המוזיקה ולחזור להופיע. "יש פורמט כזה שנקרא 'הופעות סלון' שבו אנחנו מתארחים בסלון של אנשים, מביאים הגברה, שתי גיטרות וקלידים ומופיעים ככה. איתמר אבוחצירא שאחראי על הסאונד בהופעה מדי פעם גם מצטרף עם כלי הקשה", הוא מספר. "הסיפור המצחיק הוא שאחרי חודשיים למישהו בגלגל"צ נפל האסימון שהשיר 'עפיפון אדום' מתאים לפלייליסט שלהם והוא עבר, ככה שיוצא שהיום אני מגיע להופעת סלון, שר את 'עפיפון אדום' ולא מעט אנשים מכירים את המילים ושרים אותו איתנו".
יש קשר בין העיסוק שלך בעריכת דין בבוקר לבין היותך זמר בלילות?
"אין שום קשר, להיפך אפילו. כעורך דין אתה מתמסר ללקוח שמשלם לך כסף. אתה סוג של פה לאדם אחר והחשיבה שלך צריכה להיות לעיתים קרובות די נוקשה כדי להשיג את המקסימום ללקוח שלך. במוזיקה זה 1800 מעלות לצד השני. אתה מתמסר לאומנות, לחדוות היצירה ולראש הפתוח. אם הייתי זמר בקווי המתאר של עורך הדין, כנראה שהייתי מפסיק לשיר אחרי הסינגל הראשון. הדבר היחידי שאולי דומה הוא שהכל הצגה. יש לך זמן מסוים שבו אתה צריך לתת שואו ולהרשים את האנשים שעומדים מולך, בין שמדובר בשופט ובין שמדובר בבחור שנתן לנו את הסלון שלו להופעה".
איך נראה סדר היום שלך?
"בימים של הופעה אני סוגר את המשרד בערך בשעה 12 בצהריים, חוזר הביתה, נכנס לחדר ומכונס בעצמי במטרה להתרכז בהופעה. אני באופן אישי לא מסוגל לעשות את המעבר הזה בין העבודה למוזיקה בצורה חדה כל כך. אני צריך את הזמן לשנות את הדמות".
