כבר 17 שנים ששגרת יומו של אלי זינו אינה קשורה בהפועל באר שבע. מאז שהעביר את המועדון לידיה של אלונה ברקת, החיים של זינו רגועים יותר. היום, בגיל 73, הוא נהנה מזמן איכות עם המשפחה, אבל עדיין נשאל כמעט בכל מקום שאליו מגיע על מה שעובר על האדומים, על אלונה ברקת, על אליניב ברדה, ובעיקר על הימים הסוערים שהעביר במועדון, שידע בימיו תקופות מאוד לא פשוטות לצד רגעים של אושר בעידן אחר של כדורגל.
זינו נשוי ליפה, אב לארבעה ילדים וסבא ל־11 נכדים ("תרשום שהנכד ה־12 בדרך"). "אפשר לומר שאחרי לא מעט שנים של עבודה קשה, אני בסוג של חצי פנסיה", אומר זינו בראיון מיוחד שקיימנו איתו השבוע. "אני מטפל בנכס נדל"ני שבבעלותי בדימונה, ונמצא שם פעמיים־שלוש בשבוע. ביתר הזמן אני פנוי לטובת הילדים, הנכדים, וכל מה שצריך לעשות בבית. אני נמצא גם הרבה בבית הכנסת. כששואלים אותי על מה שקורה במדינה, יש לי תשובה פשוטה, שרק יהיה שקט ונהיה בריאים".
הגשים את החלום
זינו נשאר אוהד שרוף של הפועל באר שבע. הוא לא הולך למשחקי הקבוצה, ומיד גם תבינו מדוע, אבל על הצפייה המשותפת במשחקי הקבוצה ביחד עם חברו הטוב יצחק תורג'מן, שבזמנו היה יד ימינו בניהול המועדון, הוא לא מוותר.
"מאז שאני זוכר את עצמי, אני אוהד הפועל באר־שבע", הוא מספר. "עוד מהילדות בשיכון דרום, דרך התקופה שהייתי שוער בבית"ר באר־שבע, אבל הלב תמיד היה בהפועל. היינו מסיימים משחק של בית"ר באיצטדיון 'רייסר' והולכים לאיצטדיון 'וסרמיל'. אני והפועל באר־שבע תמיד הלכנו ותמיד נלך ביחד, אבל את המשחקים אני רואה רק בטלוויזיה".
למה בעצם אתה לא מגיע למגרש?
"דווקא בתקופה הראשונה אחרי שעזבנו, אני ואיציק תורג'מן היינו מגיעים למשחקים, אבל אחר כך החלטתי לוותר. הבנתי מהמועדון שאם אני רוצה מקום בתא זהב, אני צריך לרכוש מנוי. בשנה הראשונה באמת שילמתי, אבל הרגשתי סוג של פגיעה, והחלטתי לוותר על הגעה למגרש. אחרי שאסי רחמים נכנס לתפקיד המנכ"ל, הוא יצר איתי קשר ואמר לי שאני מוזמן לאיצטדיון 'טרנר' מתי שארצה, ושאודיע לו והוא ידאג לכרטיסים, אבל בשלב הזה כבר התרגלתי לצפייה במשחקים בטלוויזיה, וזה בסדר מבחינתי".
הצפייה מהבית הוא אולי גם לפצות על הימים בהם נעדרת ממנו.
"יכול להיות. מאז שעזבתי את הקבוצה, יש לי גם הרבה יותר זמן לבית הכנסת, וזה עניין שמשתלב טוב יותר לצפייה מהבית. אני מגיע מבית דתי. אבא שלי, אברהם, זכרו לברכה, היה איש מאוד דתי, והיום אני מקפיד על הנושא הזה".
אתה נשמע כאילו במקום מסוים אתה מצטער על העובדה שהיה לך בימים ההם פחות זמן למשפחה ולבית הכנסת.
"אני אדם שלא מצטער על החלטות שהוא לקח. היה לי חלום מגיל צעיר להיות הבוס של הקבוצה שאני אוהד, וגם אם היו בדרך ימים פחות טובים, אהבתי את העיסוק במועדון ונתתי את כולי למען הצלחת הקבוצה. המשפחה שלי תמיד עמדה מאחוריי, אף אחד מעולם לא אמר לי לעזוב את הקבוצה. תמיד כיבדו את ההחלטות שלי".
מיזם שזינו גאה בו מאוד הוא מעמד הסליחות באיצטדיון שמתקיים מדי שנה לקראת יום כיפור. "אני והרב בנימין בצרי ז"ל ייסדנו את האירוע הזה. אני מרגיש שותף משמעותי לעובדה שהוא מתקיים גם היום. בשנים הראשונות הוא היה לעילוי נשמת אבי וזכה להצלחה גדולה. העניין הזה הוא פיצוי מבחינתי לימים שבהם הייתי פחות קשור לדת".
ההפגנות והעימותים
זה לא סוד שהשנים האחרונות של אלי זינו בהפועל באר שבע לוו במערכת יחסים טעונה מאוד עם אוהדי הקבוצה. בשיאם של הימים הטעונים בין הצדדים, התקיימו מחאות בין אוהדים שהפגינו מחוץ לביתו בשכונת נאות לון בבאר־שבע. לא פעם המחאות גלשו לעימותים מילוליים עם בני המשפחה שדרשו מהם לעזוב את המקום.
הפועל באר־שבע של אותם ימים הייתה קבוצה חבולה בליגה השנייה, שלא הצליחה להרים את הראש, ובשלב מסוים אפילו מכבי באר־שבע הקטנה של אותם ימים קראה עליה תיגר. במקביל, נעשו כל הזמן ניסיונות לשדך למועדון רוכש שיחליף את זינו. כך נולדה לה העסקה ששינתה את פני הפועל באר־שבע לעד והפכה אותה לאחד המועדונים הגדולים בארץ.
"לא אשקר שהרגשתי בסיום התקופה שלי במועדון כפיות טובה מצד אוהדים", הוא מספר. "אם אנשים היו מבינים מה דורש התפקיד של בעל בית בקבוצת כדורגל, כמה השקעתי, וכמה זה בא על חשבון חיי הפרטיים, אולי אנשים היו חושבים פעמיים".
מתי הבנת שאתה צריך לפנות את הדרך?
"הנושא של ההפגנות מול הבית חצה את הקווים האדומים מבחינתי. הבנתי שצריך לחשוב מה עושים הלאה. למזלי, באותם ימים ראש העירייה הקודם, יעקב טרנר, נכנס לעובי הקורה והחל להניע את מהלך המכירה. אני זוכר שטרנר נחת אצלי בבית בערב שבת ודיברנו שעות ארוכות על נושא העברת הבעלות. שנינו הסכמנו שצריך אדם חדש במערכת. לאורך כל הדרך הבהרתי שאין לי בעיה לפנות את מקומי אם זה לטובת המועדון. טרנר נכנס בכל הכוח לסיפור הזה, והשאר היסטוריה".
אפשר לומר שאתה מרוצה ממי שבא אחריך.
"איזו שאלה. ראשית, אלי ואלונה ברקת הם אנשים מדהימים בפן האנושי. מעבר לכך, יש להם יכולות כלכליות ברמות הגבוהות, והיום בכדורגל צריך הרבה משאבים להתמודד בצמרת, משאבים שלנו בוודאי לא היו. מעבר לכך, כאוהד הקבוצה וכפטריוט של העיר, אין מאושר ממני שאלונה מצעידה את המועדון קדימה".
השאלה היא לעוד כמה שנים יהיו לה את הכוחות להישאר.
"ממבט מבחוץ נראה לי שהיא התמכרה לכדורגל במובן החיובי של המילה. נראה שהיא אוהבת מאוד את העיסוק ואת הניהול של המועדון. זה נותן לה ולבני ביתה הרבה סיפוק וריגושים. היא אחת שחותרת להצלחות ולא מוותרת. היא רוצה שהקבוצה שלה תהיה כל הזמן תחרותית וכל הזמן בצמרת. לדעתי, היא תהיה כאן גם בשנים הקרובות".
הברומטר של העיר
אלי זינו אולי היה דמות שנויה במחלוקת לאורך השנים הרבות במועדון, אבל גם המתנגדים שלו תמיד טענו שמדובר באיש שמבין כדורגל ברמה גבוהה. כשהוא נשאל על הרמה היום בליגת העל, זינו מפתיע ומיישר קו עם התפיסה של אלונה ברקת, לפיה גם בתקציב הנוכחי הפועל באר־שבע יכולה להתמודד על כל התארים.
"שלוש האליפויות בעשור הקודם ריגשו ושימחו את האוהדים בצורה בלתי רגילה. אין לי ספק, ואני אומר את הדברים מניסיון, הפועל באר־שבע היא הברומטר הכי גדול של העיר בכל מה שקשור למורל של תושביה. האליפויות הביאו המון גאווה. לדעתי, גם בפערי התקציב הנוכחיים שיש לקבוצה מול מכבי תל־אביב ומכבי חיפה, אפשר לזכויות בתארים. גם באליפויות האחרונות התקציב של המועדון לא היה הכי גבוה בליגה".
מה דעתך על סיפור הפרידה בין אליניב לאלונה ברקת?
"גילוי נאות, אני מאוד אוהב את אליניב ומעריך אותו כמאמן, אבל עיקר האחריות על סיום התפקיד כמאמן במועדון היא שלו. הוא טעה בהתנהלות שלו. בפעם הראשונה בכך שכאשר אלונה ביקשה ממנו לחתום הוא ביקש זמן למחשבה. אני זוכר שגם אצלי, כאשר ניהלנו משא ומתן על שכר היו לא מעט מקרים שסיכמנו בעל פה, אבל כשהגענו למעמד חתימה, אליניב ואבא שלו ביקשו עוד זמן. לדעתי, ההשהיה שלו פגעה באלונה".
ובכל זאת, מדובר בסמל.
"כל מאמן שלא יהיה, ואני גם רוצה לדבר על הצד המקצועי בקריירה של אליניב, לא יכול להעמיד תנאים לבעלים. כשהחתמנו את שלמה שרף הגדול כשהיינו בליגה הלאומית, הוא אמר לי אחרי שהפסדנו 4:0 להכח רמת גן שאם לא אחתים בקבוצה ארבעה שחקנים חדשים הוא יעזוב. אמרתי לו שאין לי אפשרות להחתים אפילו שחקן אחד. זה הסגל ותקבל את ההחלטות שלך, והוא החליט שהוא עוזב".
אוקיי, ומבחינה מקצועית?
"בעיניי, אליניב הוא מאמן שהקפיד לחשוב מחוץ לקופסה. הוא אחד שהיה יכול להמשיך להוביל את הפועל באר־שבע גם בסגל הנוכחי להתמודד על תואר. באופן אישי, חבל לי מאוד שהוא עזב".
זה אומר שאתה לא בדיוק מתרשם מרן קוז'וך.
"אם אתה שואל אותי, אני חושב שאליניב מאמן טוב יותר. כאוהד הקבוצה הלוואי ואתבדה וקוז'וך יוכיח לי שהוא מאמן ראוי שיכול לקחת את הקבוצה למאבק על תארים. במקרה כזה אני אשמח לאכול את הכובע".
קראו גם:
געגועים ללופא
לאלי זינו היו כמה עונות טובות מאוד עם הפועל באר־שבע, במיוחד לאחר העלייה בשנת 2001 בחזרה לליגת העל. הקבוצה ההיא הייתה אחת המוכשרות לאחר כמה שנים של בינוניות והתבססה בעיקר על שחקני בית. היא לא איימה על האליפויות, אבל רצה במשך כמה עונות בצמרת הטבלה, שיחקו בה לא מעט שחקנים זרים שזכורים עד היום על ידי אוהדים רבים, וגם רשמה ניצחונות שנכנסו להיכל התהילה של המועדון.
לקראת סוף הראיון ביקשנו מזינו לירות את האסוציאציה הראשונה שעולה לו בראש מהימים ההם.
השחקן הזר הכי טוב בתקופתך?
"חד משמעית, בלסינג קאקו. אני לא חושב שהיו בארץ הרבה קשרים ברמה שלו. הוא היה בעייתי בנושאי כספים וחוזים, אבל נתן תמורה מלאה על המגרש. הוא גם הביא לנו את הניצחון הראשון על מכבי תל־אביב אחרי 13 שנים שבהן לא הצלחנו לנצח אותה. צחוק הגורל הוא שהגענו אליו בטעות. נסעתי עם סוכן השחקנים ג'וזף שפיגל לראות בלם בבלגיה. הגענו למתחם האימונים של גנק וראינו אותו מתאמן בצד. משהו בתנועה שלו תפס לי את העין וביקשתי משפיגל שיבדוק מה הסיפור של השחקן הזה. הוא חזר אליי ואמר לי שהוא בקצר עם המאמן. שאלתי מה מחיר ההשאלה שלו, ואמרו לי 100 אלף יורו. אמרתי להם שאני מדבר רק בדולרים ואין מצב שאשלם סכום כזה. כמה ימים אחרי שחזרנו לארץ, התקשר אליי שפיגל ואמר לי שהם מוכנים להשאיל לנו אותו ב־50 אלף דולר".
הישראלי הכי טוב?
"אליניב ברדה. אולי הוא לא היה השחקן הכישרוני ביותר, אבל הוא דוגמא איך אפשר להתקדם לרמות הגבוהות ביותר בעבודה קשה, שקדנות ואהבת הסמל. כפי שאמרתי, אני מעריך מאוד את אליניב ומאמין שהוא יתפתח להיות אחד המאמנים הטובים בכדורגל הישראלי".
המאמן הכי טוב?
"לופא קדוש ז"ל. הוא היה גם איש כדורגל מיומן ומנוסה שיודע את העבודה, וגם אישיות מדהימה. לא היה בינינו קשר של עובד ומעסיק, היינו חברים ממש טובים שמבינים ומכבדים אחד את השני. היינו משוחחים בחופשיות על כל דבר. מעולם לא התערבתי בצד המקצועי או ביקשתי ששחקן מסוים יעלה בהרכב, אבל לופא תמיד אמר לי 'אל תשמור בבטן, יש לך משהו לומר בנושא מקצועי דבר ואני אשמע, אבל בסוף אחליט בעצמי'".
המשחק הכי גדול בתקופתך?
"הניצחון על מכבי חיפה בשנת 2003 בחצי גמר הגביע באיצטדיון רמת גן. זה היה 0:3 שאזכור אותו כנראה עד סוף חיי. ערב בלתי נשכח וקונצרט של כדורגל מול קבוצה עמוסה בכוכבים. תומר חליבה, אלעד בונפלד, אופיר חיים ורמיק יז'רסקי, היו בערב שיא. זאת הייתה חגיגה בלתי נשכחת".
והרגע הכי קשה?
"לצערי, זה בהמשך ישיר לניצחון על חיפה. כמובן שאני מדבר על ההפסד להפועל רמת גן במשחק הגמר. הגענו פייבוריטים ברורים למשחק, כל העיר הייתה בטירוף והבאנו מספר שיא של אוהדים לאיצטדיון (22,000 - נ.ד). בכל השבוע שלפני המשחק לא ישנתי דקה. האמנו שזה יהיה שלנו והאכזבה מההפסד הייתה עצומה. אני זוכר שיותר משעה אחרי המשחק ישבתי ברכב ולא עיכלתי את ההפסד. מה ששבר אותי לגמרי היה התמונות שראיתי של ילדים חולפים על ידי כשהם ממררים בבכי".
