בבוקרו של אותה שבת של יום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973, היה שמעון אזולאי, אז נשוי טרי שאשתו בהריון מתקדם, בבית הכנסת בשכונת מגוריו, שכונה ד' בבאר־שבע.
"תוך כדי התפילה כשאני בבית הכנסת, אני שומע צרחות ורעשים והמולה ברחוב", הוא נזכר. "אני לא אדם דתי, אבל אני אדם מאמין ומסורתי. יצאתי מבית הכנסת כשאני עטוף בטלית ואת בתמונה שראיתי בחוץ אני לא יכול לשכוח עד היום. מכוניות נוסעות ברחוב, אנשים רצים מבוהלים הביתה. מישהו פתח רדיו ואני שומע את סיסמת הגיוס של היחידה שלי. הבנתי שפרצה מלחמה, הבנתי שמקפיצים את היחידה שלי לשעת החירום הזו. רצתי מהר הביתה, לבשתי מדים, לקחתי את הרכב הפרטי שלי לאזור שטחי הכינוס במשמר הנגב, תוך שאני אוסף בדרך חיילים נוספים שביקשו להגיע ליחידותיהם. כשהגעתי לשטח הכינוס של היחידה שלי כבר הבנתי את חומרת המצב ושהמצרים כבר חצו את התעלה ושמתנהלים קרבות כבדים על גדות התעלה ובחצי האי סיני".
תחושה של חורבן
עוד באותו לילה של מוצאי יום הכיפורים, שעות אחדות אחרי פרוץ הקרבות, נשלח אזולאי לבסיס השייטת בחיפה כדי להביא סירות קומנדו ועוד ציוד.
התוכנית הייתה להקים גשרי גלילים על תעלת סואץ כדי לאפשר לכוחות צה"ל לצלוח אותה ולהעביר את שדה הקרב לצד השני של התעלה ובכך להכריע את הצבא המצרי.
"הכבישים היו פקוקים ועמוסים מאוד", משחזר אזולאי כשהוא חושף לראשונה את סיפורו ממלחמת יום הכיפורים. "הנסיעה במשאית שנהגתי בה ממשמר הנגב ועד לחיפה ארכה כ־15 שעות. העמיסו לי על המשאית את הציוד ונשלחתי לאזור טסה שבחצי האי סיני כדי שהכוחות יוכלו להניח את גשרי הגלילים על התעלה. זו הייתה נסיעה ארוכה ביותר. עד היום אני לא מצליח לקלוט ולהבין איך זה שלא נרדמתי במהלך אותה נסיעה של שתי יממות רצופות".
מה עבר לך בראש בזמן אותה נסיעה ועד שהגעת ליעד?
"הבנתי שהמדינה שלנו הלכה. ידעתי שזה הסוף שלנו. תחושה של חורבן מוחלט. במהלך המלחמה גם נשלחתי למשימות שונות שבמסגרתן בניתי סוללות ליחידות תותחנים ומחפורות הגנה לחיילים שלנו וגם פיניתי גרוטאות של כלי רכב משוריינים, טנקים וזחל"מים, גם שלנו וגם של הצבא המצרי שנפגעו בקרבות וננטשו בשטח וחסמו את צירי התנועה. תחושה קשה ביותר".
מה הרגשת?
"כשאתה מפנה טנקים או כלי רכב אחרים שנפגעו מאש האויב, אתה לא יכול שלא לחשוב על אובדן של חיילים שאיישו את אותם כלים זמן קצר קודם לכן. אותם כלים הפכו לעיסת ברזל והחיילים שנפגעו כבר לא ישובו עוד לחיק משפחותיהם. זה נורא, אבל במלחמה אין מקום לרגשות. צריך להתמקד במשימה. נכון שיש פחד ובהלה כאשר אש תופת ניתכת מכל עבר, ובמזל אתה לא נפגע, אבל במציאות כזו אין אפילו זמן לחשוב על הנורא מכל. יתרה מזו, אותנו חינכו בצבא שלא נוטשים חייל בשטח בין שהוא הרוג ובין שהוא פצוע, וכשאני רואה בסמוך למשאית שבה נהגתי בשטח חיילים הרוגים ופצועים שאיש לא מטפל בהם, זה הטריף לי את המוח. מסביבי כל הזמן לחימה ואתה בתחושה שצריך עכשיו להילחם כדי להגן על הבית".
יש בכלל זמן לחשוב על הבית ברגעים האלה?
"אתה בתחושה של סוף העולם. היו רגעים שביקשתי מאלוהים דקה של שקט כדי שאוכל לסדר את המחשבות שלי. כל הזמן מפציצים אותנו. לא קיבלתי אף רגע של שקט. אתה בתחושה שאתה לא חשוב במציאות הזו. מי שיותר חשוב הם ההורים שלי ואשתי שנמצאת בשלבי הריון מתקדמים ודואגים לי שמא יקרה לי משהו. הפגזים שנוחתים לידך מחזירים אותך מהר מאוד למציאות".
ילדות במעברה
אזולאי (78), יליד מרוקו, תושב באר־שבע, משמש כקבלן בניין מזה 55 שנים ובעליה של חברת בנייה ותיקה ומוכרת בבירת הנגב.
הוא נשוי ואב לארבעה ילדים, הממשיכים את דרכו ומנהלים את העסק המשפחתי, ובין השאר חתום על פרויקטים כגון בניית מפעל "פטרוכימיים" ומפעלי "מכתשים" בבאר־שבע ובנאות חובב. לפני שלוש שנים אף זכה בתואר "רב קבלן", תואר כבוד שמעניקה התאחדות הקבלנים בוני הארץ.
אזולאי עלה ארצה בהיותו בן שמונה היישר למעברה בקריית שמונה. את ילדותו במעברה הוא מתאר במילים, "מלחמה תמידית על אוכל, כבוד וגאווה שהעניקה לי את החוסן בכל שלב בחיי. הייתי בקריית שמונה בתקופת הצנע של שנות החמישים, גרנו בתנאים קשים, אבל הייתה הרבה שמחת חיים ואהבנו את הארץ עוד מילדותנו".
לקראת גיוסו לצה"ל למד אזולאי במשך שנה וחצי בבית ספר קדם צבאי למקצועות ההנדסה, שם גם למד את יסודות מקצוע החבלה. בשירותו הסדיר שירת בפלוגת חבלה מבצעית בחיל ההנדסה, ובהמשך עבר לשרת ביחידת ציוד מכני הנדסי שתפקידה היה לפרוץ דרכים בגזרות הסמוכות לגבולות המדינה מהצפון ועד הדרום. בשירותו הסדיר השתתף אזולאי במלחמה על המים באזור אלמגור שמצפון לכנרת (חבל כורזים), סדרת מאבקים בין ישראל סוריה שפרצו כשהסורים ביקשו להטות את מקורות הירדן כדי לפגוע במקורות המים של ישראל.
אזולאי נשלח עם טרקטור משוריין (D9) לחבל ולהרוס את התשתיות שהכינו הסורים כדי להקים משאבות שאמורות היו לשאוב את מי הירדן ולפגוע בכך באספקת המים לישראל.
על פעילותו באותו מבצע קיבל שמעון אזולאי בשנת 1965 אות הצטיינות מאלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר המנוח, לימים הרמטכ"ל במלחמת יום הכיפורים.
"בד בבד עם הענקת האות, קיבלתי יחד עם חיילים נוספים צ'ופר בדמות נופש בבית הבראה", נזכר אזולאי. "אני לא יכול לשכוח את הפגישה אז עם אריק שרון, שהגיע אלינו וריתק אותנו עם מעללי הגבורה של יחידת 101 האגדית. הוא פשוט עשה עלינו רושם אדיר. הוא היה עבורנו מושא להערצה".
עובדים תחת אש
חצי האי סיני, שאזולאי שירת בו כחצי שנה במהלך מלחמת יום הכיפורים ולאחריה, לא היה זר לו. אחרי מלחמת ששת הימים הוא עבד, הן בתור מילואימניק והן בתור אזרח, כמפעיל ציוד מכני כבד בעבודות להקמת קו בר־לב, קו הביצורים לאורך הגדה המזרחית של תעלת סואץ שנקרא על שמו של הרמטכ"ל דאז חיים בר־לב.
"עשינו אז 60–70 ימי מילואים בשנה", מספר אזולאי. "זו הייתה תקופת מלחמת ההתשה, תקופה קשה ביותר. בכל יום נפגעו לנו חיילים כתוצאה מהאש המצרית שמעבר לתעלת סואץ. עסקתי אז בבניית ביצורים, מחפורות ותעלות הגנה ללוחמים שאיישו את קו המוצבים לאורך התעלה. לא היה פשוט לעבוד תחת אש בלתי פוסקת, אבל דבקנו במשימות שהוטלו עלינו".
חוזרים למלחמת יום הכיפורים. אחת המשימות שהוטלו על אזולאי ועל חבריו ליחידה הייתה לפעול באזור החווה הסינית, שם תוכנן שכוחות צה"ל יחצו את תעלת סואץ.
"היינו אמורים להעביר לאזור התעלה שלושה גשרי גלילים, אך שניים מהם התפרקו בדרך ונשארנו עם גשר גלילי אחד", הוא מספר. "עוד אנחנו עושים את דרכנו לכיוון התעלה, עצר לידינו בדרך ג'יפ צבאי מצויד בתותח ללא רתע (תול"ר) שעליו ישב לא אחר מאשר אריק שרון, שהיה אז מפקד האוגדה. אריק, שהיה חבוש במצחו לאחר פציעה קלה קודם לכן, פקד עלינו לנוע לכיוון התעלה ולהקים את הגשר שיחבר בין הגדה המזרחית לגדה המערבית של התעלה על מנת לאפשר את מעבר הכוחות לצד המצרי של התעלה. נענו אז כ־15 ק"מ עד לתעלה, תחת אש תופת שנורתה לעברנו והצלחנו להקים את הגשר. יתרה מזו, את הגרוטאות שפינינו בדרך יחד עם החול שבשטח הפכנו למצע לסלילת כביש על התעלה עצמה במקביל לגשר הגלילים. בתוך פחות משבוע הכביש היה מוכן. הכל התבצע תחת אש. המצרים ירו עלינו ללא הפסקה. אפילו לא היה זמן להתאבל על ההרוגים. כך מצאתי את עצמי חוצה את תעלת סואץ עם כוחות צה"ל כשאני על טרקטור כבד, שופל או באגר. סיטואציה הזויה לגמרי".
מסע חיפושים
אחרי חודש וחצי של לחימה אשתו של אזולאי כרעה ללדת. "באותם ימים, הנוהל היה שאם נולד לך בן אתה זכאי לשבוע ימים של חופשה, ואם זו בת אתה יוצא רק ל־48 שעות. התפללתי שייוולד לנו בן, אבל בסופו של דבר נולדה לנו בת ויצאתי לחופשה בת 48 שעות בלבד", הוא מספר. "יצאתי משטח הלחימה באזור האגם המר לכיוון באר־שבע בטרמפים ובדרך נתקלתי בשלט המכריז על העיר ימית. זה נראה לי שם יפה מאוד, וכשאשתי עמדה ללדת, ביקשתי לקרוא לבת שלנו בשם ימית, וכך היה".
בזמן הלחימה הקשר בין אזולאי לבני משפחתו בעורף היה רופף ביותר. כידוע, לא היו אז טלפונים סלולריים, לא היה אינטרנט וודאי שלא וואטסאפ. אמצעי הקשר היחידי כמעט היו גלויות שצה"ל סיפק לחיילים בחזית כדי שיוכלו לשלוח דרישת שלום מהחזית למשפחותיהם שבעורף.
שמעון אזולאי עוד הצליח לשמור על קשר כלשהו עם משפחתו, אך אחיו יעקב לא יצר כל קשר במשך כחודשיים מאז פרוץ הקרבות. מטבע הדברים, מפלס הדאגה לגורלו בקרב בני משפחתו רק הלך ועלה.
"כאשר הבנתי שהמצב הולך ונעשה מדאיג, החלטתי לעשות מעשה", נזכר אזולאי בהתרגשות. "ידעתי שאח שלי משרת כנהג זחל ביחידת שריון שפועלת בסמוך לתעלת סואץ, ושככל הנראה היא כבר חצתה את התעלה לצד המצרי. בסמוך לתעלה מצאתי משאית מצרית מסוג זיל שהייתה נטושה וחציתי איתה את התעלה במטרה לאתר את אח שלי. הגעתי לעיר פאיד, שם הייתה מפקדה של צה"ל, ועל פי המספר האישי של אח שלי ידעו שם לומר לי שהיחידה שלו נמצאת בג'בל עתאקה, כ־80 ק"מ מערבית לעיר סואץ, בדרך לקהיר. במבט לאחור, לאחר 50 שנה, ברור לי שנהגתי בחוסר אחריות מוחלט. יכולתי להיהרג בדרך לחיפוש אחר אח שלי, אבל מי חשב על זה באותם ימים. המטרה שלי הייתה למצוא את אח שלי ויהי מה".
משימה כמעט בלתי אפשרית במציאות של מלחמה.
"נכון. זה גבל ממש בחוסר אחריות מצידי. היום אני מבין את זה. לא היה אז ווייז כמו היום, בקושי היו שלטים של צה"ל שלפיהם נסעתי בדרך ליחידה של אחי. פתאום באמצע הדרך, יצאו לקראתי שני חיילים מתוך מחפורת, חמושים במקלעונים וביקשו לעצור אותי. נהגתי אז במשאית מצרית, כשעליה נשאר עדיין הסמל של הצבא המצרי והיא גם הייתה בצבעי הסוואה של הצבא המצרי. החיילים חשבו שאני חייל מצרי וסימנו לי לרדת מהרכב, לא לפני שהם צעקו עליי. אבל כשהם ראו שאני לבוש במדי צה"ל, הם הבינו שאני חייל ישראלי, ושחררו אותי לדרכי".
בסופו של דבר הצלחת לאתר את אחיך?
"נסעתי משם עוד שלושה ק"מ עד שפגשתי בדרך חבורת חיילים, אחד מהם היה חבר שלי מבאר־שבע שהרגיע אותי ואמר לי שאחי נמצא באותה עת בסיור באזור, אבל הוא בסדר ושהוא בחיים. נרגעתי. עד אז כבר דמיינתי שהוא נהרג ושאיש לא יודע מה עלה בגורלו. לא הצלחתי לפגוש אותו, אבל הסתפקתי בעדותו של החבר שלי. בסופו של דבר הוא כבר יצר קשר עם המשפחה. אנחנו נפגשנו רק לאחר ארבעה חודשים".
לא יכול לשכוח
לאזולאי יש זיכרונות רבים מאותה מלחמה, אבל יש תמונה אחת שנצרבה בזכרונו במיוחד.
"לפני מספר חודשים סיפרה לי הבת שלי על אבא של חברה שלה שנפל באותה מלחמה", הוא מספר. "התברר לי שהוא שירת איתי ביחידה והכרתי אותו. זה משהו מיוחד. פתאום הכל צף ועולה. יש לי סרט בראש על הרוגים ופצועים ועל טנקיסטים עטופי טליתות שמתפללים ליד הטנקים והפחד ניבט מהעיניים של כולם. זו תמונה שלא עוזבת אותי".
קראו גם:
חמישים שנה אחרי, מהן התובנות והלקחים שלך מהמלחמה?
"בזמנו יצאנו למלחמות עם תמימות ואהבת הארץ ואמונה בצדקת הדרך. היום אתה אומר לעצמך שלא לילד הזה פיללנו. היום אני פוחד יותר מהמלחמות של אז. אז ניצחנו במלחמות הודות לאמונה. עמדנו במלחמת יום הכיפורים על סף חורבן של המדינה ובזכות האמונה והעוצמה הגענו עד למרחק של כמאה קילומטר מקהיר. היום יש לנו נשק מתוחכם ומתקדם, אבל אין אמונה וזה מפחיד אותי".
סוג של חשבון נפש?
"שכחנו שהתאספנו מכל הגלויות, עברנו את השואה ובנינו כאן מדינה לתפארת והיום רומסים והורסים את הכל. הנכדים שלי משרתים ביחידות מובחרות בצה"ל וזו גם הגאווה וגם הנחמה שלי. התחושה שלי היא שכולם נמצאים במרדף אחרי הנאות, וכי איבדנו את הימים היפים של מנהיגות שרואה את טובת המדינה לפני הכל. אני התחנכתי לאור האימרה ש'ארץ ישראל נקנית בייסורים'. לצערי, הדור הצעיר לא מבין את זה".
פורסם לראשונה: 08:55, 24.09.23
