כשבישרו ליאיר עמר לפני כחמישה חודשים שהוא זכה במקום הראשון בקטגוריית התפתחות אישית ורוחניות בתחרות מרצה השנה 2021 של מועדון המרצים והטאלנטים TLC, הוא לא האמין שזה קורה לו.
לעמר, (26) תושב היישוב הקהילתי מעגלים שליד נתיבות, יש סיפור חיים מטלטל ורצוף קשיים. הוא לא העלה בדמיונו הפרוע ביותר שהוא יקטוף את המקום הראשון בתחרות ויגבר על עשרות מרצים אחרים שהתמודדו באותה קטגוריה. אבל כבר אמר מי שאמר בשעתו כי "רק החולמים מגשימים", ועמר אכן הצליח להגשים את החלום.
קראו עוד>>>
"היום אני מרצה ומאמן כיצד למנף מגבלות וקשיים להצלחה וגם בתחום ההעצמה המנטלית", הוא מעיד על עצמו. "אני מגיע מתוך הדרך שעברתי, כמי שהיה ממש למטה על סף התהום, מי שהיה חייב חבל וסולם לטפס מתוך המקום העגום כל כך שהייתי בו. את הניצחון שלי אני רוצה להעביר הלאה. זו התשוקה שלי היום - להפוך להיות חבל ההצלה וסולם ההצלחה לכל נער ונערה בכל מוסד חינוכי בארץ".
לא ויתר
הוא נולד ככל ילד רגיל, כהגדרתו, ילד שני במשפחה בת שישה ילדים. אלא כשהיה בן ארבע וחצי חייו השתנו מהקצה אל הקצה. "באותם ימים, זה היה בחג החנוכה, ישבתי מול הטלוויזיה וצפיתי בתוכנית שבה חני נחמיאס אירחה ילדים הלוקים בעיוורון", מספר עמר בגילוי לב, "תוך כדי צפייה הרגשתי שאני לא רואה בבירור את מה שמוקרן על המסך הקטן.
"סיפרתי לאמא שלי שאני לא רואה טוב, והיא מאוד נבהלה. רצו לה בראש כל מיני מחשבות שאולי אני צודק. ביום שלמחרת התקשיתי להדליק את הנר בחנוכייה בבית, בעוד שאחי, הצעיר ממני בשנתיים, עשה זאת ללא כל קושי. או אז נדלקו אצל ההורים נורות אדומות. עברתי בדיקות רפואיות שבסופן אובחנתי כסובל מליקוי ראייה כבד".
בעקבות האבחנה החליטו הוריו של עמר לשנות את שמו. "במקור נולדתי עם השם לוטם, ולאחר שאובחנתי כלקוי ראייה, שונה שמי ליאיר", הוא מספר. "ההורים שלי אמרו שהם משנים לי את השם מתוך אמונה ותקווה שיום אחד אאיר את העולם ושאני אראה כמו כל אחד".
איך ילד בן ארבע מקבל את הבשורה שהוא לקוי ראייה?
"כאשר אבחנו אותי כלקוי ראייה החיים שלי השתנו. פתאום הייתי צריך להיזהר יותר כדי שלא אפול ואפצע. בעקבות האבחון הזה הסביבה הסתכלה עליי אחרת. היו מי שאמרו איך זה שלזוג הורים צעירים ובריאים נולד פתאום ילד עם ליקוי ראייה. בהתחלה לא כל כך היה אכפת לי, אבל כשהגעתי לכיתה א', זה כבר היה משהו אחר".
מה קרה?
"כשהמורה כתבה משהו על הלוח לא ראיתי כלום. כל התלמידים בכיתה חוץ ממני ראו והקשיבו ואני רק הקשבתי ולא ראיתי. תחושת תסכול עצומה. הרגשתי שאני כמו עציץ בכיתה.
"הרגשה נוראית, שאתה התלמיד היחידי בכיתה שלא מסוגל לראות ולקרוא את מה שכתוב על הלוח וגם לא את החומר שבחוברות הלימוד. הגעתי למצב שהזמינו עבורי חוברות לימוד מיוחדות מהספרייה לעיוורים שבנתניה שהיו בהן טקסטים רגילים אבל עם אותיות בגודל ענק".
"אם אני מסוגל, אז כל אחד יכול להעניק לעצמו את המפתח שיפתח את אותן דלתות ומחסומים שמעולם לא ניסיתם לפתוח כי אולי פחדתם וחששתם מה יהיה ומה יקרה"
כשהוא חמוש באותן חוברות התחיל עמר להתרגל למציאות שנכפתה עליו. יום אחד, הוא נזכר, ביקשה ממנו המורה להכין את פרשת השבוע. עמר הקטן ראה בכך אתגר ועמד בו בהצלחה. "ישבתי מול הכיתה וקראתי את פרשת השבוע", הוא נזכר.
"בכיתה הייתה דממה מוחלטת. המורה ממש התרגשה מהמעמד הזה. לאחר שסיימתי את קריאת הפרשה, היא לקחה אותי לחדר המורים כדי שאקריא את פרשת השבוע גם בפני מורי בית הספר, ואלה התרגשו אף הם ומחאו לי כפיים. הרגשתי שאני יכול ושאני לא מוכן לוותר על שום משימה למרות המגבלה שלי".
סטירת לחי
בעוד המורים בבית הספר התרגשו מיכולותיו של עמר, מחוץ לכיתה התמונה נראתה אחרת לחלוטין. "באותה תקופה היו לי המון פחדים בגלל ליקוי הראייה שלי", הוא מספר. "כל לילה היה מלווה בבכי והייתי מדמיין כל מיני דמויות בגלל ליקוי הראייה. הפחדים האלה הובילו אותי לאכילה מופרזת ולעלייה קיצונית במשקל. הייתי אז ילד ששקל בשיאו כ־80 ק"ג,
"מה שהוביל לכך ש'זכיתי' ללא מעט התנכלויות וכינויי גנאי מצד התלמידים שאיתם חבשתי את ספסל הלימודים. כינו אותי שמן ועיוור ובכל מיני כינויי גנאי מעליבים ומשפילים. הרגשתי שאני שונה ומוזר מכולם. זו הייתה סטירת לחי עבורי. אני הרי לא בחרתי בליקוי הזה, אמרתי לעצמי, אז למה כל זה מגיע לי?".
איך הרגשת בסיטואציה כזו?
"אתה מרגיש כמו פיסת נייר שדורכים עליה. רציתי באותה תקופה שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי. הרגשתי שתוקעים לי סכין בלב. בתת ההכרה שלי הרגשתי שאני חייב לעשות שינוי ושאני לא יכול להמשיך כך".
איך זה בא לידי ביטוי?
"התחלתי לאכול בריא יותר ועשיתי פעילות גופנית. זה לא היה קל. סטירת הלחי ההיא הייתה אבן דרך לשינוי שעשיתי. היום אני מבין שלהיות שונה, אין בזה משהו רע. המוטו שלי הוא - 'אל תפחד להיות שונה, תפחד להיות כמו כולם'.
"כשאתה כמו כולם, אז אתה משעמם. כשאתה שונה, אז אתה מיוחד. הבנתי שליקוי הראייה שלי הפך אותי להיות מיוחד. כשעיכלתי את זה, הייתי יותר משוחרר ולא נפגעתי מכל דבר שהשמיעו כלפיי. הסתכלתי על עצמי בצורה אחרת".
אי של אפשרויות
לקות הראייה היא לא המגבלה הרפואית היחידה שעמר מתמודד איתה. בהיותו בן 14, בזמן שהיה תלמיד בישיבת כפר מימון, לקה בתסמונת המתבטאת בעקמומיות ברגליים, והפך שוב לקורבן להתנכלויות מצד התלמידים שלמדו איתו.
"חטפתי שם בומבה לפרצוף", הוא נזכר, "כינו אותי רובוטריק, זכיתי לכינויי גנאי רבים והתנכלו לי לא מעט פעמים. פעם שפכו לי קפה על המיטה שלי בפנימייה, פעם נעלו לי את הארון בחדר שלי שבו אחסנתי את הציוד שלי. פעם אחת גם נעלו אותי במקלחת. לא הבנתי למה מתנכלים לי ומציקים לי. לא עשיתי שום דבר רע לאף אחד מהילדים בפנימייה".
שלוש שנים אחר כך, כשהוא בן 17, נפלה עליו עוד צרה. בשל נכותו הותקנו על רגליו פרוטזות מפלסטיק כדי להקל על הליכתו. "הפרוטזות האלה קיבעו אותי כשונה מכולם", הוא מסביר. "אתה מתבייש ללבוש מכנסיים קצרים כשאת הרגליים שלך עוטפות חתיכות פלסטיק. עד היום, כשאני נעמד, אני מרגיש כאילו אני עומד על סלע וחש כאב. כל חיי גם חלמתי ללכת לחוף הים ולהלך, אך הקושי הפיזי הזה לא מאפשר לי".
לפני כחמש שנים עבר עמר כמה ניתוחים מורכבים ברגליו שבעקבותיהם רותק לכיסא גלגלים. אבל גם אז רוחו לא נשברה.
"מה שהחזיק אותי היה קבלת הקושי", הוא מציין. "מתעוררת בך תחושה שאכן כואב וקשה לך, אך למרות זאת אני מסוגל לעשות דברים. הכאב והפחד נעלמו מתוכי. הבנתי שאני צריך להתמודד עם הקשיים בחיים, שצריך לצמוח מתוך הקשיים.
"למדתי על בשרי איך לצמוח ואיך לגדול מתוך קשיים ואתגרים. מבחינתי, להעביר לאחרים את ההתמודדות שלי עם הקשיים בחיים זו שליחות. במקום לומר שבגלל שקשה לי אני לא יכול ולא מסוגל, אני אומר כי למרות שקשה לי אני יכול ומסוגל.
"גם אני יכולתי לבחור כמו הרבה אנשים פשוט לא לעשות עם עצמי כלום ולרחם על עצמי. יש לי את כל הסיבות הטובות לבחור לרחם על עצמי עקב לקות הראייה והנכות ברגליים, אבל בחרתי לחיות את החיים אחרת. בחרתי להפוך את האי אפשרי לאי של אפשרויות".
אתה יכול לתת דוגמה?
"במקום לומר שאני לא יכול לקרוא ספרים בגלל לקות הראייה שלי, בחרתי להתמודד עם הקריאה באמצעות מכשיר שמגדיל לי את האותיות, וזו רק דוגמה קטנה. בתקופה שלאחר הניתוחים ברגליים, כשהייתי מרותק לכיסא גלגלים, יכולתי להישאר בבית ולבכות על מר גורלי, אבל בחרתי לעסוק בספורט והייתי גומא עשרות ק"מ עם כיסא הגלגלים וגם עסקתי בשיט.
" במשך מספר שנים הוגדרתי ספורטאי פראלימפי, בעיקר בשיט ובכדור שער, אבל מאחר שהתחרויות נערכות בשבתות, ואני אדם דתי ושומר שבת, נאלצתי לפרוש מהספורט התחרותי".
כל אחד יכול
עמר סבור שכל אחד יכול להתגבר על הקשיים הפיזיים והמנטליים שהוא מתמודד איתם. "אם אני מסוגל, אז כל אחד יכול להעניק לעצמו את המפתח שיפתח את אותן דלתות ומחסומים שמעולם לא ניסיתם לפתוח כי אולי פחדתם וחששתם מה יהיה ומה יקרה", הוא אומר.
"רכשתי כלים רבים להובלה והעצמת אנשים, מעולם הקואוצ'ינג, כלים שיעזרו לכל אדם לנפץ ולפורר את המחסומים שתוקעים אותו, כלים רבי עוצמה שיתנו לכל אחד מספיק אנרגיה ומוטיבציה להתגבר כמו אלוף על כל מגבלה או קושי כזה או אחר".
מה תרצה לעשות כשתהיה גדול?
"אני שואף לנצח ולפתח אישיות מנצחת בעלת אמונה וביטחון. לפעמים אני חושב שאני שווה פחות אם אני מקבל ציון נמוך יותר ממה שאני חושב שהשקעתי, אבל המסקנה שלי היא שאני צריך לתת 100 אחוז לתוצאה, אבל לא לתת לתוצאה להיות 100 אחוז ממני.
"החזון שלי הוא להגיע לכל מערכת חינוך בארץ ולעשות פעילות מנטלית ולהראות איך צומחים מתוך קושי. הצמיחה הכי גדולה בחיים שלי מגיעה בעקבות לקות הראייה והנכות ברגליים שלקיתי בהם. אנשים אולי לא מודעים לכך אבל הם גדולים מכל קושי שהחיים מציבים".
החיים על פי יאיר עמר
* צמיחה מתוך כאב. אלוף אמיתי מצליח לבנות שריון חזק דווקא מתוך הכאב והאתגר שניצב בפניו. יש להבין שקשיים ואתגרים נועדו לעזור לנו לגדול ולצמוח וכי הם לא התכלית של החיים, אלא עוד שלב בסולם שמוביל אותנו אל היעד האמיתי שבשבילו נברא העולם - הצמיחה של האדם והגדילה המתמדת שלו בתוך החיים.
* חייבים לחיות את החיים ולא משנה מה יש לי ומה שהיה לי. פשוט להעז ולהתאמץ. הפחד הופך לדחף נורא חזק כדי להעז.
* יש להציב לעצמך חזון ברור מה באמת אתה רוצה מעצמך, מה באמת אני מוכן להשקיע, וכמה אנרגיות אתה מוכן להוציא על מנת להגיע למטרה וליעד שלך שהצבת לעצמך.
* ההתמדה היא המפתח להצלחה. התמדה יומיומית, אפילו קטנה שבקטנות, תעזור לנו להגיע לאן שרק נרצה עם הרבה עוצמות ואנרגיות. כל אחד, אם הוא יתמיד במטרה שחשובה לו, הוא יגיע עם הרבה שמחה ואנרגיות.
* לא לוותר. להמשיך קדימה, כי אין סוף לשום דבר. החיים הם כמו מדרגות שלא נגמרות לעולם. אדם הולך ונעשה בריא יותר אך ורק אם הוא באמת ישאף לשם ויעלה במדרגות. אדם צריך להיות כל הזמן בעלייה מתמדת לעבר החזון שלו שהוא הציב לעצמו.
* לחשוב חיובי. גם ברגעים של קושי ולמרות שכואב לנו צריך לחשוב ולהאמין שאנחנו בכל זאת יכולים ומסוגלים לעשות הרבה יותר. האמונה הזו תעורר בנו רגש ותשפיע על החיים שלנו במימדים כאלה שיובילו לשיפור החיים.
לעדכונים: חדשות באר שבע
