מאבקם של הקיבוצים צאלים, אורים וגבולות שבמועצה האזורית אשכול לחייב את המדינה להעניק להם זכאויות של מפונים ולהכלילם תחת יישובי "חבל תקומה" עולה מדרגה.
כזכור, סירובה של המדינה להכיר באותם שלושה קיבוצים כזכאים להיכלל במסגרת טיפולה של מנהלת תקומה נובע מכך שאותם קיבוצים מרוחקים מגדר המערכת עם רצועת עזה מעבר לטווח ה-7 ק"מ, עליו החליטה בשעתו הממשלה באשר ליישובים הזכאים להיכלל במסגרת עוטף עזה.
הבוקר (יום ב') הגישו שלושת הקיבוצים הללו עתירה לבג"צ נגד המדינה, באמצעות עורכי הדין אביתר קנולר ונועה בן אבי ממשרד קנולר ישינובסקי קינן, בה נטען כי שלושת הקיבוצים העותרים הם הקיבוצים היחידים במועצה האזורית אשכול שלא הוכרו על ידי המדינה ככאלה המגיע להם ולתושביהם סיוע, חרף העובדה שעל בתיהם חל צו אלוף מיד לאחר השבעה באוקטובר והם פונו על ידי מועצת אשכול למוקדי פינוי שונים ובתיהם הפכו למעשה לחלק מבסיס צבאי.
בעתירה נטען, כי שלושת הקיבוצים האמורים הם חלק בלתי נפרד מהמועצה האזורית אשכול, ילדיהם לומדים יחד עם שאר היישובים הנפגעים, הם נאלצו להתפנות כמו כולם וחייהם הפכו לסיוט. בטענה כי אותם קיבוצים ממוקמים מעבר לטווח ה- 7 ק"מ מהגבול עם רצועת עזה, גבול שנקבע על ידי המדינה לפני שנים, המדינה מסרבת להכליל אותם כמו את שאר יישובי המועצה האזורית אשכול תחת מסגרת היישובים המטופלים על ידי מנהלת תקומה, מסרבת לפצות אותם ולהעניק להם זכויות של מפונים.
העתירה נחלקת לשניים – עתירה קולקטיבית המייצגת את שלושת הקיבוצים ועתירה נוספת בשם תושבי הקיבוצים, כאשר 11 תושבים החתומים עליה מספרים כיצד חייהם הפכו לבלתי אפשריים מבחינה כלכלית ורגשית מאז השביעי באוקטובר.
העותרים מבקשים עזרה כדי לשקם את חייהם מחדש לאחר הטראומה שחוו. לטענתם, הם חווים אפליה מהמדינה מפני שהם לא מוגדרים כמפונים והם אינם מקבלים תמיכות או זכויות הניתנות לשאר יישובי מועצת אשכול, אשר לגביהם החליטה הממשלה להעניק תמיכות ובכך נוצר אי שוויון ואפליה בין תושבי אותה רשות מקומית, קרי המועצה האזורית אשכול.
בעתירה נטען גם, כי ההחלטה של המדינה לפנות את רוב רובם של יישובי מועצת אשכול ולהחריג את הקיבוצים צאלים, אורים וגבולות התקבלה באופן שרירותי שלא תאם את המציאות בשטח.
"זנחו אותנו שוב"
"התחושה היא", מספר יהונתן קנה, סגן הרבש"צ של קיבוץ אורים, אחד העותרים, "שזנחו אותנו בשביעי באוקטובר וזנחו אותנו שוב בכל התהליך בהמשך. אנחנו שקופים, לא השארנו מספיק דם כדי שיתייחסו אלינו ברצינות".
יהונתן קנה היה באותה שבת של השביעי באוקטובר ברכיבת אופניים עם חברו סמוך למוש פטיש. בין אזעקה אחת לשניה הם נתקלו במחבלים ונפגעו מירי. לאחר שחברו פונה לבית החולים, המשיך יהונתן קנה לקיבוצו בכדי להגן עליו עם כיתת הכוננות. משפחתו של יהונתן הסתתרה במסדרון בביתה בהיעדר מרחב מוגן בבית. למחרת היום משפחתו התפנתה לשדה בוקר והוא נשאר לאבטח את הקיבוץ.
"חזרנו לקיבוץ ברגשות מעורבים", מוסיף יהונתן קנה, "יש לנו אי ודאות לגבי הלימודים של הילדים בשנה הבאה. זה לא בא בחשבון שהם ילמדו בבית ספר שהוא לא עורפי".
"רוצה להיות שווה"
עמית חקק, אף היא תושבת קיבוץ אורים, נשארה בביתה באותה שבת של השביעי באוקטובר כדי להגן על ילדיה בעוד בן זוגה, המשרת בשירות קבע, יצא להגן על הקיבוץ. זמן קצר לאחר מתקפת המחבלים הם החלו לקבל הודעות מאחיה, אשתו ושלושת ילדיהם שבקיבוץ ניר עוז, לפיהן מחבלים פרצו לביתם והחלו לשרוף אותו בעודם מתחבאים בממ"ד. ביום שלמחרת התברר לעמית, כי חלק מחבריהם נרצחו או נחטפו. הם התפנו לאילת, שם שכרו דירה מכספם הפרטי בלית ברירה.
"אנחנו רוצים שיבינו שאנחנו חלק מהמועצה האזורית אשכול", מציינת עמית חקק, "לא פחות מאף אחד. המשחק הוא פוליטי, מורכב ומסובך. אני רוצה להיות שווה, שיכירו בקיבוץ אורים כחלק מהמועצה. אל תתעלמו מאיתנו, אנחנו פה ואנחנו חלק ומאוד קל לשכוח מזה. אני רוצה שיראו אותו בביטחון. כרגע הקמנו כיתת כוננות שמסתמכת על עצמנו בלבד. אנחנו בראשון בספטמבר לא שולחים את הילדים שלנו לבית הספר. לא נשלח אותם להתחנך על הגבול".
ליאורה סלע דוד, תושבת קיבוץ צאלים, ממובילי המאבק להכרה בשלושת הקיבוצים, אמרה ל'מיינט באר-שבע והנגב'', כי "המועצה האזורית אשכול היא מועצה אחת, 32 יישובים, קהילה אחת עם מרכז חיים אחד. בשביעי באוקטובר כולנו חווינו את הפחד, את האימה. כולנו איבדנו קרובי משפחה, חברים, מורים, מכרים.
"קו ה-7 ק"מ הוא קו דמיוני שנפרץ בשביעי באוקטובר. אולם מבחינת מדינת ישראל ומוסדותיה אנחנו לא חלק מהמועצה, לא חווינו את הטראומה ולא היתה שום סיבה להתפנות. מעבר לעובדה שכל האזור היה אזור לחימה ומחבלים הסתובבו באזור עד כמעט שבוע לאחר אותה שבת ארורה, גם אם היינו יכולים או רוצים להישאר בבית, במועצה עצמה לא היו שירותי חינוך, רווחה, חוסן, גיל שלישי ותחבורה. שירותי המועצה החלו לפעול חזרה רק בחודשים פברואר-מרץ וגם אז בצורה חלקית ורק חלק מהאגפים. אז איך בדיוק יכולנו להישאר?".
נטע רוזנפלד, אף היא תושבת קיבוץ צאלים, אמרה ל'מיינט באר-שבע והנגב'', כי "הבעיה הכי בסיסית היא שמדיניות שנקבעת לפי ק"מ מהגבול היא פשוט לא רלוונטית לגבי מסגרות אזוריות ושירותים אזוריים. אנחנו כולנו מעורבים אחד עם השני. אי אפשר להעביר את הקו הדמיוני. הוא לא רלוונטי.
קראו גם:
"אני חזרתי הביתה לפני הקהילה שלי. כבר לא עמדתי בזה. האיש שלי בכיתת הכוננות והיינו בנפרד הרבה חודשים. אני מטופלת בחוסן, וכשאני צריכה לתאם לעצמי פגישה, צאלים לא נמצאת ברשימה בכלל. הבת שלי, שמוכרת כנפגעת פעולות איבה, לא תוכל לקבל את כל הזכויות שלה בגלל כתובת המגורים שלה".
