המפגש עם משפחת מלכא ומשפחת חדד, שכנים המתגוררים בבאר־שבע, הוא מסוג המפגשים שנותנים לך תובנות ופרספקטיבה לחיים ומה משמעותם. אתה נכנס לנחם ולהשתתף בכאבן ובאבלן הכבד על נפילת יקיריהן במלחמת "חרבות ברזל", ויוצא מחוזק ומלא אמונה בצדקת הדרך.
רס"ל במיל' יהונתן (יוני) מלכא ז"ל (23), וסמל אורי יצחק חדד ז"ל (21), שני צעירים שגרו בשכנות, דלת ליד דלת, חברים שעשו מסלול דומה וחלקו ערכים משותפים, נפלו על הגנת המולדת בהפרש של שבעה חודשים ברצועת עזה, והותירו את המשפחות והקהילה הגדולה עם כאב ענק, המון געגועים וזכרונות שמונצחים בכל דרך אפשרית, על גבורתם ואומץ ליבם שתשמש כמורשת לדורות הבאים.
קשר חזק
קווי הדמיון בין יוני ואורי מדהימים: מלבד היותם שכנים וחברים, שניהם יציר כפה של הציונות הדתית והתחנכו על ערכיה. שניהם התגייסו ליחידות קרביות ונלחמו בעוז ובגבורה, ושניהם נטמנו בחלקה הצבאית בהר הרצל בירושלים.
הוריהם של החללים אורי ויוני זכרם לברכה מכירים עוד לפני שעברו להתגורר לפני שמונה שנים בשכונת פלח 6. דרכיהם הצטלבו בצמתים שונים של החיים ובפעילויות שונות, והמוטיב החינוכי והציבורי בא לידי ביטוי במקצועות שבחרו.
רונית מלכא (55) היא מנהלת החטיבה העליונה בבית הספר המקיף אמי"ת בבאר־שבע, בעלה משה (59) עובד עם אנשים עם מוגבלויות.
חווה חדד (53) היא מורה למחשבת ישראל ורכזת חברתית באולפנת "אלומה" במועצה האזורית שדות נגב, בעלה ציון (54) מכהן כמנכ"ל מוסדות "בית מוריה" בבאר־שבע, עמותה שהוקמה מתוך מטרה לקדם את החינוך היהודי־ציוני בעיר, ולסייע במפעלי חסד ורווחה.
בסלון בבית משפחת חדד ההורים מעלים המון זכרונות ונוסטלגיה, ומספרים על הקשר המיוחד ביניהם שנרקם לאורך השנים והתחזק עוד ועוד כשילדיהם בגרו והתגייסו.
"מאז השכנות, הקשר התחזק ברמה של משפחה ממש. זאת אומרת, אם תשאל אותי, אני בקשר הדוק מאוד עם חווה וציון, באמת אפילו יותר מהמשפחה הגרעינית", מספרת רונית מלכא.
חווה חדד מוסיפה: "זה ארוחות שבת, מפגשים, שיחות, יציאות ביחד".
רונית: "הילדים שלי כאן והילדים שלה אצלי. יוני היה מאוד קשור לחווה".
חווה מספרת על הקשר המיוחד שהיה לה עם יוני. "יוני היה כמו הבן שלי", היא אומרת בהתרגשות, ומספרת שלפני נפילתו של יוני, היתה להם שיחה שנמשכה כשעה. הוריו של יוני מקשיבים ושומעים זאת בפעם הראשונה.
"ישבנו פה בחוץ, דיברנו, ככה שיחות נפש כאלה", מספרת חווה, ומשה אביו של יוני מהנהן בראשו ואומר: "אתה מבין איזה קשר?".
חווה ממשיכה ומספרת על אותו מפגש עם יוני: "הוא כמובן דיבר שהוא רוצה להיכנס לעזה וברור לו שזו המשימה. במשך כל השלוש השנים האלה הוא התאמן ונלחם. ופתאום, ביום שישי התקשרו אליו שיגיע לקיבוץ בארי. אנחנו ישבנו כאן ודיברנו על דברים מאוד אישיים של יוני. הבן שלנו הקטן, צור יעקב, ממש היה חבר טוב של יוני, והיה לו מאוד קשה לקבל את הבשורה".
והיא ממשיכה לתאר את הקשר החזק. "בכל ערב שבת הולכים ביחד לבית הכנסת, חוזרים ביחד מבית הכנסת, עומדים פה בשער (בכניסה לבית), והיינו צריכים כבר לקרוא להם ש'יאללה אנחנו צריכים לקדש'".
נכתב ונחתם
הקשר בין שני החיילים הצעירים, יוני ואורי, חדורי המוטיביציה והרצון לשרת את המדינה, היה מיוחד במינו.
חווה נזכרת בשיחה "משמעותית" בין יוני לאורי, ומספרת: "אני לא יודעת איפה משה ורונית היו. יוני בא אלינו לצהריים ואורי היה פה, זה היה בנוגע לבחירה של אורי לאיפה להתגייס. יוני כבר היה בצבא, ואני אומרת ליוני, 'יוני, תגיד לאורי מה אתה חושב על גיוס לצבא, להתגייס רגיל, להתגייס דרך ישיבות ההסדר, עם החבר'ה או צבא רגיל?', אז יוני אמר לאורי: 'תתגייס עם החבר'ה שלך', זה שיח שאני זוכרת".
כיצד אתם מסבירים את זהות הדברים המשותפים ליוני ואורי, זה גורל?
חווה: "לי קצת קשה עם המילה גורל, אני מרגישה שזה נכתב ונחתם. לפחות אני אומרת בשמי, שהילד שלי בא לעולם לעשות את השליחות שלו ל־21 וחצי שנים. הקדוש ברוך הוא החליט שהוא שולף אותו בשלב הזה של חייו, כאילו חי חיים מלאים, עשה את השליחות שלו".
רונית: "ודאי, אני עם האמונה הזאת. בתחושה האמונית, שאתה מדבר על דברים משותפים בין המשפחות, אני יכולה להגיד שאנחנו עם סולם ערכים כמעט זהה. השיח שלנו עם הילדים הוא מאוד כזה. זאת אומרת שזה שבבית צומחים ילדים שחושבים במושגים של קרבי ולא משהו אחר, ומסירות נפש, וכלל ישראל, והמושגים האלה הם המושגים החלוציים הכי מובהקים במחשבה שלהם. הם ילדים שפחות מדברים, הרבה מאוד ענווה וצניעות, ויותר עושים. זו האג'נדה, זו התפיסה. ברור שהרוח הזאת פיעמה בהם, וגם אחרי מות קדושים, אנחנו רואים גם אצל אורי וגם אצל יהונתן, דברים שהותירו אחריהם כתובים. אלה הם האמירות, 'אני אתן את כל כולי למען עם ישראל, זו המשמרת שלנו'. אני שומעת את חווה, אתה שומע את הסיפור שלי, זו התחושה".
מה עבר עליכם כששמעתם על נפילת הבן השכן?
רונית מלכא: "יוני נפל לפני כשמונה חודשים, והטלפון הראשון שהתקשרתי ברגע שקרה האסון היה לחווה. חווה היתה עסוקה פה במשהו, ומיד נכנסה הביתה והבינה את הסיפור. ואחר כך, מי חלם בחלום הכי מטורף על אורי, בסמיכות כזאת, זה פשוט היה בניגוד לכל סטטיסטיקה אפשרית. זה היה בלתי אפשרי, לא חלמתי על דבר כזה".
הבשורה הקשה
כל אחת מהמשפחות חוותה את האובדן הנוראי בדרכה, אך החיבור בין המשפחות, השכנות ההדוקה והתמיכה, מסייעים לשתיהן. שותפות גורל שנכפתה עליהן.
חווה מספרת על ההודעה על נפילת בנה. "פחדנו להודיע לה (לרונית), חששנו איך היא תגיב. כשהגיעו הקצינים אני הייתי פה לבד, הבן שלי הקטן ישן, ציון היה בעבודה, וחברות ראו את הקצינים נכנסים לכאן. שתי חברות מהשכונה נכנסו לראות. האמנם? ואחת המחשבות שהיו לי, איך אומרים את זה לרונית? איך אומרים את הדבר הזה לרונית? שתי החברות נסעו אליה, רונית היתה בעבודה, נסעו לבשר לה את הבשורה הזאת".
רונית: "לי זה היה שוק מטורף הסיפור הזה. אתה אומר, נכון, נופלים, לצערנו הרב, הותר לפרסום, ושומעים על כך, אבל בסמיכות כזאת, כששני מטרים חוצצים ביננו, דלת מול דלת, באותה שכונה, זה בלתי נתפס".
איזה ילדים היו יוני ואורי?
משה מלכא: "יוני היה בחור שמאוד אהב את החיים ורצה לחיות אותם בצורה הכי טובה שיש. הוא אהב המון לצאת לטיולים, בשבילים של הגולן ושל הצפון, הוא מאוד פרח. הוא אהב לנסוע על ג'יפים, כמו ילד רגיל".
היו לו שאיפות?
משה מלכא: "כן, בהחלט, הוא רצה להקים משפחה, הוא דיבר על זה המון לאחרונה שהוא רוצה מאוד להקים משפחה. הוא אפילו בחר באיזה יישוב הוא רצה לחיות בו, בדרום הר חברון. היה לו איזה מודל שהוא רצה לקחת, מאוד תכנן את הדברים, רצה להיות חקלאי, רצה לעסוק בנגרות".
חווה שומעת את הדברים של אביו של יוני, ומהנהנת בראשה. אלו הדברים שיוני שאף ורצה, ומשה מגיב: "נראה לי שחווה דיברה איתו יותר ממני", מה שהעלה רגעים של חיוכים במפגש המרגש.
משה מלכא הוסיף וסיפר על השאיפות של בנו: "יהונתן, האיש, הבחור, פשוט היה ילד שאהב בני אדם. חוץ מזה שהוא אהב בני אדם מאוד, ולא משנה איזה בן אדם, כל אדם שנפגש עימו. אתה יודע, בא אליי בשבעה בחור, וסיפר שהוא לא היה חבר של יוני, אבל אמר 'הרגשתי צורך לבוא', ושאלתי אותו 'למה?', אז הוא אמר שיוני היה פוגש אותו תמיד בשבילי הבסיס, עם חיוך כזה גדול, ובוקר טוב כזה ענק, שזה פשוט גרם לו בכל פעם מחדש להתרגשות. הוא אמר 'זה בחור שהשאיר בי רושם, ולכן הרגשתי צורך לבוא', זה יוני, יוני שאהב אנשים, אהב חיות, אהב את החיים".
שקטים ושלווים
ציון חדד מספר על בנו. "אוריקוש היה ילד מתוק, היה מתוק מדבש. לא שמעת אותו כועס על מישהו, לא שמעת אותו רב עם מישהו. פתאום גילית שיש לו חברים עם מלא סגנונות, מלא כיוונים. ראית חבר'ה מכפר מימון מכיתות שונות, ראית חבר'ה מאיתמר, חבר'ה מבאר־שבע, וכל אחד הרגיש כאילו הוא החבר הכי טוב שלו".
והוא ממשיך ומתאר את אופיו של בנו אורי. "כמו כל החיילים, הוא אהב את החיים, אהב לבלות. התחיל לחסוך כסף, כל הזמן התייעץ איתנו לאיפה לחסוך, מה לחסוך. הצענו לו לדבר אולי עם אח של חווה. וכל הזמן הטריד אותו מה לעשות, מכיוון שהיה עדיין בשירות פעיל, אז לא היה לו יותר מדי פנאי לחשוב. הוא מאוד אהב את הצבא, מאוד אהב את הנח"ל, היה מאוד גאה בנח"ל, הרגיש שהוא עושה משימה לאומית כל כך חשובה. הם הרגישו שהם התאמנו בשביל הצורך להיות שם ולהילחם".
חווה מאזינה לשיחה עם בעלה ציון ועם משה, והיא לא יכולה שלא להסכים עם הדמיון הרב בין אישיותם של יוני ואורי. "יוני לא היה מהחבר'ה הבולטים, זה שקט עמוק כזה, ואותו דבר אורי, היה להם משהו, איזה שלווה, איזה נחת. אני מרגישה אפילו במראה, שיש בו משהו קצת, כאילו אני אומרת בדיעבד, כאילו אתה שומע הרבה דברים ואתה אומר, 'וואלה, גם הבן שלי, גם הבן שלה".
רונית מלכא מוסיפה ומחזקת את המשותף בין יוני ואורי. "אורי קרוב אליי וגם יוני. אני מנסה למצוא את הדמיון ובקלות מוצאים: השקט והענווה, הצניעות, נמיכות קומה, אהבת הארץ, חיבור לארץ, מסירות נפש לכל מה שנוגע לכלל ישראל, אבל הכי חשוב לזכור שהתכונה המשותפת היתה שהם נהגו בכבוד זה כלפי זה".
מודל לחיקוי
יוני ואורי צמחו בקהילה הדתית ציונית. שניהם היו חברותיים והכירו אנשים מקצוות שונות. רונית מתארת: "יהונתן שירת בגדוד שכמעט ואין שם חבר'ה דתיים, בשבילו זה היה אתגר מאוד גדול. גם אצל אורי, באו כל כך הרבה אנשים, זה משהו שמלמד על האישיות שלהם. אנחנו מאוד מאמינים בהשגחה, ודברים לא קורים סתם. אדם צריך להתבונן בהם ולחפש פשר ומשמעות, והסטירת לחי שקיבלנו בשבעה באוקטובר מובילה אותנו להיות עם הרבה חשבון נפש, לאן אנו צועדים הלאה".
העובדה שהחיילים הצעירים אורי ויוני נהגו בכבוד האחד כלפי השני, היא תמצית סיפור חייהם. המשפחות מאמינות שהם היוו מודל ודוגמה לחברה. "אנחנו בחברה לא השכלנו לנהוג כך, בשעה שיש לנו מדינה וכל טוב שבעולם פה, לא ידענו להעריך ולכבד את זה, וכל אחד מתבצר בעמדותיו. ההתלקחות הזאת הכשירה את הקרקע לשכנים שלנו לעשות את מה שהם עשו. זה בשבילנו מסר: תמשיכו בדרכנו, מהי דרכנו? לנהוג בכבוד זה כלפי זה".
כולם מסכימים שהערכים של יוני ואורי עליהם מדברת רונית מלכא, זה לא יש מאין. הם רכשו אותם בבית.
חווה: "אנחנו רק ניסינו, איך אומרים, לזרוע. בסוף, באמת הילדים שלנו גדלו במוסדות. זה אולי גם הבית, אני מרגישה שזה הכוח של אורי או הכוח של יוני, שבסוף הם בחרו את הדרך הזאת. גם בציונות הדתית כל אחד בוחר, אתה עושה את שלך, אתה זורע, אבל בסוף הילד בוחר. שני ילדים שבחרו בכזאת צדקת הדרך, היה ברור להם מכל הבחינות, גם התורנית וגם המשימתית של הצבא, שזה מה שצריך לעשות, שכך צריך לחיות, אני מרגישה שהם ממש חיו חיים מלאים".
קראו גם:
לזכור אותם
ההורים של יוני ואורי מבקשים כל העת להעביר מסר של אחדות ואת חשיבות הההנצחה שחשובה להם מאוד. ההנצחה באה לידי ביטוי בהמון דברים ומעשים ובמגוון תחומים ופעילויות.
משפחת מלכא בחרה בפרויקט הנצחה מיוחד לבנם. מדובר בשכירת מבנה בעיר קטוביץ' שבפולין שבמזרח אירופה, שם לומדים סטודנטים לרפואה, יהודים וישראלים, והבית ישמש אותם כעוגן קהילתי וייקרא "קשת יהונתן" על שמו של יוני ז"ל.
עוד בית מסוג זה מתוכנן לקום בקושיצה שבסלובקיה, שם לומדים מאות סטודנטים לרפואה ופסיכולוגיה, וגם שם מדובר בבית קהילתי שיישא את שמו של יוני.
"בעזרת השם, אנחנו חושבים להפיץ את האור הזה קדימה", אומר משה מלכא.
באזכרה שלושים לאורי ז"ל, התחילו בכתיבת ספר תורה שיישא את שמו, ועד יום השנה לנפילתו הוא יהיה מוכן.
המשפחה מחפשת מקום "משמעותי" לשכן בו את ספר התורה. "אוהל אברהם" בכינרת שמשמש לפעילויות חברתיות של בני נוער שאחד ממקימיו היה אורי, שימש השנה להנצחתו. ועוד המון יוזמות והצעות להנצחה.
אלו דברים ביום יום מזכירים לכם את הבנים?
חווה: "אני מרגישה שאורי נוכח כאן בבית, גם עכשיו כשהוא לא נוכח פיזית, אבל הרוח שלו נמצאת כאן. אמרה לי המנהלת שלי שהגיעה לכאן, 'את יודעת מה אני מרגישה? שמרגע שאורי עלה לגנזי מרומים, אז זה כמו בושם שהתפוצץ, ופתאום כל האור בכל העולם'. נכון שהייתי שמחה ומשתוקקת לחבק אותו, להרגיש אותו פיזית, אבל ברוח אני מרגישה אותו נוכח. כל דבר שמדברים עליו, 'אורי אהב, אורי עשה', ועושים הרבה דברים שקשורים אליו".
רונית: "אחת האהבות של יוני זה מגע עם בעלי החיים. כשהוא היה מגיע מהצבא, הייתי אומרת לו, 'יוני, שטוף פה את החצר עם צינור', יוני היה משיב: 'אמא, נראה לך? זה ייצור שיש לו חיים', אמרתי לו 'כולה נמלים'".
ציון: "הכאב הוא כאב מטורף, כאב יום יומי, כל שלב וכל כביש שאתה נוסע, אני אומר 'פה הקפצתי אותו, כאן הייתי איתו, כאן לקחתי אותו, כאן החזרתי אותו'".
כיצד מתמודדים עם האובדן?
משה מלכא: "האובדן נמצא לידינו, אנחנו מתגעגעים ליוני, תמיד, כל הזמן, כמו שאמר ציון, כל מקום אתה רואה את יוני, אתה רואה את האור שלו. אנחנו מתעוררים בבוקר ומה שמחזיק אותי ואת אשתי זה שמתוך השבר הזה אנחנו רוצים להצמיח דברים טובים, אנחנו עוסקים כרגע בהנצחה של הבן".
אפשר לומר שבחייהם ובמותם לא נפרדו?
רונית: "אפשר לומר. באידיאה שעל שמה נתנו את חייהם, של כלל ישראל, וזו במשמרת שלהם, והם הלכו לזה בידיעה, והם ידעו שזה עלול לקרות. הם הלכו שלמים עם התחושה הזאת, עם ההבנה הזאת והידיעה הזאת".
משה: "יש אימרה 'שאלוקים לוקח את הטובים ביותר'. אני שמעתי משהו יותר חזק, 'אלוקים לא לוקח את הטובים, הטובים נותנים את עצמם'. הם הגיעו לשם מרצון ומבחירה, והתנדבו לתת את כל כולם לשם".
ציון: "זו עובדה שבחייהם ובמותם לא נפרדו. אני יכול לספר, כשחווה סיפרה לאורי שיהונתן נפל, והוא (אורי) אמור היה להיכנס לעזה, היה לו עצוב מאוד. הוא אמר 'חבל שסיפרת לי על זה', אבל הוא היה שומע את זה ממקום אחר".
חווה נזכרת באחד המפגשים עם בנה כשיצא לכמה שעות הפוגה. "אמרתי לאורי, 'אורי תקשיב, התלמידות שלנו בבית הספר משגעות אותנו, הן לא רוצות לצאת לטיול כי איך יוצאים לטיול בזמן מלחמה?', ואורי ענה: 'מה זאת אומרת, למה אנחנו נלחמים? כדי שתצאו לטיול שנתי'. זו היתה האמירה שלו. אז אנחנו מתפללים שהחטופים יגיעו לביתם בשלום, שלאורי היה כל כך חשוב, ובאמת די לצרותינו".
