מה מביא אמא לארבעה ילדים וסבתא לארבעה נכדים הנמצאת בראשית העשור השמיני לחייה להחליט ללכת על גחלים? אם תשאלו את דליה מריות, אומנית רב־תחומית המתגוררת במדרשת שדה בוקר, היא פשוט החליטה יום אחד "ללכת על זה", תרתי משמע.
4 צפייה בגלריה
דליה מריות בשדה בוקר. "תמיד אהבתי את המדבר"
דליה מריות בשדה בוקר. "תמיד אהבתי את המדבר"
דליה מריות בשדה בוקר. "תמיד אהבתי את המדבר"
(הרצל יוסף)
בהמשך אפילו העבירה סדנאות שבהן לימדה את כל מי שחפץ בכך לפסוע ברגליים יחפות על גחלת לוחשת ופחם לוהט.
קראו עוד:
עד שמריות עברה לפני כחמש שנים מירושלים ללב המדבר, ההליכה על גחלים הייתה חלק בלתי נפרד מחייה. בגלל כל מיני סיבות היא לקחה בשנים האחרונות פסק זמן מתחום יוצא דופן זה. מובן שגם משבר הקורונה מנע ממנה בשנה האחרונה לשוב וללמד את עם ישראל כיצד לחלוץ נעליים ולפסוע על הגחלים בלי להיפגע, אבל היא בטוחה שעוד תשוב לתחום, למרות גילה המתקדם.

חוויה אדירה

דליה מריות (77) היא טיפוס יוצא דופן. היא מגדירה עצמה אומנית רב־תחומית בזכות עיסוקיה הרבים הכוללים כתיבת ספרים, פיסול וצילום. ואולם, אין ספק שהתחום הכי מסקרן בין שלל עיסוקיה הוא ההליכה על גחלים. מריות היא ככל הנראה מהאנשים היחידים בארץ, אם לא היחידה שבהם, שהרזומה שלהם כולל העברת סדנאות בתחום זה.
מה מביא אותך, על סף העשור השמיני לחייך, להתחיל ללכת על גחלים?
"הכל החל לפני כשמונה שנים כשהתגוררתי בשכונת עין כרם בירושלים. נחשפתי לתחום עוד כשהייתי בעבר באפריקה ומאוחר יותר בהאיטי ובהודו. יום אחד החלטתי שגם אני יכולה להתנסות בזה. ניסיתי ולא קרה לי כלום. כך זה התגלגל כששדרגתי את עצמי ועשיתי גם סדנאות של הליכה על גחלים, שהיה להן בשעתו ביקוש רב. אני בטוחה שעוד אחזור לזה",
4 צפייה בגלריה
דליה מריות. עם בני שבט באפריקה
דליה מריות. עם בני שבט באפריקה
דליה מריות. עם בני שבט באפריקה
(פרטי)
בכל זאת, אין זה דבר של מה בכך ללכת על גחלים.
"הנפש שלנו היא ענקית ולא ברורה. היא אוהבת להיות נסתרת. בהרבה מקרים אנשים לא רוצים להיחשף ברבים. אני מאמינה שאדם יכול להשיג הישגים במהלך אחד קיצוני שהוא לוקח על עצמו".
והליכה על גחלים היא הפתרון? אין משהו יותר ידידותי ופחות מסוכן?
"האש היא דבר מופלא. ברגע שאתה מחליט על מהלך כלשהו והולך על האש, אתה גם משתחרר למשל ממצבים של חוסר ביטחון או של פחד קהל. ברגע שאדם מחליט שהוא הולך על גחלים, משהו מתרחש בגופו שהוא לא יקבל כוויה והוא יעבור את זה בשלום. לאדם יש כוחות סמויים שמסייעים לו לצאת מזה בשלום. דרך האש אפשר ללמוד על עצמנו לא מעט ולהשתחרר ממצוקות שיש לנו. דרך כפות הרגליים אתה חווה אנרגיה אדירה. אתה מפוצץ באושר ובשמחה.
"כשאתה הולך על גחלים, אתה שואל את עצמך היכן התחבאה כל השמחה והאנרגיה שבתוכך. אתה עובר ריאקציה עצומה. לא חוויתי אנרגיות בדרך אחרת. מי שמתנסה בזה זו חוויית חיים אדירה. פתאום אתה מגלה מה טמון בך, אתה מגלה איזה כוחות עצומים גלומים בך".
"אני מאמינה בחיים שלאחר המוות. רגע הפרידה מהחיים הוא רגע מרומם. הרגע הזה נמצא איתי כל הזמן. מבחינתי זה רגע מכונן. זה סוג של השתדלות שלא מרפים ממנה"
בשנים האחרונות, ובעיקר מאז החל משבר הקורונה, מריות לקחה פסק זמן מההליכה על גחלים לוחשות והיא הולכת על משטחים לוהטים פחות. עם זאת, היא אינה פוסלת את האפשרות שבעתיד תשוב ללכת על גחלים. "יכול להיות שזה יתחדש", היא אומרת, "יש פה קרקע פורייה לכך. כשיגיע הרגע לכך, זה יקרה. אגב, אני גם בטוחה שהליכה על גחלים יכולה לסייע בריפוי קורונה. דרך כפות הרגליים אתה חווה אנרגיה עצומה ששום דבר לא יכול לקרות לך".

מעל הג'ונגלים

סיפור חייה של דליה מריות יכול לשמש בהחלט חומר גלם מצוין לסרט הוליוודי בנוסח "אינדיאנה ג'ונס". היא נולדה בנחלת יהודה שהוקמה לפני כ־108 שנה כמושב והפך לפני יותר מ־30 שנה לשכונה של ראשון לציון.
את לימודיה עשתה בבית הספר החקלאי עיינות ולאחר מכן התגייסה לצה"ל ושירתה בתפקיד מורה חיילת. היא לימדה גששים בדואים, שירתה בסיירת שקד, ומאוחר יותר השתתפה במבצע המשותף של צה"ל ומשרד החינוך לביעור הבערות ולימדה נשים באזור הדרום והנגב קרוא וכתוב. אחרי סיום השירות הסדיר, נשלחה מריות, קצינה משוחררת, מטעם משרד החוץ ומשרד הביטחון להיות חלק מצוות ההקמה של חיל הנשים בחוף השנהב שבאפריקה.
"כל החיים חיפשתי תשובות להרבה שאלות. הגעתי למסקנה שאמצא חלק מהתשובות לשאלות האלה גם במרחבים שמעל לאדמה. החלטתי שאני לומדת להטיס מטוס קל בחוף השנהב"
"הנשיא המיתולוגי של חוף השנהב דאז, פליקס הופואה־בואני, הגיע אז, לפני כחמישים שנה, לביקור בישראל והתרשם מחיל הנשים שבצה"ל", נזכרת מריות. "הוא ביקש להקים חיל כזה גם במדינה שלו ויצאנו צוות להקים את חיל הנשים בחוף השנהב. היינו בתוך מחנה בלב הג'ונגל. הכשרנו מחזורים של 500 בנות בכל מחזור שהגיעו אלינו מהשבטים באזור ולימדנו אותן כיצד לטפל בתינוקות וכיצד לצעוד במצעדי יום העצמאות שלהם".
4 צפייה בגלריה
מריות בתקופת שהותה בחוף השנהב
מריות בתקופת שהותה בחוף השנהב
מריות בתקופת שהותה בחוף השנהב
(פרטי)
איך מסתגלים לחיים בלב הג'ונגל, אי שם באפריקה?
"זה לא היה פשוט. היה קשה להבדיל בין הצעירות שהגיעו למחנה שלנו. בהתחלה כולן נראו לי דומות זו לזו. עד שהגעתי לחוף השנהב גם לא התוודעתי לאנשים כהי עור. אני עצמי נראיתי להן כדמות מפחידה בהיותי אישה לבנה. הבנתי שעד שהן פגשו בי הן לא ראו מעולם אדם לבן. גם למדתי מהן המון דברים, כמו למשל איך להסתדר בלי טלפון. היום, בעידן של טלפון חכם, וואטסאפ ואינטרנט, זה נשמע הזוי ובלתי מתקבל על הדעת, אבל אז בלב הג'ונגל התקשורת ביננו הייתה בעזרת טלפתיה".
את השנתיים שהיא בילתה בג'ונגלים בחוף השנהב מריות ניצלה כדי להוציא רשיון טיס. נזכיר שבאותן שנים, לפני יותר מחמישים שנה, היה נדיר שנשים מחזיקות ברשיון טיס, שלא לדבר על קבלת נשים לקורס טיס בחיל האוויר.
"אני גם בטוחה שהליכה על גחלים יכולה לסייע בריפוי קורונה. דרך כפות הרגליים אתה חווה אנרגיה עצומה ששום דבר לא יכול לקרות לך"
"כל החיים חיפשתי תשובות להרבה שאלות", מציינת מריות. "הגעתי למסקנה שאמצא חלק מהתשובות לשאלות האלה גם במרחבים שמעל לאדמה. החלטתי שאני לומדת להטיס מטוס קל בחוף השנהב. חוויה לא רגילה הייתה אז לחלוף מלמעלה על מרחבי הג'ונגלים, אבל זה החל שם וגם הסתיים שם. מאז סיימתי את שליחותי בחוף השנהב, רשיון הטיס שוכב במגירה ולא ניצלתי אותו יותר".

מסע עולמי

התקופה שבילתה בחוף השנהב, עם השבטים במעמקי הג'ונגל במערב אפריקה, עוררה את סקרנותה של מריות לגבי מהות החיים. הביוגרפיה שלה כוללת בין השאר נסיעות לשבטים נידחים בצפון קולומביה וטיול להודו, שנים רבות טרם פקדו הישראלים את תת־היבשת הגדולה. בהודו השתתפה מריות בסדנת שתיקה שנמשכה חודשיים, ובין לבין חוותה פרקי התבודדויות במדבר יהודה ובנגב, והרחיקה בזמנו אף למנזר סנטה קתרינה בחצי האי סיני.
"למרות שהיו לי חיים קונבנציונליים, לא רציתי אף פעם שמשהו יגביל אותי", היא מסבירה. "תמיד הייתי מסוקרנת. היו לי חיים מלאים. לפני עשר שנים איבדתי את בני שנפטר מדום לב כשהוא בן 30 במותו. גם כשהייתי אם לילדים הרגשתי שהנסיעות שלי למקומות נידחים הן לא משהו יוצא דופן".
איך המשפחה קיבלה את הנסיעות שלך?
"הרגשתי שזה בסדר. כשחזרתי מאותם מסעות הייתי נקייה ושלמה עם עצמי. כשרוצים, אז הדברים מסתדרים. המשפחה רק הרוויחה מזה שהם קיבלו אותי בחזרה נקייה ושלמה. כשרוצים משהו באמת, אז אין גבול וזה אפשרי. ידעתי לשמור על הגבולות של עצמי".

סגירת מעגל

מריות, מומחית לאסטרולוגיה קדומה ובעלת תואר שני בהצטיינות באומנות ופילוסופיה מאוניברסיטת תל־אביב, היא גם סופרת. לפני כשמונה שנים הוציאה לאור את ספרה "הישמע - היום בו בחרתי להיוולד", ספר שמגלה לקוראים לפי תאריך הלידה שלהם מה הוא מקום בריאתם הראשוני. "מדובר במסע לגילוי עצמי וריפוי על פי תאריך הלידה של האדם", מעידה מריות על יצירתה, "זה מדריך המלווה אותך במסע חייך לגילוי עצמי על פי תאריך הלידה ויכול להסיר מעליך את תחושת האי ודאות באשר למקומך בעולם".
בימים אלה יוצא לאור ספרה החדש "פעמיים בחיים" העוסק ברגעי נס בקורות חיינו שיאפשרו לנו, כך לדבריה, לעזוב את העולם בצורה מלאה ומושלמת. "הרגע הניסי הוא רגע ייחודי שבו האדם מגלה את ליבת חייו, את קסמו ואת מי שהוא, את מהותו", היא מסבירה. "ליבת החיים טמונה בזיכרונות היקרים לנו. בספר הזה יש 12 סיפורים מעוררי השראה, כל אחד הוא בעל רגע ניסי. רגעי נס כאלה מופיעים פעמיים בחיים - פעם במשך חיינו ופעם לפני מותנו".
הספר הראשון שלך עוסק בלידה והספר הנוכחי עוסק בפרידה מהעולם. זו מעין סגירת מעגל מבחינתך?
"אנחנו נמצאים בימי קורונה. הספר אומנם נכתב לפני פרוץ הקורונה, אך המוות נוכח אצלנו עכשיו יותר ויותר בגלל הקורונה. אנחנו מעמיסים על החיים שלנו כל כך הרבה. רגע המוות שם אותנו בסוג של הלם. בתקופת הקורונה האנשים הנוטים למות מרגישים שלא הצליחו להיפרד מהמשפחה. זה מכביד שלא הצלחת להיפרד מהקרובים אליך עם המעבר לעולם הבא. הרגע של המוות מנפץ את כל המציאות שהייתה לנו בחיים. החיים שלנו הם בעצם מכלול של רגעי נס. יש בשני הספרים האלה סוג של סגירת מעגל".
4 צפייה בגלריה
עטיפת הספר
עטיפת הספר
עטיפת הספר
(פרטי)
המוות מעסיק אותך?
"אני מאמינה בחיים שלאחר המוות. רגע הפרידה מהחיים הוא רגע מרומם. הרגע הזה נמצא איתי כל הזמן. מבחינתי זה רגע מכונן, זה סוג של השתדלות שלא מרפים ממנה".

חיה את החלום

בחמש השנים האחרונות מתגוררת מריות במדרשת שדה בוקר שברמת הנגב. "בשעתו נהגתי לרדת בסופי שבוע למדבר יהודה ולאזור הנגב. הייתי נוהגת לישון לבדי באמצע המדבר וחוזרת לביתי בעין כרם שבירושלים", היא מספרת. "למשפחה שלי היה ברור שאני עושה את זה. הם הכירו את האמא שיש להם בבית. תמיד אהבתי את המדבר. המעבר לשדה בוקר היה סוג של תהליך. הרגשתי שאני צריכה את המדבר. החיים בירושלים היו יותר מדי עמוסים עבורי וקיבלנו החלטה לעבור לשדה בוקר".
מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה? מה החלום שלך?
"כל החלומות שלי מתגשמים. אני מתעקשת עליהם. התעקשתי למשל על הוצאת הספר הנוכחי שלי וזה מתגשם בימים אלה. אם אתעקש על חזרה להליכה על גחלים, אז גם זה יתגשם באחד הימים".
לעידכונים חדשות באר שבע