"כאב גובר עליי אבל אני חזק,
כאב מושך רחוק,
אך אני נאבק.
וכשהנפש נשברת
לרסיסי דיכאון
אמשיך בכל זאת
להירגע ולישון.
דרכי לא קלה, דרכי נמשכת
לאורך כל השביל רוח נושבת,
וכשהטיפות מתחזקות והריצפה רטובה,
אשאר חזק חזק
כמו בזמן מלחמה".
השיר "זמן מלחמה", פרי עטו של המוזיקאי פז מנצור, תושב באר־שבע, אמנם נכתב לפני כשבע שנים כאשר הוא היה מאושפז בבית החולים בעקבות פציעתו הקשה במהלך פעילות מבצעית בעת שירותו הצבאי, אבל רק בימים אלה, לאחר שגייס תרומות למימון הקלטת והפקת השיר, יוצא השיר לאוויר, אך דומה כי מילותיו כאילו נכתבו ברוח התקופה הנוכחית של מלחמת "חרבות ברזל".
"השיר הזה", סיפר השבוע פז מנצור (27) בראיון גלוי לב ל"מיינט באר שבע והנגב", "מבטא את תחושותיי באותם ימים, בהם הייתי מאושפז בבית החולים. במשך כשנה, עד שבכלל יכולתי לאחוז בגיטרה, השיר הזה התרוצץ לי בראש, ורק עכשיו, לאחר עיבוד מוזיקלי של חברי מילדות, עילאי קינן, הגעתי למצב שאני יכול להוציא אותו לאור. יש לנו עוד כמה שירים שאני מפיק והם ישוחררו בקרוב. מדובר בשירי נשמה המבטאים את עולמי הפנימי, ולמרות שהם נכתבו לפני מספר שנים, הם עדיין רלוונטיים ואקטואליים גם כיום".
תהליך שיקום
פז מנצור, נשוי ואב לשני בנים, עשה את ילדותו ונעוריו בפתח תקווה, ולאחר נישואיו לפני כארבע שנים הוא עבר להתגורר בבאר־שבע, עיר מגוריה של אשתו, נוי נועה.
את שירותו הצבאי הוא עשה בגדוד 12 בחטיבת גולני ובחפ"ק (חבורת פיקוד) באוגדה צפונית. כשנה לפני מועד שחרורו מהשירות הצבאי הוא נפצע קשה ברגלו השמאלית במהלך פעילות מבצעית בגבול הצפון.
"מצבי אז הדרדר", הוא נזכר, "עד כדי כך שלא יכולתי לעמוד על הרגל. הרגשתי שבעצם התהפך עליי עולמי, וכי אני צריך להתחיל את חיי מחדש. אושפזתי למשך מספר חודשים בכמה בתי חולים, ואחר כך 'ביליתי' תקופה ארוכה במסגרות טיפוליות ושיקומיות. עד היום, כשבע שנים לאחר אותה פציעה, אני עדיין בשיקום".
לפז מנצור נקבעו במהלך השנים 30 אחוזי נכות כרונית במערכת העצבים ברגלו השמאלית לצמיתות, לא לפני שרופאים קבעו בשעתו כי יש צורך לכרות לו את הרגל וכי יהיה עליו להתרגל לפרוטזה.
"בסופו של דבר", מציין מנצור, "לא חתמתי על טופס הסכמה לאשפוז ולניתוח לכריתת הרגל שלי. אני לא מתחרט לרגע על ההחלטה הזו".
החלטה לא פשוטה?
"נכון. קיבלתי אז כמות אדירה של תרופות לשיכוך כאבים וכדורי שינה. הכל השתנה לי באותם חודשים ראשונים לאחר הפציעה. האמת היא, שבהתחלה דווקא רציתי שיכרתו לי את הרגל הפגועה, אבל ברגע האמת, כשהתבקשתי לחתום על טופס ההסכמה, החלטתי להישאר שלם בגופי מבלי שיכרתו לי את הרגל. בחרתי לסבול כל החיים עד יומי האחרון. אני לא מצטער על ההחלטה הזו".
כיצד מתמודדים עם מציאות שכזו?
לאחר מיצוי כל הטיפולים הקונבנציונליים, הוצע לי לקבל טיפול בקנאביס רפואי. עלה לי אז בראש תסריט של התמכרות לקנאביס. לקח לי זמן לעכל את זה. במהלך השירות הצבאי שלי יצא לי להשתתף בפעילות מבצעית של אכיפה נגד גידול ואחזקה של סמים מסוכנים באזור הדרום, ולא דמיינתי לעצמי שברבות השנים יוצע לי טיפול בקנאביס רפואי. התרופה הזו מאזנת אותי כיום".
מצוקה כלכלית קשה
מנצור חושף באותה נשימה את מצוקותיו הנפשיות והכלכליות בעקבות פציעתו, שאינן זוכות, לטענתו, להתייחסות מצד משרד הביטחון.
לפז מנצור נקבעו 30 אחוזי נכות לצמיתות בעקבות פציעתו הפיזית. מעבר לכך גם נקבעו לו 20 אחוזי נכות נפשית לאחר שאובחן כפוסט־טראומטי בעקבות אותה פציעה.
"מהרגע שנפצעתי", הוא מספר בהתרגשות, "ועד היום אני סובל מכאבים בלי הפסקה. בהיבט הפיזי אני חווה את כאבי הפציעה מלפני שבע שנים. בהיבט הנפשי אני מרגיש אותו מצב נפשי כמו ברגע הפציעה. זה לא דבר ששוכחים אותו. מבחינה נפשית אובחנתי כפוסט־טראומטי. אני מקבל מאז טיפולים פסיכולוגיים ואלטרנטיביים. המחדל מול משרד הביטחון הוא שההחזרים הכספיים שמגיעים לי בגין מימון הטיפולים והלימודים במסגרת השיקום שלי, שמסתכמים בעשרות אלפי שקלים, לא מועברים אליי בגלל הליכי בירוקרטיה שונים. כפועל יוצא מכך, הגענו למצוקה כלכלית קשה".
איך זה בא לידי ביטוי?
"אנחנו במצב שהילדים הקטנים שלנו אוכלים אצל חמותי. אין לנו מה לאכול בבית. זה מצב שלא חשבתי עליו, שבהיותי נשוי ואבא לילדים, אגיע למצב הזה. משרד הביטחון לא מעניק לי את מלוא הזכויות שמגיעות לי. אני ואשתי מתמודדים מול בירוקרטיה של משרד הביטחון כדי למצות את הזכויות שלי כנכה צה"ל. התחושה היא שהמערכת מתנערת ממני בכל הקשור למיצוי מלא של הזכויות שלי".
מנצור מציין כי "מאז הפציעה אין לי הכנסות, למעט קיצבת נכות ודמי קיום שיש לי כסטודנט. זה בכלל לא מספיק כדי לכלכל משפחה בת ארבע נפשות. אנחנו חיים ממש בצמצום. ההתעלמות ממיצוי הזכויות שמגיעות לי גורמות לנו לקשיים כלכליים עצומים. זה מחדל מטורף. זה מאבק מתיש ומתמיד שאין לו סוף".
מוזיקה מגיל צעיר
מספר שנים לאחר אותה פציעה, כך הוא נזכר, נותר פז מנצור ללא קורת גג, כך שהוא נאלץ לא אחת לנדוד ולהתגורר בבתים של חברים ולפעמים גם על גגות של בניינים, ואפילו היו מקרים, הוא נזכר, שהוא היה נאלץ לישון ביערות במרכז הארץ.
בעקבות הודעות מייל שהוא שלח אז, לפני כארבע שנים, אודות מצוקותיו, הוא הוזמן להתראיין באחת התוכניות בטלוויזיה, וחשיפת סיפורו אז הובילה לא רק להיכרותו עם אשתו לעתיד כי אם גם להתעניינות במצבו והצעות לשיקומו.
במהלך השיקום, כך הוא מציין, הוא התחיל לחזור בתשובה, והוא מגדיר את עצמו כמי שהיום הוא יהודי דתי.
חלק בלתי נפרד מהטיפול השיקומי אותו עובר פז מנצור הוא עיסוקו בתחום המוזיקה. במקביל לשיקום הפיזי והנפשי שהוא עובר במהלך השנים, הוא גם עובר, כהגדרתו, שיקום לימודי כסטודנט שנה רביעית בבית הספר "רימון" במסלול של ביצוע גיטרה והפקה מוזיקלית במסגרת אגף שיקום נכים במשרד הביטחון.
"רוב חיי", הוא מעיד על עצמו, "אני עוסק במוזיקה. כשהייתי בן עשר אפילו הופעתי בתוכנית הבוקר 'בוקר גוב' של גידי גוב, כמי שהופיע אז כילד בפסטיבל הזמר החסידי לילדים. אני זוכר את עצמי ככותב וכמלחין עוד מילדותי. בגיל 12 כבר התחלתי להפיק יצירות מקוריות שלי בעזרת תוכנות מחשב. בילדותי אובחנתי כילד מחונן, ולרוב הייתי מסיים את המשימות בכיתה לפני כולם, כך שבזמן הפנוי עד סיום השיעור הייתי פשוט מתופף על השולחן. כבר אז היה לי חוש קצב מוזיקלי. רוב ההתעסקות שלי היתה סביב מוזיקה, כותב, מלחין, מעבד, מפיק בפועל, טכנאי סאונד ועורך, נגן בס וכלי הקשה, גיטרות, קלידים וסנתיסייזר".
ולרוע המזל, שנת הלימודים האחרונה שלך ב"רימון" מתנגשת עם המלחמה?
"עבורי, זו מלחמה שאני מנהל זה כשבע שנים. כמו כל אחיי, נכי צה"ל, אני שותף לתחושותיהם של מי שנפצעו במלחמה הנוכחית. אני מבין את מצבם ואת מה שהם עוד עתידים לעבור. אני נחשף לסיפוריהם של הפצועים, שחלקם יישארו, לצערי הרב, נכים לאורך שנים. העובדה המצערת היא, שאנחנו, כנכים, שנלחמנו ונפצענו בשדה הקרב, נאלצים להילחם גם על זכויותינו. עבורנו המלחמה לא תמה והיא נמשכת, לצערנו הרב, לאורך שנים".
כיצד אתה מתחבר למלחמה הנוכחית?
"יש לי המון קרובים, מכרים וחברים שמגויסים. יש לי נגיעה אישית לרבים מהם. כולנו צריכים להיות בלב אחד. יש בי, כמו לרבים מנכי צה"ל, מצפון רוחני ולוחמני, שהאינסטינקט הראשון הוא לעלות על מדים, לקחת ציוד, ולהילחם עד הסוף. מצד שני, יש גם את המלחמה על ההישרדות הפנימית שלי".
אולפן בשטח
בימים הראשונים של המלחמה, הוא מציין, היו בליבו תחושות קשות. "מצאתי דרך יצירתית להפיג את תחושת חוסר השייכות של אי היכולת שלי להיות בשדה הקרב", מטעים פז מנצור.
בתיאום עם גורמי הצבא יצא מנצור לשטחי הכינוס בגזרת עוטף עזה והקים שם אולפן נייד בשטח.
"במהלך הימים הראשונים של המלחמה", הוא מספר, "לאחר מתקפת הטרור הרצחנית של מחבלי החמאס, כתבתי והלחנתי את השיר 'אני חי' אודות האבידות הכבדות שלנו, ובמקביל, אודות החיזוק של עם ישראל. בתיאום עם גורמי הצבא נסעתי לשטח הכינוס, הקמתי שם את האולפן המאולתר, והקלטתי את השיר, כאשר עשרות חיילים מחובקים עומדים סביב המיקרופון וזועקים 'שמע ישראל'. לאחר מכן, כך התברר לי, נכנסו החיילים לרצועת עזה במסגרת התמרון הקרקעי".
איך זה מרגיש באותה סיטואציה?
"הרגשתי שזו השליחות שלי בעצם העובדה שהגעתי כדי לחזק את החיילים, לראות אותם, להתחבק איתם, ולחוש את ההתרוממות הרוחנית של כולם. זה מתחבר לקונספט של המציאות בה אנו נמצאים".
מנצור מוסיף ומציין עוד: "אני מפריד בין העולם המוזיקלי לעולם החיצוני. בשירים שלי יש שילוב בין עולם היצירה לעולם המעשה. אין דרך לברוח מזה. כיוצר יש לך דחף ליצור ברוח התקופה. אני כותב ומלחין בלי קשר למלחמה, אבל אי אפשר לברוח מהמציאות בה אנחנו נתונים. עם זאת, המילים, גם כשהם נכתבו לפני שנים, מקבלותם גם כיום משמעות מיוחדת ורלוונטית".
בימים כאלה של לחימה, יש לך תובנות, מסר כלשהו?
"בזכות אשתי יש לי דלק לחיים, ליצור ולהשתקם. אני מאחל לחיילים שבשדה הקרב ניצחון מוחלט ושיבה בשלום הביתה. אני גם מייחל לשובם הקרוב בשלום הביתה של כל החטופים והחטופות. אני מחזק את כולם. מתוך השפל והמקום הכי נמוך שהייתי בו אפשר לצמוח ולהתעלות מעל לכל היצרים הגשמיים. לא האמנתי שכעבור שבע שנים לאחר הפציעה שלי אגיע למה שהגעתי כיום, עד שהתחלתי להאמין בקדוש ברוך הוא ולחזור בתשובה".
הליכים בירוקרטיים מתישים
פז מנצור מספר על מאבקו ומאבק חבריו להכרה בזכויותיהם אל מול משרד הביטחון
מאבקו של מנצור ועמיתיו להכרה בזכויותיהם נמשך זמן רב, ולא תמיד בהצלחה.
"אצל כל נכי צה"ל המאבק במשרד הביטחון מתחיל בהכרה שזה קרה בצה"ל, בהכרה שזו נכות. בקביעת שיעורי הנכות הם יעשו הכל כדי לתרץ שזה היה קיים עוד לפני הגיוס, יעשו ממך קרקס וישפילו אותך, יכאיבו לך פיזית ונפשית, וכמובן ימציאו נוסח משפטי שמאפשר להם לקזז אחוזים, וכך 30 אחוז נכות פיזית ו־20 אחוזי נכות נפשית הופכים לשיעור נכות משוקלל של 37 אחוז. שיעור שאינו תואם את הנכות שלי ומונע ממני לקבל סיוע מותאם. 50 אחוז נכות זו לא צלקת, זה פצע פתוח".
קראו גם:
כיצד מתמודדים עם מציאות כזו?
"ההתמודדות עם הסבל הנפשי אינה פשוטה, לכן יש גורמים רפואיים בתחום הנפשי שמסייעים כחלק מהשיקום של משרד הביטחון. איציק סעידיאן נשרף כי במשרד הביטחון סללו לו את הדרך לשם, וכך גם אצלי ואצל חבריי נכי צה"ל. באופן כללי יש טיפולים אצל פסיכולוגים ואצל מטפלים אלטרנטיביים שמשרד הביטחון מספק במסגרת השירות, אך גם במקרים הללו משרד הביטחון מתיש אותך בהליכים בירוקרטיים עד שאתה מקבל החזרים כספיים שמגיעים לך בגין אותם טיפולים. אני לא מוותר ואמשיך להיאבק".
ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "פז מנצור מטופל מספר שנים באגף השיקום ומקבל את מלוא המעטפת הטיפולית, הרווחתית והכלכלית, לרבות קיצבה חודשית, טיפולים אלטרנטיביים ורכב. צוות האגף בקשר רצוף עם פז והנחה אותו להעביר את המסמכים החסרים בשביל להשלים את התשלומים הנדרשים".
