בתחילת השנה שעברה נודע לליאת אביטבול מבאר־שבע, נשואה ואם לשלושה ילדים, שהיא חלתה בסרטן השד.
"מהר מאוד הבנתי שאני נכנסת לתהליך ארוך של ניתוח, טיפולי כימותרפיה, הקרנות וטיפול ביולוגי", היא מספרת השבוע, "לפניי עוד עשר שנים של טיפול הורמונלי. סיפור לא פשוט".
במהלך הטיפולים הכימותרפיים נחשפה אביטבול לפוסט בפייסבוק של קבוצת "גמאני רצה" בבאר־שבע, קבוצת ריצה שמשתתפות בה נשים המתמודדות עם מחלת הסרטן ונשים שהחלימו ממנה.
"בהתחלה קצת חששתי להצטרף לקבוצה הזו", משתפת אביטול (46) "הייתי אז בשיא הטיפולים, הגוף שלי היה מאוד חלש וגם המערכת החיסונים שלי הייתה חלשה. מצד אחד, הרגשתי חשש, אבל מצד שני, רציתי להפיג את הבדידות שבה הייתי נתונה.
"מחלת הסרטן גורמת לך לבדידות. את המון לבד. הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו לנשמה. אזרתי אומץ והצטרפתי לקבוצת הריצה".
ואיך הייתה התחושה?
"מצאתי בקבוצה הזו סוג של קבוצת תמיכה. פגשתי נשים שמתמודדות עם המחלה ונשים מחלימות. הרגשתי תחושת בית, תחושה של חמימות. הרגשתי שאני נמצאת במקום שבו אני לא צריכה להסביר למה את כאן. כולנו באותה סירה.
קראו עוד>>>
"בכלל, התברר לי שמאמן הקבוצה, ד"ר אמנון יוסף, היה מורה שלי בבית הספר התיכון, כך שהיה חיבור טוב. היום אני גם מנהלת את הקבוצה".
עד כמה ההשתתפות בקבוצת הריצה מסייעת לך להתמודד עם המחלה?
"המפגשים עם חברות הקבוצה מחזקים אותי וגורמים לי להתמודד ביתר קלות עם תופעות הלוואי ועם מצבי הרוח הירודים שהיו לי. זה השתפר פלאים וגרם לי לשמחת חיים. התחושה היא שכמה שהגוף בגד בך, אני יכולה עדיין לשקם אותו".
הרבה יותר מספורט
לפני כשבע שנים וחצי, גילתה ענת גרינברג בבדיקת ממוגרפיה שגרתית שאובחן אצלה סרטן השד בשלב מוקדם ביותר, עובדה שהצילה את חייה.
"את הבדיקה הזו עשיתי לאחר שאימי נפטרה בגיל 45 מסרטן", מספרת ענת גרינברג (53), תושבת באר־שבע, נשואה ואם לשלושה ילדים העובדת כרשמת רפואית במרכז הרפואי "סורוקה".
"20 שנה הייתי במעקב, וכשהגעתי לגיל 46, התגלה אצלי אותו ממצא שהעיד על כך שגם לי יש גידול סרטני בשד. בזכות הגילוי המוקדם לא נזקקתי להקרנות, גם לא לטיפולי כימותרפיה. רק עברתי ניתוח קל וממוקד לכריתה חלקית של השד ומאז אני רק במעקבים".
כחודש לאחר הקמת קבוצת הריצה הבאר־שבעית הצטרפה גרינברג לקבוצה. "לאורך השנים לא עשיתי פעילות ספורטיבית, למעט שחייה", היא מספרת. "ארבעה חודשים לאחר שהצטרפתי לקבוצת הריצה כבר רצתי חמישה קילומטרים.
"הקבוצה היא עבורי בית חם, בית של תמיכה הדדית ושל שיתוף, קבלה ללא תנאי של מי שחוותה או חווה התמודדות עם סרטן השד".
מתברר שהפעילות הספורטיבית במסגרת קבוצת הריצה עזרה לגרינברג להתמודד עם מחלת הקורונה שנדבקה בה בחודש דצמבר שעבר. בזמנו הוגדר מצבה בינוני.
"הפסקתי את הפעילות שלי למשך חודש וחצי", היא מספרת, "והרופאים אמרו לי שאלמלא הייתי משפרת את סיבולת הלב־ריאה שלי בזכות קבוצת הריצה, סביר להניח שהייתי מגיעה למצב של הנשמה".
כמו תרופה
קבוצת הריצה "גמאני רצה" בבירת הנגב הוקמה בתחילת חודש יוני 2020. הקבוצה הבאר־שבעית היא הקבוצה השנייה שהוקמה מבין עשרות קבוצות פעילות בכל רחבי הארץ. מאמן הקבוצה הוא ד"ר אמנון יוסף, מורה ומרצה לפיזיקה.
ד"ר יוסף עשה קורס מאמני ריצות ארוכות במכון וינגייט עם הוגה רעיון קבוצות הריצה, עמרי פדהצור, שהקים את קבוצת הריצה הראשונה בנס ציונה.
מתחילת הדרך, מספר ד"ר יוסף, התנדבה נופר ווגנר, סטודנטית באוניברסיטת בן־גוריון, להשתתף באימונים ולהיות אחראית להרצות המתקדמות והיא חלק חשוב מהקבוצה. באחרונה הצטרף גם המאמן אייל מזור והוא מעביר אימון שבועי אחד, ואילו ד"ר יוסף מעביר את האימון השבועי השני. הקבוצה הבאר־שבעית מונה כ־25 נשים המשתתפות באימונים לפי האילוצים הרפואיים שלהן.
ד"ר אמנון יוסף, מה הניע אותך להירתם לפרויקט הזה?
"בנימה אישית, הדבר שהניע אותי לאמן את הקבוצה הזו הוא הרצון לתרום ככל יכולתי לקהילה, ואני משלב את אהבתי לריצה עם מטרה זו.
"הדבר התאפשר בזכות שיחה עם עמרי פדהצור שבה עלה הרעיון לפתוח את הקבוצה בבאר־שבע כהמשך של הקבוצה בנס ציונה, אך עם החופש בדבר פעילותו ואופיו של כל מאמן".
איך התחושות?
"אוכל לומר שאני שמח מאוד על אימון זה, מכיוון שללא שאתכוון לכך התמורה שאני מקבל היא ללא שיעור הרבה יותר ממה שאני עושה".
"מחקרים מדעיים", מוסיף ד"ר יוסף, "מראים שנשים אשר חלו בסרטן השד יכולות למנוע את חזרתו ולהקטין את הסיכוי למוות ממנו בעשרות אחוזים בעזרת ריצה. ניתן לומר שריצה באופן סדיר מהווה תרופה לנשים שחלו בסרטן, זה בנוסף לתועלת הצומחת מעיסוק ספורטיבי ופעילות גופנית סדירה".
רוצו להיבדק
קבוצת הנשים מתאמנת פעמיים בשבוע, ונוסף על אימוני הריצה הן עושות גם פעילויות כמו אימוני פילאטיס שמעבירה מדריכה מקצועית. "בנוסף לפן המקצועי התפתחו בין חברות הקבוצה קשרים חברתיים אמיצים, דבר המהווה פן חשוב מאוד, נוסף לעיסוק הספורטיבי", מספר ד"ר יוסף.
"הבנות התחילו מריצות קצרות המשולבות בהליכה וחלקן מגיעות כעת לריצות שאורכן מספר קילומטרים. החלק האחר של הבנות משלב ריצה והליכה, ויש כאלה ההולכות, כל אחת לפי יכולתה ומצבה הפיזיולוגי. נשים המעוניינות בכך מקבלות תוכנית אימונים אישית לימי השבוע שבהן הן מתאמנות באופן פרטני.
ענת גרינברג: "הקבוצה היא עבורי בית חם, בית של תמיכה הדדית ושל שיתוף, קבלה ללא תנאי של מי שחוותה או חווה התמודדות עם סרטן השד"
"רוב הבנות הן מחלימות, אך יש חלק של בנות המתמודדות עם המחלה והן מגיעות לאימונים, לעיתים גם אחרי טיפולים במחלה".
לאילו תובנות הגעת בזכות הפעילות שלך בקבוצה?
"טווח הגילים של הבנות הוא רחב מאוד ונע בין שנות השלושים לחייהן עד גיל 60–70. טווח זה מדגיש את החשיבות בקיום בדיקות ואיתור מוקדם של סרטן השד, מכיוון שלא ניתן להצביע על גילים שהם חסינים בפני מחלה זו".
מקיפות את העולם בריצה
"גמאני רצה" הוא מיזם חברתי־קהילתי ארצי של קבוצות ריצה וכושר חינמיות לנשים המתמודדות עם סרטן השד או החלימו ממנו. את הקבוצות מובילים בהתנדבות מלאה מאמנות ומאמני ריצה וכושר מוסמכים בכירים מהשורה הראשונה של אנשי המקצוע בישראל. המיזם החל את דרכו בנס ציונה בסוף שנת 2019 בהובלת עמרי פדהצור, ולאחר סיום הסגר הראשון, ובתוך ארבעה חודשים בלבד, הוא התרחב מקבוצה אחת ל־40 קבוצות בפריסה ארצית רחבה.
קבוצות "גמאני רצה" פועלות כיום ב־50 יישובים. יותר מאלף נשים מנהריה ועד אילת רצות בקבוצות בהנחיית 90 מאמנות ומאמנים מוסמכים מתנדבים.
במהלך חודש המודעות העולמי לסרטן השד קבוצות "גמאני רצה" בכל הארץ מובילות קמפיין מודעות ארצי בהשתתפות כל חובבות וחובבי הריצה בישראל, לרבות קבוצות ספורט מקצועיות, ספורטאים אולימפיים, חיילים ושוטרים.
מטרת הקמפיין, ששמו "מקיפים את כדור הארץ בריצה", היא להעלות את המודעות לגילוי מוקדם של סרטן השד ואת חשיבות הפעילות הגופנית לנשים המתמודדות עם סרטן השד. במהלך הקמפיין יאספו 40,075 ק"מ (היקף כדור הארץ) מרצות ומרצים שיצטלמו בוורוד ויקדישו את הריצה שלהם לבריאותה של אישה ספציפית. הקמפיין נמשך כל החודש ויתפרס בכל רחבי המדינה.
לעדכונים: חדשות באר שבע
