את הרגע בו הובהלה הילדה אמינה אלחוסני בת השבע, תושבת פזורת ערד, לחדר הטראומה בבית החולים "סורוקה" לאחר שנפגעה אנושות בראשה במהלך מתקפת הטילים האיראנית על מדינת ישראל לפני כשבעה חודשים, ד"ר מיקי גידון לא יכול לשכוח.
אמינה הובהלה ל"סורוקה" עם פציעת ראש מורכבת וקשה, כאשר סכנה נשקפה לחייה. בשל פציעתה הקשה, היא נאלצה לעבור סדרת ניתוחים נוירוכירורגיים בשיתוף עם מחלקות נוספות בבית החולים.
מי שניתח אותה היה ד"ר מיקי גידון, מנהל נוירוכירורגיית ילדים ב"סורוקה", כשבנוסף לטיפול הניתוחי, הוא גם ליווה את אמינה במהלך אשפוזה הממושך בבית החולים.
מעבר לטיפול הרפואי מדובר היה לגבי ד"ר גידון גם בהיבט אישי. ד"ר גידון, שאת ילדותו ונעוריו עשה באיראן, מציין כי "מבחינתי, זו היתה סגירת מעגל. עשינו הכל כדי להציל את חייה של אמינה שנפגעה באורח אנוש מטיל איראני, טיל ששוגר מהמדינה בה חייתי כל ילדותי ונעוריי. היתה פה מעורבות רגשית עם המון תקווה שנצליח להציל את הילדה. הייתי אז נעול על הטיפול בה ועשינו הכל כדי להציל אותה".
איזו תחושה אופפת אותך ברגעים כאלה כשהילדה על שולחן הניתוחים?
"אין יותר מרגש מרפואה. מקרה כזה, שמחבר אותך למחוזות ילדותך, גורם לך לתחושה אבסורדית ולסוג של סגירת מעגל. אתה כל הזמן חושב ומעבד את הסיטואציה הזו. מקרה כזה אתה סוחב איתך לאורך זמן. אנחנו בצומת דרכים קריטי, כשהמשטר האיראני עושה ויעשה כל שביכולתו למוטט אותנו, בעוד שהעם האיראני מייחל לשינוי המצב שהביא את איראן למצב בו היא נמצאת מאז פרצה המהפכה לפני 45 שנים. האויב מבחינתנו הוא המשטר האיראני, לא העם האיראני".
מה מצבה של אמינה כיום?
"אמינה עדיין בשלב של שיקום בתל השומר. יש לה עדיין שרידים של הנזק כתוצאה מהפגיעה, אבל היא מתקדמת יפה, מתקשרת ושמחה. אני משוכנע שהיא תחזור לעצמה ותחיה חיים רגילים ומלאים. היא הגיעה אלינו כשהסיכויים היו לרעתה, ויצאה לשיקום כשהם רק לטובתה. בשבוע שעבר ראיתי אותה שהיא הגיעה אלינו לבירור רפואי, והתרשמתי שמצבה הולך ומשתפר מאז שחרורה מבית החולים בזכות הטיפול השיקומי".
הילדות באיראן: מצניעים את היהדות
ד"ר מיקי גידון נחשף בשנה האחרונה לקריאות החוזרות ונישנות של מנהיגי איראן להשמדתה של מדינת ישראל, או כפי שבטהרן מכנים אותה כ"ישות הציונית", וכאשר במהלך החודשים האחרונים שוגרו מאיראן לעבר ישראל מאות טילים בליסטיים בשתי תקיפות יוצאות דופן מסוגן, הוא לא יכול היה שלא להיזכר בימי ילדותו ונעוריו בבירה האיראנית כילד יהודי שלא חשש כלל לחייו. ימים בהם שלט השאח הפרסי באיראן של טרם המהפכה בה תפס חומייני את השלטון בתחילת שנת 1979. ימים בהן פרחו היחסים בין איראן וישראל, שנכון לעכשיו נותרו כזיכרון בלבד.
מהפכת חומייני תפסה את ד"ר גידון בהיותו ילד בן שבע. הוא נולד בטהרן, בירת איראן, למשפחה בת חמש נפשות, כשהוא הילד האמצעי מבין שלושת ילדי המשפחה.
היינו אז משפחה רגילה", הוא נזכר, "שלושה בנים שכל הזמן משתוללים ואמא משתגעת מאיתנו. אמא, שנפטרה לפני תשע שנים, היתה אז עקרת בית, ואבא נשא בתפקיד בכיר במשרד האנרגיה האיראני עד צאתו לגמלאות. את ילדותי עברתי אז במשך כמה שנים בצל המהפכה האיסלאמית".
כיצד, כילד יהודי, אתה מעביר את ילדותך תחת שלטון משמרות המהפכה?
"האמת היא שאני זוכר מאותם ימים שבעצם לא חוויתי כילד רדיפה בשל יהדותי. גדלתי בשכונה אמידה, בה התגוררו יהודים ומוסלמים בכפיפה אחת. היו לנו אז יחסים מצוינים עם השכנים המוסלמים. היו לי חברים מוסלמים ולא היתה כל בעיה ביחסים ביננו".
עם השנים, כאשר מהפכת חומייני הלכה וצברה תאוצה, נאלצו היהודים באיראן להוריד פרופיל, ומן הסתם גם להצניע ככל האפשר כל קשר עם ישראל.
אם כילד חלפה המהפכה באיראן לידו ומעליו, כהגדרתו, הרי שגורלם של הוריו ושל סבו לא שפר עליהם. מיד לאחר פרוץ המהפכה נעצר סבו בידי משמרות המהפכה באשמת ריגול לטובת ישראל והוא נשלח לכלא למשך תשעה חודשים ובהמשך נגזר עליו גזר דין מוות שהומתק עד כדי שחרורו, בסופו של דבר מהכלא.
ד"ר גידון נזכר באותן פשיטות של אנשי משמרות המהפכה על בית משפחתו, כשהם מחפשים בבית כל סממן ציוני־יהודי, שלא לומר ישראלי.
"היינו צריכים להוריד פרופיל לאחר המהפכה", הוא נזכר, "חיילי משמרות המהפכה היו מגיעים אלינו כמה פעמים הביתה תוך שהם מחפשים כל מיני עדויות על הקשר שלנו עם ישראל. זה לא היה נעים. אני גם זוכר שלאחר שפרצה המהפכה היינו צריכים לפתוח את יום הלימודים בבית הספר בקריאות בנוסח 'מוות לישראל' ו'מוות לציונים'. את האהבה שלי למדינת ישראל קיבלתי מהוריי בבית. את זה איש לא יכול היה לקחת ממני. כמובן שהייתי צריך להצניע את זה בתקופת המהפכה. אסור היה לחשוף כל קשר לישראל".
געגועים למסורת
ד"ר מיקי גידון (52), תושב עומר, נשוי לאשת התקשורת שגית בכר ("שגית", מציין ד"ר גידון, "היא אשה מדהימה, פטריוטית מקומית שבזכותה אני כאן ואוהב את הנגב") והם חובקים שני ילדים, לא מסתיר את געגועיו למחוזות ילדותו.
הוא מתגעגע לשכניו המוסלמים, לחברים מאותם ימים, ולא פחות מזה לריחות של השוק העירוני בבירה האיראנית ולריח המאכלים מהמטבח הפרסי.
ד"ר גידון גם מתגעגע לשירה האיראנית. על מדפי ספרייתו הפרטית יש מקום של כבוד לספריהם של משוררים איראניים. "למשוררים האיראניים", מציין ד"ר גידון, "יש מעמד של קדושים, גם כיום בעידן המהפכה. אבי המנוח החדיר בנו כילדים את האהבה לשירה האיראנית. אני מתגעגע לזה".
"אם זה היה תלוי בי", הוא מציין, "אז, בהיותי נער צעיר, כלל לא חשבתי לעלות לישראל. ההורים הם אלה שדחפו אותי ואת אחי הבכור לעשות מעשה ולעלות ארצה. עשיתי את המעשה הזה בעל כורחי בעקבות החלטה של הוריי. היתה לי ילדות מדהימה ולא ראיתי כל סיבה, בתור ילד, לקום, לעזוב הכל ולעבור לארץ לא נודעת. ההורים ביקשו לשלוח אותי ואת אחי הגדול לישראל, שם, הם ציינו בפנינו, נוכל ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה".
הבריחה מטהרן: "פרצתי בבכי"
סיפור עלייתו ארצה של ד"ר מיקי גידון לפני 35 שנים נשמע על גבול הדמיוני. באותם ימים, מאז החלה המהפכה, נאסרה יציאת יהודים מאיראן והשמיים מבחינתם היו סגורים לחלוטין. במציאות הזו נדרש היה ממיקי גידון ומאחיו הבכור לחשוב על דרכים יצירתיות ומקוריות יותר, מאשר לעלות על מטוס בשדה התעופה בטהרן ולצאת את גבולות המדינה האיראנית.
בריחתם של גידון ואחיו מביתם שבטהרן כשהיעד היה ישראל תוכננה בקפידה. הם התחברו לאנשי קשר שסייעו להם בתכנון הבריחה, חיברו אותם עם חבורה של מבריחי סמים שהמתינו להם סמוך לגבול בין איראן לפקיסטן, ומשם הם הוסעו בדרכים לא דרכים בטנדר קטן עם עוד עשרה מבריחי גבול כשהם חוצים את הגבול לעבר פקיסטן, שגם היא לא בדיוק מדינה חובבת ציון ואוהדת את מדינת ישראל.
לאחר כחודש ימים של שהות בקראצ'י, בירת פקיסטן, כשהם מצוידים בתעודות פליט, הוטסו גידון ואחיו לציריך ומשם הם עשו את דרכם לישראל.
ד"ר מיקי גידון נזכר בימיו הראשון בישראל. "מצאתי את עצמי", הוא מספר, "מגיע למרכז הקליטה בגילה שבירושלים. חדר ריק עם מיטת סוכנות. פרצתי בבכי. בחוץ ירד גשם ואני ישן בחדר על מיטת סוכנות. שאלתי את עצמי אם בשביל זה עשיתי את כל הדרך מטהרן לכאן. חשבתי לעצמי איך אני מחזיר את הגלגל לאחור וחוזר לימים היפים שחוויתי בטהרן".
ובכל זאת, המציאות גברה על התסכול והעצב שאפפו אותו אז באותם ימים ראשונים בישראל. מיקי גידון החל ללמוד עברית באולפן, כאשר בסיום הלימודים הוא מדרים לבאר־שבע כדי ללמוד כעתודאי הנדסת מכונות באוניברסיטת בן־גוריון.
לאחר שלוש שנות לימוד הוא הגיע למסקנה, שמהנדס הוא כבר לא יהיה. הוא עזב אז את מסלול הלימודים כעתודאי והתגייס לצה"ל כלוחם ביחידת סיור ובשנת 1995 החל ללמוד רפואה באוניברסיטת בן־גוריון תוך התמחות בנוירוכירורגיה, כשבמהלך השנים סיים בהצלחה את מבחני ההתמחות של האיגוד האירופאי לנוירוכירורגיה ואת השתלמות האיגוד האירופאי בנוירוכירורגיה ילדים, ומזה שבע שנים הוא מנהל את יחידת נוירוכירורגיה ילדים במרכז הרפואי "סורוקה".
למה דווקא בחרת בתחום הרפואי הזה?
"מילדותי נמשכתי לעולם הרפואה. תחום הנוירוכירורגיה קסם לי. איתגר אותי מאוד לחקור את מסתרי המוח וכל מה שקשור בזה. זה תחום מרתק ביותר. אין מקצוע יותר מדהים מזה. המורכבות של המוח האנושי ולנתח אותו, זה נס בעיניי. אנחנו עוסקים בהצלת חיים וזה דבר נעלה. אין יום שאנחנו לא מצילים חיי אדם".
הניתוח ההיסטורי: "נס מופלא"
בראשית חודש ספטמבר 2021 עלה ד"ר מיקי גידון לכותרות, כאשר הוביל את הצוות שהשתתף בניתוח להפרדת תאומות סיאמיות שהיו מחוברות בראשיהן. הניתוח שבוצע במרכז הרפואי "סורוקה", היה בגדר היסטוריה בעולם הרפואה הישראלית, כאשר היתה זו הפעם הראשונה, ועד כה גם היחידה, בה בוצע ניתוח מהסוג הזה.
שלוש שנים אחרי וד"ר מיקי גידון אומר לנו כי "מדובר היה בנס מופלא. זה היה מסוג הניתוחים שאתה זוכה לבצע פעם בחיים. ניתוח יחיד מסוגו בארץ. לאחר ניתוח כזה התחושה היא שעשית את כל מה שרצית לעשות כרופא נוירוכירורג. אני מקווה שלא אצטרך לעשות זאת שוב".
מה מצבן של התאומות כיום?
"התאומות כיום הן בנות ארבע וחודשיים. מצבן מצוין. הן ילדות נורמליות. הן במעקב אצלנו. לדעתנו, צפוי להן עתיד כמו לכל ילד נורמלי".
בימים אלה, כבר למעלה משנה לאחר מתקפת הטרור של החמאס באותה שבת שחורה של השביעי באוקטובר ופרוץ מלחמת "חרבות ברזל", מאמין ד"ר מיקי גידון, כי "אנחנו נעבור את התקופה הקשה הזו בזכות ההון האנושי שלנו. נחזיר את כל החטופים, ונוכל לשוב ולשגשג ללא איומים מבחוץ".
סוג של אופטימיות?
"האיומים מבפנים אלה הם האיומים האמיתיים לקיומנו. אני רואה את מדינת ישראל כמו גוף האדם, כאשר לכל איבר ותא בגוף יש תפקיד מסוים, אך כולם חשובים לקיומו של הגוף כולו. לכל אחד יש מקום במדינה. לכל אחד כאן יש חשיבות ותפקיד, וראוי שנבין זאת לטובת שגשוג המדינה. אני מאמין שאין מדינה בעולם עם הון אנושי כמו בישראל ואנחנו צריכים לנצל זאת".
בראיון שערכתי עמך לפני יותר מ־11 שנים, ציינת שהחלום שלך הוא לחזור לאיראן כשגריר רפואי של מדינת ישראל וגם לבצע ניתוח מוח במשותף עם רופא איראני. החלום הזה עדיין בתוקף?
"החלום הזה קרוב יותר ב־11 שנים מאז אותו ראיון. אני עדיין מאמין ומקווה שיגיע יום ואצליח להגשים את החלום הזה. אני מאמין שזה יקרה בקרוב. אני מאמין שקרוב היום לשינוי המשטר באיראן ושהיחסים ביננו לאיראן יפרחו כבעבר. בינתיים אנחנו צריכים לקחת ברצינות את איומי המשטר האיראני כלפינו ולגנוז בשלב זה את התקווה ליחסים עם איראן. על קברניטי המדינה להתאחד סביב הנושא האיראני ולהביא לפתרון להפלת המשטר באיראן ולפעול לכך שאיראן לא תשיג נשק גרעיני".
ואם בענייני חלומות עסקינן, לד"ר מיקי גידון יש גם חלום אישי בהחלט בדמות טיול משותף ביום מן הימים עם בתו, אותה הוא חולם לקחת לטהרן, הבירה האיראנית, ולמחוזות ילדותו וגם ללמד אותה את השפה הפרסית.
היכן "תפס" אותך השביעי באוקטובר?
"בחמישי באוקטובר חזרנו מחופשה מדהימה בסיני. למחרת חגגנו את החג השני של סוכות בבית דודי בבאר־שבע ולא שיערנו מה עתיד להתרחש. בבוקר השביעי באוקטובר התעוררתי כמו כולם עם האזעקות, ובהמשך הבנו את גודל האירוע. כבר אז היה ברור לי שכנראה יצטרכו את כל צוותי הרפואה ב'סורוקה', ולכן התכוננתי והגעתי סביב השעה 08:30 ל'סורוקה'. לצערי, היום הזה היה הנורא ביותר לכל צוותי הרפואה מבחינת חשיפה, פציעות ומראות קשים. היום המקולל הזה יהיה צרוב בזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם, כאחד מהימים הנוראים ביותר, אבל אני אופטימי שנצלח גם את האירוע הזה שעדיין ממשיך כל עוד החטופים לא שבו לביתם".
מגמת איראן: חינוך דור העתיד
עד אשר יפשירו היחסים בין ישראל לאיראן, ד"ר מיקי גידון, מעבר לפעילותו הרפואית ב"סורוקה", עושה מספר פעמים בשנה את דרכו מישראל לאזרבייג'אן, מדינה מוסלמית הגובלת בדרומה עם איראן, לטובת קידום תחום הנוירוכירורגיה והרפואה הציבורית באזרבייג'אן.
"מדובר", מציין ד"ר גידון, "בפרויקט מטעם קרן הנושאת את שמו של אילהם אלייב, נשיא אזרבייג'אן. המדינה הזו היא מדינה מדהימה, שמזכירה לי את איראן. בשלב זה אני מסתפק בזה".
ד"ר גידון מציין כי בחודש הבא תיפתח לראשונה במרכז "חוסידמן" לנוער מצטיין באוניברסיטת בן־גוריון תוכנית לימודי ביטחון ומודיעין במסלול איראן. התוכנית היא פרי יוזמתה של דבורה בכר, אשת חינוך וביטחון, ילידת איראן אף היא, ולאחר עלייתה גדלה בבאר־שבע.
"דבורה", מציין ד"ר גידון, "שירתה שנים רבות בזרועות הביטחון והובילה פרויקטים רבים ברמה הלאומית. לשמחתי, היא ביקשה שאהיה מעורב בתוכנית, וכמובן שנעניתי, ובעיניי, חינוך דור העתיד לא פחות חשוב מרפואה".
קראו גם:
ד"ר מיקי גידון שלא הכרתם
1. שמו המקורי של ד"ר מיקי גידון הוא שהריאר, שפירושו בשפה הפרסית - מלך. עם עלייתו ארצה הוא נדרש לעברת את שמו לשם אותו הוא נושא עד היום.
2. שמה של בתו הוא רויה (ו' בחולם), שפירושו בשפה הפרסית הוא חלום ופנטזיה. "היא הגשימה לי חלום להיות אב לילדה", מדגיש ד"ר גידון.
3. במהלך לימודי הרפואה הקים ד"ר מיקי גידון את הקורס ללימודי פרסית לתלמידי תואר ראשון ושני בלימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן־גוריון. בין תלמידיו באותו קורס היה העיתונאי, הסופר והתסריטאי אבי יששכרוף, שחתום יחד עם ליאור רז על כתיבת הסידרה "פאודה".
4. לד"ר גידון יש שני אחים, שלדבריו, "הם מוכשרים ממני ומדינת ישראל חבה להם הרבה בזכות כישוריהם. במקרה שלהם - שתיקה שווה זהב".
5. בצעירותו היה ד"ר מיקי גידון קפטן נבחרת הכדורגל ונבחרת טניס שולחן של בית הספר תיכון "פרחי המהפכה" בטהרן. "אם לא הייתי רופא", הוא מודה, "הייתי כדורגלן".
