חצי שנה קשה ומטלטלת עברה משפחת סעידיאן מאז אותו אחר הצהריים בחודש אפריל, כשאיציק, הקטן מבין שלושה אחים ואחות, הצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום של משרד הביטחון בפתח תקוה. מאז הוא מאושפז במצב קשה מאוד במרכז הרפואי שיבא תל השומר.
בני המשפחה חיים בין ייאוש לתקווה, סדר היום שלהם השתבש לחלוטין, והם מתמודדים עם תחושות קשות שאולי לא עשו די כדי למנוע את המעשה המזעזע.
כבר חצי שנה אבי (אבשלום) סעידיאן נמצא על קו באר־שבע - תל־אביב ונתון כל כולו לדאגה לשלומו של אחיו הקטן, הסובל מפוסט טראומה ממבצע "צוק איתן" ושילם מחיר כבד כדי שנכי צה"ל יזכו להכרה בזכויותיהם.
בראיון ל-"mynet באר שבע והנגב" הוא מספר כיצד אחיו הקריב את עצמו למען האידיאלים שהוא מאמין בהם, ועל ערכי הצדק שנטועים בו ושעשויים אולי להוביל לשינוי ביחס כלפי נפגעי פוסט טראומה. את אחיו הוא מכנה "גיבור ישראל" שלא דאג רק לעצמו אלא חשב על כלל הנכים במצבו.
ציונים נלהבים
סיפור חייה של משפחת סעידיאן מתחיל בבאר־שבע. ההורים, ציונים נלהבים שעלו ארצה מטהרן, השתקעו בבירת הנגב והתפרנסו מעסקי המסחר של אבי המשפחה. כאן נולדו ארבעת ילדיהם, הבת הבכורה ושלושת הבנים. לאורך רוב שנות ילדותם גרו ברחוב החיד"א ולאחר מכן ברחוב שטרית בשכונה י"א שהייתה מהשכונות שקלטו עולים חדשים.
קראו גם:
לפני 14 שנה חוו טלטלה כשאבי המשפחה הלך לעולמו ועול פרנסת הבית נפל על כתפיה של האם לידה. "בצעירותו, אבי תמיד הגן על היהודים", מספר אבי סעידיאן, "הוא ספג מכות, ישב בכלא ועבר עינויים קשים, היה פעיל ציוני, עבד עם הסוכנות היהודית, היה מגן על צעירות יהודיות מפני התנכלויות של ערבים. לאחר נפילת השאה בשנת 1979 ועליית חומייני, הוא עזר להמון יהודים לעלות לארץ".
אבי (31) נשוי ואב לבת, עובד רשת "שופרסל" ביישוב מיתר, מתגורר בשכונת רמות בבאר־שבע. הוא למד בבית הספר היסודי "רימון" ולאחר מכן פנה ללימודים ממלכתיים־דתיים, בין השאר בישיבת אמי"ת של הרב חורי. לאחר מכן פנה להמשך לימודים בישיבת "אור עציון", פנימייה צבאית של רשת בני עקיבא בראשות הרב חיים דרוקמן. לצה"ל התגייס בגיוס כללי אף שהוא דוגל בשירות משמעותי. "אני דוגל בלעשות צבא ובהכי טוב שיש והכי קרבי שיש, באותה תקופה אבא שלי נפטר והייתי צריך לעזור בבית".
תאר איזה ילד היה איציק.
"ילד מיוחד, ילד דעתן. אם הוא היה מחליט משהו, אף אחד לא יכול להזיז אותו מזה, ילד שאהב את הזולת ותרם כל הזמן, עזר לנזקקים. הוא תמיד הגן על חלשים. היה ילד ממוצא אתיופי שהציקו לו ויצחק אחי היה מגן עליו ושומר עליו. הוא לא אהב אי צדק, תמיד סייע ונתן לאחרים".
עוד בטרם התגייס לצה"ל, איציק ידע שהוא רוצה להיות קרבי. גם בבית הבינו שזו מטרתו ושהוא חדור להגשים אותה. תחילה רצה להתגייס לסיירת גולני ואף השתתף בגיבושים, אבל התאכזב לגלות שלא התקבל. בסופו של דבר שירת בגדוד 13 של גולני הנחשב לגדוד מבוקש.
איציק בלט בנחישותו ובכוח ההתמדה שלו שבאו לידי ביטוי באימונים המפרכים שעשה במהלך שירותו הצבאי. "כשהייתי בטקס כומתה שלו בירושלים, המ"פ ניגש אליי ושאל 'אתה אח של איציק סעידיאן?'. השבתי לו שכן, והוא אמר לי 'אני מצדיע לו'. זה אדם שבקושי יכול היה לזוז, הוא נלחם בשיניים, ולמרות הנקע ברגליים הוא סחב את עצמו כשאנשים נפלו, סחב את עצמו עם הידיים עד שהגיע לקו הסיום. הוא אף פעם לא השאיר חברים מאחור'", נזכר אבי.
"אחי עשה הכל בשביל המדינה", ממשיך לספר אבי סעידיאן, "ציוני אמיתי ואוהב את עם ישראל, אוהב את התורה, אוהב את תלמידי החכמים".
סיוט בסג'עיה
בקיץ 2014 לחם איציק סעידיאן בקרב בסג'עיה בעיצומו של מבצע "צוק איתן" וראה את חבריו נהרגים בקרב העקוב מדם. מאז, המראות והריחות הנוראיים שנחשף אליהם בשדה הקרב רדפו אותו, ובמקרה של איציק, הזמן לא ריפא את הפצעים, אלא להיפך.
משרד הביטחון זיכה אותו ב־25 אחוזי נכות בלבד בשל הלם הקרב שסבל ממנו. ואולם, איציק סבר ששיעור הנכות שהוענק לו אינו משקף את מצבו ואת ההוצאות הרבות שהוא נאלץ להוציא על טיפולים.
ב־12 באפריל השנה, יום לפני ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, הצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום. איציק הובהל במצב אנוש אל המרכז הרפואי שיבא תל השומר כשהוא סובל מכוויות קשות ביותר בכל חלקי גופו.
איציק סיפר לכם על הקרב בסג'עיה?
"הוא אף פעם לא סיפר לנו, ובכל פעם שהיינו מדברים על זה, הוא פשוט היה צועק עלינו ומתעצבן. הוא ביקש שאף אחד לא יזכיר את זה ולא ידבר איתו על זה. היחידים שהוא דיבר איתם הם אולי שניים־שלושה אנשים מבית הלוחם שסובלים מהלם קרב קשה ושיתף אותם. גם אותם הוא לא שיתף בהכל, אלא רק בדברים מאוד מסוימים. היה לו קשה לדבר על זה, על מה שהוא ראה שם, על זה שראה את כל החברים שלו שרופים בטנק".
מה שהשפיע על איציק ועל מצבו הנפשי יותר מכל היה מותו של חברו הקרוב, בן וענונו ז"ל, שנהרג מפגיעת נ"ט בנגמ"ש שהוא ישב בו. התברר שאיציק סעידיאן היה אמור להיות באותו נגמ"ש שספג את הנ"ט, אולם הוא וחברו וענונו ז"ל התחלפו, וסעידיאן היה בנגמ"ש אחר.
"הוא כל הזמן חי ברגשות אשמה", מספר אבי, "הוא אמר לאמא של בן וענונו 'אני הייתי צריך להיות במקומו, אני לא הייתי צריך להעמיד את הבן שלך, אני הייתי צריך להיות שם'. אחי היה הולך לבית של וענונו, הולך למיטה שלו, עולה לקבר שלו".
מות חבריו שנהרגו בסג'עיה השפיע על איציק מאוד. "הוא ראה איך לוקחים את חלקי הגופה של אורן שאול, וכל הזמן אמר לי 'הריח לא עוזב אותי, אני לא יודע למה אני מריח שרוף, הריח של הגופות, אני לא מסוגל'", מספר אבי.
היו סימנים מקדימים למצוקה הנפשית של איציק?
"מספר חודשים אחרי המלחמה הם יצאו לתרגיל בצפון. המ"מ שלו בעצמו סיפר לי שהם היו בתרגיל ניווטים ויצחק התעורר באמצע הלילה, עם רובה וכדור בקנה, והתחיל לצעוק 'אוהד, אני מאחוריך'. אוהד היה מ"מ בסג'עיה. הוא התחיל לצעוק וכל הפלוגה על הרגליים והמ"פ והמ"מ מסתכלים ולא מבינים למי הוא צועק. ישר לקחו אותו לקב"ן והורידו לו פרופיל, ומאז הפוסט טראומה התחילה להתגבר".
ובבית היו סימנים לכך שמשהו לא בסדר?
"היו מקרים של שבוע־שבועיים שלא היינו מוצאים אותו. הוא היה קם בלילה מזיע, היה כל הזמן בלחץ, לא הצליח לאכול, לא הצליח לישון, קם בבהלות ובצעקות. היו לו התפרצויות, הוא לא היה מסוגל לתפקד, לא היה מסוגל לעבוד. הוא אמר לי 'אני מאוד רוצה להיות בזוגיות, אבל אני לא מסוגל'. היה לו חלום ללמוד, להיות אדם נורמלי, לעבוד ולבנות בית, והוא פשוט לא הצליח".
פצצה מתקתקת
כל אלה העידו על המצוקה הקשה שאיציק סעידיאן היה שרוי בה. ואף שהיו המון תמרורי אזהרה, היו מי שלא ראו אותם ולא פירשו אותם נכון, והתוצאה - ההצתה העצמית שזעזע את כל המדינה.
"יצחק קיבל 25 אחוזי נכות מאגף השיקום שזה לא מספיק לטיפולים. זה לטיפול פעם בשבוע, ואדם במצב שלו לא יכול לקבל טיפול פעם בשבוע", אומר אבי. "יש לו פוסט טראומה, יש לו חוות דעת וכולם קבעו שיש לו נכות בשיעור 50 אחוזים. אנשים בעמותת 'בשביל החיים' (עמותה התומכת במשפחות שיקיריהן התאבדו ולמניעת התאבדות - י.ל.) התחננו חודש לפני בפני אגף השיקום ואמרו 'האדם הזה פצצה מתקתקת, בבקשה תעזרו'. בתחקיר של משרד הביטחון הם הודו שעשו שגיאות".
על מי אתם מטילים את האחריות?
"אני מטיל את האחריות על אגף השיקום, אבל אני רוצה לציין שאגף השיקום מבין את הטעות שלו. משרד הביטחון הבין שהוא שגה, והם מנסים עכשיו באמת לתקן את זה. אני רואה את זה ומדבר איתם והמשפחה שלנו בקשר איתם, והם יודעים שאנחנו לא נפסיק להשמיע את קולנו עד שהדברים יטופלו. כי זו הייתה המטרה של אחי - לתקן את העוול ולעשות צדק. האי צדק שנגרם במשך שנים לנכי צה"ל הוא לא הגיוני, והם הבינו ששגו".
הם הבינו אחרי שאחיך שילם את המחיר?
"לצערי הרב זה רק לאחר שאחי שילם את המחיר והם יודעים את זה ואני לא מפסיק להגיד את זה לשר הביטחון, בני גנץ, למנכ"ל משרד הביטחון, אמיר אשל, וגם ללימור לוריא ואיתמר גרף (לוריא היא סמנכ"לית וראש אגף שיקום נכים במשרד הביטחון שנכנסה לתפקיד בחודש יולי והחליפה את איתמר גרף - י.ל) שמקדמים את הרפורמה.
"הם יודעים שהם צריכים לתקן שם דברים, וייאמר לזכותם שהם באמת עושים את השינוי, ואני מצדיע להם. הם עוזרים לנו שהשינוי הזה יקרה. עם זאת, צריך לעשות ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק את השתלשלות הדברים. אחי נלחם למען כל הנכים, אנשים עוברים שם טלטלות והשפלות בוועדות. אחי לחם למען מדינת ישראל, אחי הוא גיבור ישראל שלחם בסג'עיה, ניסה להציל את החברים שלו, עבר פוסט טראומה קשה ובמשך שבע שנים חי איתה, ולא יכול לחיות עם עצמו ככה. לא היה לו פחד ללכת בשביל כולם, אלה שעוברים השפלות שבסך הכל דורשים את הזכויות שלהם".
חזקים בשבילו
מאז אושפז איציק סעידיאן בבית החולים, המשפחה לא זזה ממיטתו, והם מלווים אותו בכל שעות היממה. מצבו עדיין קשה, ולדברי אחיו, עדיין נשקפת סכנה ממשית לחייו.
"היו ימים שאמרו לנו להגיע ולהיפרד ממנו, אבל אנחנו לא ויתרנו, בכינו והתפללנו. הבאנו אנשים שיתפללו, וברוך השם יצחק עדיין שורד ונלחם. הפרופסור לא מאמין ואומר ש'לפי ספרי הרפואה ולפי דרגת הכוויות שלו, אחיך לא נמצא איתנו. אני לא מאמין שמישהו יכול לצאת ממצב כזה'. וברוך השם, מפתחים לו עור מהדנ"א שלו, אבל עדיין יש לו רעידות וחוסר הכרה. פשוט נלחמים עליו 24 שעות ביממה. כל המומחים עושים הכל".
אבי מתאר את הטלטלות והקשיים שמלווים את המשפחה. "יש טלטלות. אמא שלי הייתה במשך שבועיים מאושפזת בשיבא. אנחנו עוברים תקופה לא קלה. אנשים מגיעים ותומכים בנו, אנחנו מטופלים מבחינה פסיכולוגית. לצערי הרב, הגענו למצב שאנחנו צריכים לקחת כדורים בשביל להתמודד. אנחנו חייבים להיות חזקים בשביל יצחק".
האמונה היא שמחזיקה את בני המשפחה. "אני ואמא שלי נכנסים כל הזמן לחדר שבו מאושפז יצחק כדי לדבר איתו. גם כשהוא מורדם ומונשם אני מתפלל לידו, ואנחנו צועקים לו 'יצחק, אנחנו אוהבים אותך, אנחנו לידך, אתה תהיה חזק, תחזיק חזק, אנחנו נעבור את זה, אל תישבר'", מספר אבי. "אנחנו מאמינים שהנשמה שלו שומעת. הפרופסור בבית החולים אומר שהוא מרגיש שהאמונה שלנו מחזיקה אותו. יש הרבה בעיות רפואיות, אבל עושים הכל, מביאים את המומחים הגדולים מכל הארץ, ומנסים להחזיר אותו לחיים".
גיבור אמיתי
את ראש השנה יעשו בני המשפחה במחלקה שאיציק סעידיאן מאושפז בה. "אנחנו במשך חמישה חודשים לא עזבנו את בית החולים, אנחנו חיים שם וגרים שם", מספר אבי. "אנחנו לא עוזבים את המיטה שלו לרגע, אנחנו לא מפסיקים לגייס אנשים לתפילות, אנחנו לא נעזוב עד שיצחק יתעורר. בזכות התפילות של עם ישראל אני מאמין בעזרת השם שאחי יקום ואנחנו נעבור את זה".
אחרי הכותרות הגדולות אתה מרגיש שקצת שכחו אתכם?
"לצערי הרב, אני קצת מרגיש את זה, ואני לא רוצה שזה יקרה. אני רוצה שכל מי שקורא את הכתבה הזאת יידע שיצחק סעידיאן הוא גיבור ישראל. הוא לחם בשביל כל אזרח במדינה הזאת, הוא לחם בשביל הצדק. מאז קום המדינה לא היה גיבור כמוהו שהקריב את עצמו ואת החיים שלו למען עם ישראל ולמען כל נכי צה"ל והלוחמים שלא מקבלים את זכויותיהם".
איזה יחסים היו לך עם אחיך?
"היו לנו יחסים של אח גדול וקטן. הייתי מנסה כל הזמן ליישר אותו. 'תפסיק עם השטויות', הייתי אומר לו, 'תמצא עבודה, תנסה ללכת ללמוד', ובאמת לא הבנתי אותו. הבנתי שיש לו פוסט טראומה, אבל לא באמת הבנתי לעומק את מה שהוא עובר. היינו עוזרים לו בכל מה שצריך. דוד שלי, מאז שאבי נפטר, עזר לנו, גידל אותנו, כל מה שצריך נתנו לו. כולנו התגייסנו לעזור לו. הייתי אומר לו 'עזוב את אגף השיקום, תחפש עבודה, תתחתן והכל יהיה בסדר', אבל לא באמת הבנתי אותו".
אתה מרגיש שלא עשית מספיק עבור אחיך?
"אלה ייסורי המצפון הכי גדולים שלי. אני מרגיש שלא הבנתי באמת את מה שהוא עובר, וזה הורג אותי, יש לי ייסורי מצפון קשים מאוד. זה אוכל אותי מבפנים", הוא אומר בדמעות.
"אני לא נרדם בלילות, לוקח כדורי שינה, אני כל הזמן חושב עליו, כל הזמן מתרוצצות מחשבות מה אני יכול לעשות כדי לעזור לאחי. גייסתי את הרב קנייבסקי, אני מתפלל ליד המיטה שלו ומבקש ממנו סליחה שלא הייתי איתו מספיק".
