בבוקר השבת השחורה בשבעה באוקטובר עשה המוזיקאי והיוצר קיי בן סלמון את חג שמחת תורה אצל הוריו בשכונת שפירא באופקים. הוא לא שיער כי שמחת החג תופר כבר בשעה 06:30 עם הישמע האזעקות הבלתי פוסקות.
"רצנו בתחילה למיגוניות שברחוב", הוא נזכר, "כולם היו בפאניקה נוראית. מאוחר יותר רצנו לדירה של אחותי שיש לה ממ"ד. לאט לאט הגיעו דיווחים על מתקפת המחבלים בשכונת מישור הגפן. הרגשנו שאנחנו בתרחיש אימים".
דבר לא הכין אותו לתרחיש האימים הזה, כך הוא מספר השבוע בשיחה נרגשת, לרגל הוצאתם לאור של שני שירים שכתב בעקבות המציאות המלחמתית שנכפתה, כדבריו, עליו ובעצם על כולנו.
בית מוזיקלי
קיי בן סלמון (30), רווק, תושב אופקים, גדל בה, ואת לימודיו התיכונים הוא עשה בבית הספר הטכני של חיל האוויר בבאר־שבע. עם גיוסו לצה"ל הוא שובץ לשרת בבסיס חיל האוויר בחצרים כמנוען וטכנאי מסוקי "ינשוף".
לעולם המוזיקה, הוא מציין, הוא נחשף עוד בילדותו. "גדלתי בבית מוזיקלי", הוא מעיד על עצמו, "ותמיד שאפתי לקחת את זה קדימה ולהטביע את חותמי בתחום המוזיקה".
בדרך להגשמת השאיפה הזו הוא שלח כבר בהיותו בן 16 לקרן פלס שיר שכתב ושיר נוסף למירי מסיקה, אך השירים הללו לא הבשילו לכדי הקלטה והפקה. סלמון התעקש ולא ויתר, ושלח את השיר פרי עטו "לטוס לשם" לעדן בן זקן, וזו החליטה להקליט את השיר.
"לא הרפיתי מהחלום להיות מוזיקאי", הוא מציין, "בעקבות הקלטת השיר הזה פגשתי את נדב גדג', שייצג את ישראל בתחרות האירוויזיון, פגישה שהובילה ליצירת השיר 'אולי נדבר', שבגינו זכיתי בפרס אקו"ם לפני שש שנים. השאר זו כבר היסטוריה".
במהלך השנים כבר צבר סלמון שיתופי פעולה עם הראל סקאת, עומר אדם, רינת בר, קובי מרימי ובן זיני.
סלמון מודה ש"מאז השביעי באוקטובר יש בי משהו חדש, ואני לא יכול להישאר אדיש. אני חייב לפרוק את התחושות שלי באמצעות השירים".
"כשהשמש שוקעת לים ושולחת צבעים,
זואי וטד מתרגשים ויודעים,
שעוד רגע את כאן ואין מה לפחד,
כי אמא לא שוכחת את זואי וטד.
גם ירח לבן עוד ילך ויחזור,
יש כוכבים בשמיים ואלוקים שישמור.
והנה כבר שש,
כל הגוף מתרגש ותכף את פה.
זואי וטד קמים כל שבע בבוקר,
לראות אולי חזרת בזמן.
אולי את אבודה
או שותה לך כוס קפה
באיזה נוף יפה.
כמוך".
* מתוך השיר "זואי וטד". מילים ולחן: קיי בן סלמון והילה יעקב
ציפור חופש
באותה שבת שחורה איבד קיי בן סלמון את מור סויד־גבאי ז"ל, תושבת נתיבות, בת 30 בהירצחה, אותה הוא מגדיר כ"ידידה הכי קרובה שלי", ולזכרה הוא כתב והלחין, יחד עם הילה יעקב, את השיר "זואי וטד", שמות שני כלביה של מור.
"מור ואני", הוא מספר, "מכירים כבר מילדותנו דרך חבר משותף שלנו. אחרי הצבא הצטלבו דרכינו שוב. זכיתי לעבוד לצידה ברשות המעברים כמעט חמש שנים. מור היתה חברת נפש שלי, האדם הכי קרוב אליי, ממש כמו אחותי. אוזן קשבת ולב זהב, טהור וענק, שהכיל אותי ואת כל השגעונות שלי. היא היתה מפיקת אירועים, בשלנית, כותבת שירים ושרה, אשת ביטחון וחיי לילה. מור היתה ציפור חופש נודדת, גרה שנתיים בערבה ואימצה שני כלבים, זואי וטד. היא נתנה מעצמה לכל אדם שצריך".
מבחינתו של סלמון, זה היה אך טבעי שהוא ינציח את מור ז"ל באמצעות המוזיקה. "היינו אמורים להיפגש במוצאי אותה שבת שחורה", הוא נזכר, "וכשהתבשרתי שהיא נרצחה, הלב נשבר לרסיסים. בערב של אותה שבת, מור חגגה עם חברים מהעבודה ערב צוות בחוף זיקים. מור בילתה את הלילה האחרון בחייה בריקודים ושמחה עם החברים שלה.
"בשעה שש בבוקר של אותה שבת היא החליטה שהיא חוזרת לביתה שבנתיבות. תוך כדי נסיעתה החלו להישמע אזעקות. היא החליטה לעצור בכניסה לשדרות ולהיכנס למיגונית. היא לא נתנה לפחד להשתלט עליה והספיקה להתקשר לאמא שלה, לדאוג לכלבים שלה, זואי וטד, לסמס לחברים מהמסיבה בחוף לשמור על עצמם ולהיזהר". הוא ממשיך ומספר בהתרגשות: "מור חשבה שבטוח יותר כנראה לחזור הביתה. היא לא תיארה לעצמה שיש כמות מחבלים מטורפת בכל רחבי העוטף. המוות תפס אותה ברכב שלה, בכביש בין יכיני לשדרות. זו היתה מלכודת מוות, לצערי".
שלושה ימים, כך מספר קיי בן סלמון, של סיוט בלהות עברו עליו מבלי לדעת מה עלה בגורלה של חברתו הטובה. "לא ידענו האם היא נרצחה, נחטפה או שהיא מתחבאת באיזה שהוא מקום. ייאוש, תקווה ותפילות שהסתיימו בעצב תהומי עם הבשורה הקשה מכל. איבדנו את מור".
כיצד עלה הרעיון להנציח את זכרה של מור באמצעות שיר הנושא את שמות שני הכלבים של מור?
"במהלך ה'שבעה' על מור, ראינו, הילה יעקב, שהיתה החברה הכי קרובה של מור, ואנוכי, את שני הכלבים של מור כשהם כל כך אבודים. הם לא מבינים לאן היא נעלמה. מחפשים אותה כל הזמן עם העיניים בכל אדם שבא לנחם ומחכים לה בחדר שתחזור עדיין, גם אם כבר חלפו יותר משבעה חודשים. גם עבורם היא היתה עולם ומלואו. גם הילה וגם אני שמנו לב לאותם שני כלבים. הם נראו לנו כל כך אנושיים. זה נגע בנו".
"מור השאירה לנו חור ענק בלב, אבל גאווה והשראה גדולה ממי שהיא היתה", מציין קיי בן סלמון, "היא כתבה מילים שהפכו ויהפכו לשירים, שירי עצב על חורבן, ובו זמנית שירי זיכרון ותקומה. אנחנו נפיק את השירים הללו לזכרה של הנשמה הגדולה והמיוחדת שהיתה, בתקווה שכך יכירו ויזכרו אותה עוד רבים".
שילם בחייו
שיר נוסף שכתב סלמון בצל המלחמה הוא "עיר של גיבורים" לזכרו של רס"ר מיכאל ליזמי ז"ל, תושב אופקים, בלש במשטרת באר־שבע, שנפל בשביעי באוקטובר בקרב מול המחבלים במתקפת הטרור הרצחנית באופקים.
"מיכאל", מספר בן סלמון, "הוא אחד מהגיבורים של אופקים. אחד מאותם אלה שהצילו את העיר שלנו ושילמו על כך בחייהם. ליגל, אשתו של מיכאל ז"ל, היתה איתי בכיתה. ביקשתי מהמשפחה רשות לכתוב את השיר לזכרו כדי להנציח אותו ולהוקיר אותו על גבורתו, כשבחר להציל את העיר ואת תושביה, ושילם על כך בחייו.
"זה לא נתפס. זו גבורה שאנחנו צריכים להנציח ולזכור לעד. זה נותן לדור הצעיר להבין את משמעות המושג 'גבורה'. להבין את המושג 'תקומה', ומאיזה אסונות קמנו. זה ביגר אותי מאוד. אני מאמין שהרבה אנשים חשים את התחושות האלה. זה סוג של חובה מצידנו להוקיר את אותם גיבורים ולזכור אותם. אנחנו כמוזיקאים קיבלנו כלי שיכול לתת אות זיכרון והנצחה למשפחות השכולות".
כיצד זה בא לידי ביטוי, למשל, בהקשר לשיר שכתבת על מיכאל ליזמי ז"ל?
"ראיתי את ליהי, בתו הקטנה של מיכאל, ואמא שלה, אשתו של מיכאל, הודתה לי על השיר ואמרה לי שהילדה עוד לא יודעת לדבר, וכשהיא תגדל, השיר הזה ייתן לה כוחות והיא תלמד על מי היה אבא שלה. זו היתה מלכתחילה מטרת השיר שכתבתי. באופן מצמרר, הילדה הקטנה ציינה את יום הולדתה הראשון באותה שבת של השביעי באוקטובר".
"הזמן עובר והחברים שלך באים לנחם,
תמונות וסיפורים על איך היית לוחם.
גם הילדה בעוד שנתיים תתחיל לדבר
ולשאול שאלות.
ואיך יהיו לי תשובות בכלל לתת,
הלכת ומאז הלב שלי כבוי, שבור
ולא פועם באמת.
אני אחשוב עליך עד יומי האחרון,
עכשיו כל יום בחיי הפך ליום זיכרון".
* מתוך שירו של קיי בן סלמון "עיר של גיבורים" לזכרו של מיכאל ליזמי ז"ל
קצת אופטימיות
בימים כתיקונם, קיי בן סלמון עובד לצידו של אייל ניסים, דמות מובילה בסצינה המוזיקלית באופקים, במסגרת בית הספר למוזיקה בעיר וכרכז פעילות וחוגים במתנ"ס המקומי.
תובנות שלך במציאות הנוכחית בה כולנו שרויים?
"זה בלתי נמנע. רגשות של תסכול בגין המציאות העגומה שנכפתה עלינו. הלב, קשה לו להכיל את זה. אני יכול לפרוק את התחושות הללו רק דרך השירים. עד לאחרונה הייתי בכלל באבל, וכמעט ולא יצאתי מהבית. בשבועות האחרונים אני משקם את עצמי, וחברתי לאייל ניסים, שהוא המנטור שלי עוד מהילדות שלי. אני מרכז את להקות הילדים והנוער של אופקים. זה ממלא אותי. הילדים מכניסים לך קצת אופטימיות. בסוף אתה צריך שיגדל כאן דור שיאמין שאפשר להתגבר על הכל. אני שואב מהדור הזה כוחות ואנרגיה לראות אור באופק".
קראו גם:
רואים את האור בקצה המנהרה?
"המוזיקה היא החיידק שלי עוד מהימים שהייתי ילד קטן. הרגשתי שזה מה שאני רוצה לעסוק בו, למרות שלא רואים בזה רווח כלכלי מי יודע מה. זה קשה. ההורים שלי תומכים בי ומאמינים בי. זה לא קל, אבל אני לא מוותר על זה. אני רואה את עתידי במוזיקה. אני מאמין שעשייתי המוזיקלית בעתיד הקרוב תהיה על רקע המלחמה".
ומה על הפרק?
"נכון לעכשיו, אני עובד על הפקת סרט לזכרה של מור סויד־גבאי זיכרונה לברכה, שכל כולו יהיה סיפור חייה של מור ופסקול של שירים שהיא כתבה. טקסטים שהיא כתבה זכו להלחנה. זה משהו מאוד מרגש. הסרט יוקרן לציון יום הולדתה בחודש אוגוסט הקרוב בהיכל התרבות בנתיבות".
