כשסלומון ביטון מבאר־שבע איבד לפני כ־22 שנה את מאור עיניו במהלך שירותו הצבאי, הוא תחילה שקע לתהום. מאדם עצמאי ועסוק מאוד, פתאום מצא עצמו מסתגר בביתו ונזקק לעזרה של אחרים. אלא שלמרות הקושי וההתמודדות המורכבת, ביטון לא נכנע. הוא אסף את השברים, גייס את כוחותיו, ויצא לדרך חדשה חדור מטרה: להפיץ אור ולסייע לאחרים.
ביטון למד עיסוי רפואי בווינגייט והחל להתנדב בכמה וכמה מקומות, ובין השאר הקים את "סיירת המעסים" - קבוצת מטפלים במגע שמעניקים בהתנדבות טיפולים לחולים, לאנשים עם צרכים מיוחדים, לחיילים בימי בריאות וספורט, ולכל מי שמזמין אותם. בימים אלה הוא מתנדב במחלקה האונקולוגית במרכז הרפואי "סורוקה" ומעניק למאושפזים עיסויים רפואיים, מסייע לנכי צה"ל בבית הלוחם, מרצה לתלמידים ולחיילים, ותורם בכל מקום שרק אפשר.
רגע לפני שביטון מקבל את מגן שר הבריאות למתנדבים מצטיינים, שמצטרף לעשרות תעודות ההוקרה וההצטיינות שקיבל בזכות תרומתו לקהילה, פגשנו אותו בביתו בשכונה א' בבאר־שבע כדי לשמוע את סיפורו המרגש ומעורר ההשראה שמוכיח שגם כשהאור כבה, אפשר לשמור על אופטימיות.
"אני מכיר ויודע מקרוב מהי מצוקה ומה החשיבות של עזרה ונתינה. למדתי זאת על בשרי", הוא אומר השבוע, "לכן קיבלתי על עצמי להתנדב ולתרום למען כל מי שזקוק".
אוהב את הצבא
סלומון ביטון (67), נשוי, אב לשלושה ילדים וסב לשבעה נכדים, נולד במרוקו. בשנת 1961 עלה עם הוריו לישראל, היישר לבאר־שבע. כשסיים את לימודיו בתיכון, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, התגייס לחיל השריון כלוחם טנקים ושירת בחטיבה 14 ברפידים שבחצי האי סיני. משם המשיך לקריירה צבאית ארוכה ומרשימה שנמשכה 29 שנה.
בין היתר פיקד ביטון על מחנה אוגדת רפיח, היה תשע שנים סגן קצין העיר באר־שבע ועשר שנים סגן מפקד יחידת הגששים של פיקוד דרום. בשני תפקידיו האחרונים היה ביטון על תקן קצין ואת שירותו סיים בדרגת רנ"ג. "אני אדם אידאליסט שאוהב את המדינה ואת הצבא", הוא מעיד על עצמו.
כשביטון היה סגן קצין העיר ומודיע נפגעים, תפקיד כלל לא פשוט המצריך תעצומות נפש, הוא ליווה משפחות בשעתן הקשה ברגישות רבה ולא עזב אותן. "זה בתוך תוכי", הוא אומר.
עוד הרבה לפני שאיבד את מאור עיניו לפני 22 שנים, ביטון היה איש של נתינה. "בכל שנות השירות הצבאי שלי הייתי במעגל של מחבק, אוהב את החיילים, חינכתי דורות תחת פיקודי, וכולם ראו בי תחליף לאבא", הוא מספר.
מה דעתך על הצבא של היום בהשוואה לתקופה שאתה שירת בצה"ל?
"דברים השתנו בצורה דרסטית, לדוגמה היום אין את משרד קצין העיר כי ההתפתחות והמדיה של היום סגרו כל מיני תפקידים בצבא, כי הגורם המקשר הזה לא מחויב כיום. המשמעת ירדה ברמות. הייתי רס"ר הגדוד בגדוד 79 ואנשים פחדו לעבור לידי ולא הייתי אדם רע, כי יש מג"ד, סמג"ד, רס"ר, כולם היו עומדים בשלשות. היום אני רואה מה זה חיילים, איך מדברים, מה ומה הם עושים. זה שינוי דרסטי. המשמעת השתנתה לרעה על פי מיטב הבנתי".
להמשיך בחיים
את ראייתו איבד ביטון כאמור לפני כ־22 שנה בעקבות מחלה שהלכה והחמירה. מאדם עסוק מאוד הוא הפך לאדם שמסתגר בביתו ונזקק לעזרתם של אחרים כדי לתפקד.
"עברתי תקופה לא פשוטה", הוא מספר. "זה היה תהליך שהתבטא קודם כל בזה שאתה נכנס לסוג של אובדן עצמאות, השינוי הזה שאתה חייב שמישהו יעזור לך ואתה זקוק לעזרה תמידית. הביטחון העצמי נעלם, כי היית במקום גבוה בחיים, בעל עשייה מרובה, מפקד על 300 חיילים, ופתאום אתה נופל לתהום, לחשיכה, תרתי משמע. אתה נמצא בין ארבע קירות, בדאגות, שואל שאלות, למה, מה קרה, למה זה קורה לי, אולי יש פתרון, אולי יש מזור, אולי רופא שטעה, ואני מוצא את עצמי בתקופה לא פשוטה, מסתגר בין ארבע קירות, בתוך החשכה כי יש חוסר ביטחון, וזה המקום הטבעי שאתה יכול להיות בו בתוך הבית, בתוך המסגרת שלך".
ביטון מצא עצמו בצומת דרכים, ובשלב זה הוא מחליט לאסוף את השברים ולשנות גישה. "שאלתי את עצמי מה אני הולך לעשות - או להמשיך להיות המסכן, החלש שמרחמים עליו, או לקחת את עצמי לאופציה השנייה שזה להמשיך בחיים ולהיות אדם עצמאי", הוא מספר. "החלטתי לבחור בדרך הזו ויצאתי לדרך חדשה. למדתי את תחום הרפואה המשלימה במכון ווינגייט במשך שלוש שנים, ומאז אני עובד בתחום, גם במרפאת קופת חולים מאוחדת, גם בקליניקה פרטית שיש לי בבית וגם בבית הלוחם בבאר־שבע שבו אני מטפל בפצועי צה"ל".
ההתנדבות היא חלק מההתמודדות האישית שלך עם אובדן הראייה?
"זה דו־כיווני. כל אדם שנותן הוא גם מקבל. הרצון העז שלי לבוא ולתת ולעזור ממלא אותי".
איך זה בא לידי ביטוי?
"ההתנדבות בשבילי היא ערך יקר וחשוב כי הנתינה למען אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים, למען הזולת, נוגעת בי באופן מיוחד. אלה אנשים שזקוקים לידיים ולמגע, וברגע שאתה מעניק, אתה גם מקבל בחזרה. זו תרומה חשובה שנותנת סיפוק רב וכבשה את חיי. הטיפולים מהווים תרומה עצומה לשיפור חייהם של החולים ושל המאושפזים ומפיגים את הכאב הפיזי והנפשי, ונוטעים בהם תקווה ואופטימיות גדולה"
ידי זהב
על התנדבותו ותרומתו לקהילה ביטון זוכה להערכה רבה ומעידים על כך עשרות הפסלונים והמגינים המוצבים בביתו, בהם מגן שר הרווחה על תרומתו לרווחת הקהילה, מגן מפקד פיקוד דרום, האלוף אליעזר טולדנו, ומגן ראש עיריית באר־שבע, רוביק דנילוביץ'. השבוע יקבל ביטון גם את מגן שר הבריאות למתנדבים מצטיינים על תרומתו למען חולים המאושפזים במוסדות רפואיים.
במחלקה האונקולוגית במרכז הרפואי "סורוקה" שביטון מתנדב בה מאושפזים חולים שמתמודדים עם מחלת הסרטן ונזקקים בשל כך לטיפולים ארוכים ומורכבים. ביטון מנסה להקל על החולים בעזרת הכלים שרכש בלימודיו בווינגייט.
"יש כל מיני סוגים של תחלואה, יש את אלה שרק עכשיו קיבלו את בשורת איוב ועולמם חרב עליהם, וחוץ מהבעיה הפיזית, מלווה אותם בעיה נפשית והם מתמודדים בשני כובעים, ואני כאדם עם ניסיון שעבר תהליך של אובדן אני יודע איך לגשת אליהם. הרי לא מדובר רק בטיפול בגוף, הם רואים בי אדם שיכול לתת להם דוגמה אישית, השראה, עוצמה, כי בכל זאת אני אדם לא רואה. איך אני יצאתי מבעיה הקשה שלי, ולא רק, אלא גם נותן לאחרים, אתה רואה את השינוי, האנשים מחכים מתי אגיע בפעם הבאה".
אילו תגובות אתה מקבל מהמאושפזים?
"הם אומרים דברים כמו למשל 'אתה מלאך משמיים', 'ידי זהב', 'המושיע שלנו', 'המלאך בלבן', כל מיני משפטים כאלה שאני שמח לשמוע. זה ממלא אותי. אני בכל זאת מגיע למקום שלא כל אחד מוכן להגיע אליו. זה תורם להם גם פיזית. למשל בפעם האחרונה שהייתי שם טיפלתי בחולה, רופא קהילתי שהיה מאושפז, והוא אומר לי 'סלומון, אתה לא יודע מה אתה עושה לי, אני יומיים במיטה, אסור לי לקום, אסור לי ללכת, אתה שחררתי לי את כל המכאובים של הגב'. מספיק ששמתי לו את הידיים על הגב, הוא נשם והרגיש שחרור בשרירים ואומר לי 'מאיפה נפלת עליי' והוא בעצמו רופא, וזו רק דוגמה אחת. אז זה עוזר להם מאוד, נוטע בהם תקווה, מחזק אותם".
כבוד גדול
נוסף על כך, ביטון מוצא גם זמן להרצות לתלמידים ולחיילים על סיפורו האישי. "אני פורס את הסיפור האישי שלי על אובדן מאור עיניי, הנפילה ממקום גבוה אל התהום, אל החשכה, ההתמודדות, השיקום, הפעילות שלי והעשייה שלי כיום", הוא מפרט. "הסיפור הזה יכול להוות השראה ולהעניק עוצמה גם לאנשים בריאים ואנשים שמתמודדים עם קושי כלשהו".
קראו גם:
אילו תגובות אתה מקבל בהרצאות שלך?
"אנשים פשוט מתבוננים על המצב שלי ומקבלים פרופורציה אחרת על החיים שלהם. כי כל אדם שעובר משבר בחיים והוא נמצא בדאון, יכול לבוא ולראות את הדוגמה החיה ממני - שהייתי בתהליך הזה של להיות במקום גבוה ולרדת למקום נמוך, ומשם כל אדם ששומע אותי יכול להרים את הראש ולהמשיך עם חיים טובים ומאושרים כי אם אני יכול, אני חושב שכל אחד יכול".
איך הרגשת שהודיעו לך שאתה מקבל את מגן שר הבריאות למתנדבים מצטיינים?
"זה כבוד. זה פרס יוקרתי ומכובד מאוד והגבוה ביותר שקיים. זאת זכות גדולה להיות הזוכה, הנציג היחידי מהדרום. אני מתרגש כמו כל אדם ואני שמח שאני מייצג את באר־שבע ואת כל המוסדות שאני משתייך אליהם. אני למעשה בהרבה מאוד כובעים - אני גמלאי של צה"ל, אני נכה צה"ל, אז זה ארגון נכי צה"ל בבית הלוחם, אני במדור מתנדבים ואני שייך לרא"ם (מועצת ראשי ארגוני המתנדבים באר־שבע והסביבה - י.ל.), אני נמצא בכובע של מטפלי המגע ואני מתנדב בבית החולים 'סורוקה' במחלקה האונקולוגית, ואני שייך לאוכלוסיית העיוורים שזה מרכז העיוור בישראל, ועוד".
מסר של אופטימיות
ולמרות האופטימיות והעשייה ההתנדבותית, יש קושי אחד שביטון מתקשה להתמודד איתו - העובדה שהוא אינו יכול לראות את בני משפחתו.
"זו גזרה לא פשוטה", הוא אומר, "לאבד מאור עיניים זה לאבד את היכולת לעצמאות ואת היכולת לראות דברים ויזואלית. זה דבר שקשה להתמודד איתו. כתוב בגמרא 'אדם עיוור נחשב למת'. אז מה עושים עם המצב הזה? לא אראה יותר את המשפחה, לא אוכל לנהוג, כל הדברים האלה היו בשבילי תהליך לא פשוט, אבל זו המציאות ואיתה ממשיכים הלאה".
מה המסר שהייתה רוצה להעביר?
"אני רוצה להראות לכל האנשים שעוברים משבר בחיים שזה לא סוף העולם. אני רוצה לחזק אותם כי אנשים שמתעוורים נסגרים בתוך הבית, לא יוצאים, חרב עליהם עולמם, ואני מעביר מסר לכל אדם שנמצא בקושי שאפשר גם אחרת".
