"יום של גיהנום". כך מתארת לירית פורמן (37), תושבת באר־שבע, נכה הרתוקה לכיסא גלגלים, וסובלת ממומים במערכת העיכול ובלבלב ונזקקת מדי חצי שנה להגיע לבית החולים "סורוקה" כדי להחליף את צינור ההזנה למעי ואת צינור הניקוז לקיבה, את יום ראשון השבוע כשהיא הגיעה לבית החולים לצורך ההליך הרפואי הזה.
"כשהייתי בת 13", היא סיפרה ל"ידיעות הנגב", "אובחנתי כאנורקסית ואושפזתי בשעתו במחלקות להפרעות אכילה בבתי החולים 'שיבא' שבתל השומר ו'הדסה' הר הצופים בירושלים. עד גיל 18 הייתי מאושפזת, ומאוחר יותר גם גילו שאני סובלת משורה של מומים בלבלב ובעורף ומשיתוק במערכת העיכול ומקשיים בנשימה. עם צינור ההזנה אני מתנהלת כבר 11 שנה ועם צינור הניקוז לקיבה אני כבר ארבע שנים.
"בדרך כלל, הליך רפואי כזה של החלפת הצינורות נמשך זמן קצר, עניין של כמה דקות, אבל הפעם זה היה סיוט שנמשך כמה שעות, כשבסופו של דבר גם אושפזתי למשך יום וחצי".
"התנהלות איומה"
לדבריה של פורמן, ההליך השגרתי לכאורה, הפך די מהר למסע תלאות בין מחלקות בית החולים.
"בצינור ההזנה היתה חסימה, ואילו בצינור הניקוז היה בלאי והיה צורך להחליפם", היא מספרת.
"הגעתי בבוקר יום ראשון לבית החולים וטרטרו אותי, כשאני על כיסא הגלגלים, ממקום למקום, ורק לאחר זמן מה העבירו אותי למכון הגסטרו, שם החליפו לי רק את צינור ההזנה, ואילו את צינור הניקוז השאירו כמו שהוא. ההתנהלות בבית החולים היתה איומה. עד שהחליפו לי את הצינור ועשו לי צילום, זה לקח שעות. בשלב מסוים לא חשתי בטוב. כמעט יממה לא אכלתי ולא שתיתי.
קראו גם:
"ביקשתי מאמא שלי שתבקש שימדדו לי את רמת הסוכר, והאחות אמרה כי אין צורך בכך מאחר שאני לא סוכרתית. בסופו של דבר מדדו לי סוכר שירד ל־45. נפילת סוכר של ממש. הוחלט לאשפז אותי להשגחה ונשארתי שם יום וחצי עד ששוחררתי הביתה".
"מה שעברתי שם", מספרת פורמן, "היה מפחיד. הגעתי לבית החולים להחליף את צינורות ההזנה והניקוז, הליך שצריך לקחת כמה דקות, ונשארתי מאושפזת למשך יום וחצי. זה פשוט לא הגיוני. האשפוז הזה בכלל לא היה בתוכניות שלי. מה שהיה שם היה עבורי סיוט אחד גדול".
מבית החולים "סורוקה" נמסר בתגובה: "מה שעומד בראש מעייננו היא איכות ובטיחות הטיפול הרפואי במטופלינו, כמו במקרה זה. הפרוצדורה הרפואית בוצעה במלואה ובפרק הזמן הנדרש כדי לבצעה בהצלחה. אנו מאחלים למטופלת בריאות ורפואה שלמה".
