בחצר בית הוריו, אנחנו תופסים את סמל איתי זרביב, כשהוא משוחח בטלפון, נע מכיוון לכיוון, ובמשך דקות ארוכות מסתודד מאחורי הגינה המטופחת, וממש שקוע בשיחה עם חבריו. הוא לא שקט ורגוע. בראיון עימו אנחנו חשים שמשהו מציק לו, משהו מפריע לו. אירועי מתקפת הטרור הותירו בו צלקות. הוא נפצע ובמזל שרד את התופת הנוראית, אבל יותר מכל כואב לו שאיבד את טובי חבריו שעבורו היו כמו משפחה.
כשהוא נותר היחיד מהחבורה, הוא חש צורך מוסרי לספר את סיפורם וגבורתם ולהנציח את זכרם של אותם גיבורים שנפלו על הגנת המולדת.
"קשה לעכל את זה, זה הכי קשה בעולם. תחשוב שהם פחות או יותר בגיל שלי, ועכשו אתה חי וממשיך את החיים שלך והם לא, אין יותר קשה מזה", הוא אומר בכאב, "אלו תחושות שמלוות אותי כל יום, כל יום אני חושב עליהם, על כל אחד מהם".
השבת השחורה: קרב יריות קשה
איתי זרביב (20) נולד ומתגורר בבאר־שבע, בן למשפחת בת ארבע אחים ואחיות. הוא למד בבית הספר היסודי "אשכול" ולאחר מכן בתיכון מקיף ו'.
החלום שלו היה להתגייס לצה"ל לשירות קרבי ולעשות שירות משמעותי, והוא הגשים את חלומו והתגייס לגולני. "זו החטיבה שהכי שמעתי עליה והכי דיברה אליי, חטיבה הכי מפוארת וזה משך אותי", הוא מספר. לדבריו, את ההשראה ללכת לשירות קרבי קיבל מאחיו הבכור שהתגייס לגבעתי.
בבוקר השבעה באוקטובר, גדוד 51 שבו הוא משרת, תפס את הקו בגזרת כיסופים. זרביב יצא עם חבריו לעשות "שגרת בוקר" ולבדוק שהכל תקין על גדר הגבול, אולם שום דבר לא הכין אותם למה שהתרחש בהמשך.
תחילה קיבלו התראות בטלפון שיש אזעקות, אבל הם לא שמעו אזעקות משום שהיו מרוחקים כקילומטר מהיישובים, ולאחר מכן ראו את היירוטים. תוך כדי הירי מרצועת עזה הם מקבלים דיווח על פריצות בגדר הגבול של אופנועים וטנדרים, ומכאן הגרוע מכל קורה. זרביב ועוד שלושה מחבריו מוצאים את עצמם מול כעשרה מחבלים, ובאותם רגעים מתפתח קרב יריות.
בינתיים בקשר הם מקבלים דיווחים על פגיעה בטנק, ממש מלכודת בתוך תופת של אש כשהמחבלים שורצים באיזור.
בשלב זה הרכב שלהם נפגע מאש שנורתה לעברם, איתי רץ לכיוון אחד העצים לתפוס מחסה ולהסתתר. "תוך כדי שאני רץ יורים עליי עשרות כדורים, שורקים כדורים מכל עבר", הוא מספר בהתרגשות.
זרביב נפגע בחזה והחל לדמם כשהוא לבד. "הלכתי צעד כזה ונפלתי, שיחקתי שאני מת במשך כשלוש־ארבע שעות. כשנפלתי כבר החלו מחשבות שאני הולך למות, מה שנותר לי זה רק להתפלל. כשנפלתי הכדורים המשיכו לשרוק לידי, וכל הזמן ניסתי להרגיע את עצמי שעוד מעט יגיע החילוץ".
בשעות האלה אתה מבין מה קורה?
"אתה לא יודע מה קורה בכל העוטף, אני יודע מה קורה בגזרה שלי, היו שלוש פירצות בגדר, ואני בטוח שכולם מוקפצים לכאן. הטלפון שלי נותר שרוף ברכב, אין לי מכשיר קשר, פשוט נשכבתי ולחצתי את החזה כדי לנסות למנוע את הדימום".
ההמתנה לחילוץ
אותן שעות גורליות שבהן זרביב הסתתר בין השיחים היו עבורו נצח. הרבה פרטים הוא לא ממש זוכר. "אני חושב שאיבדתי הכרה".
כשהתאושש מעט, הוא בחן מעט את הסביבה, וכשפסק הירי החל לצעוד לעבר הכביש כשידו לוחצת עם תחבושת על הפציעה בחזה. "רצתי משיח לשיח קוצני כדי להתסתתר, לא היה לי נשק, וכבר לא יכולתי לנשום".
באותם רגעי אימה, זרביב צופה לעבר הכביש בתקווה שרכב צה"לי יגיע לאסוף אותו, ורק אחרי שעות רבות חולץ, ומשם הועבר לבית החולים "סורוקה".
איתי זרביב שרד את התופת, אולם איבד את שלושת חבריו הקרובים מהגדוד שהיו עימו ברכב בתחילת המתקפה ונהרגו: סרן עומר וולף ז"ל מגבעת חיים (מאוחד), סמ"ר שלו דגן ז"ל מקרית ים, וסמ"ר מארו אלם ז"ל מאשקלון, דבר שהותיר אצלו חלל ענק, כאב וצער.
זרביב הספיק לשרת שירות של שנתיים ואחרי הפציעה הוא שוחרר כדי לעבור טיפולים ושיקום. הוא הוגדר כפצוע בינוני, ולאחר השחרור מבית החולים הוא ממשיך לקבל טיפולים, כולל פזיותרפיה, תהליך שיימשך תקופה עד שיחזור לאיתנו.
מה הרגשת באותם רגעים שהיית לבד ומוטל פצוע?
"חוסר אונים מוחלט, אני בלי נשק ואין לי איך להגן לא על עצמי ולא על היישובים. זו בעיקר תחושת אשמה שקמתי והלכתי לחפש חילוץ והשארתי אותם, ואני לא יודע מה היה שם, וגם על היישובים שלא הצלחנו להגן עד הסוף, למרות שעשינו מה שיכולנו".
חששת לחייך?
"הרגע שחשבתי שאני הולך למות זה היה הרגע שקיבלנו את ה־R.P.G ומשם קיבלתי כדור, לא האמנתי שאני אצא בחיים, זה נס לגמרי. בתחילה חשבתי שאני הולך להישרף חי. כשקיבלתי את הכדור תוך כדי הריצה, נפלתי ואמרתי 'שמע ישראל', לא עיכלתי בראש שאני הולך להיות חלל צה"ל, זה מה שעבר לי בראש באותם רגעים. היו לי המון מחשבות כשהייתי לבד, חשבתי על המשפחה, על החברה, על זה שאני הולך להשאיר אותם לבד, אני לא יודע מה זה יעשה להם, אתה הולך הכי רחוק במחשבות".
במשך שעות ארוכות ביום המתקפה על העוטף, זרביב היה מנותק בגלל שהנייד שלו נשרף. הוריו היו מודאגים מאוד והיו בחוסר ודאות במקביל לדיווחים הקשים שהגיעו מהשטח.
רק כשהובהל לבית החולים באמבולנס, התקשר לאביו. "בבית הלך בלגן שלם, במשפחה שלי כבר ציפו לנורא מכל, מגיעים סרטונים ודיווחים. והם היו בלחץ. כשהגעתי לבאר־שבע, אמרתי לאבא שאני ב'סורוקה' מפנה מישהו, 'תבוא תראה אותי שם'. הם הגיעו וראו אותי שוכב עם חור (מצביע על החזה), היה בכי, מפגש מרגש מאוד".
הגיבורים שלו
אובדן החברים הטובים איתם הלך כברת דרך, לא נותן לזרביב מנוח. הוא מצולק, ומתקשה לקבל את הטרגדיה הנוראה שהוא נושא על כתפיו. "הייתי איתם 24 שעות ביממה, היו צחוקים, שיחות, כל הזמן ביחד, וקמנו בבוקר (7 באוקטובר) לחפ"ק רגיל ומצאנו את עצמנו נלחמים על החיים. זה קשה, חברים שלי נהרגים מול העיניים, זה כל יום מלווה אותי, זה כל יום איתך".
לזרביב חשוב לספר את סיפורם של חבריו שנפלו בקרבות, ובדרך זו הוא רוצה להנציח את זכרם כמעין צוואה שהשאירו, ולדבר עליהם בכל הזדמנות ובכל פורום.
"זו הדרך שלי לספר את הסיפור שלהם, בסוף אני היחיד שהייתי עד לסיפור שלהם, היחיד שיכול לספר מה הם עשו. עומר וולף ז"ל אמר לנו מהתחלה להגן על היישובים ולא משנה מה. הוא אמר לנו שאנחנו לא זזים מפה כי אנחנו צריכים להגן על כל היישובים. אלה אנשים כל כך טובים שרק אני יכול לספר עליהם, שנלחמו למען המדינה והגנו בגופם עד הסוף. אם אני ניצלתי, אז המעט שאני יכול לעשות זה להנציח אותם".
אתה מרגיש חובה לספר את סיפורם?
"אני מרגיש חובה, אני ניצלתי ואני חייב לעשות את זה. אם אתה מסתכל קצת יותר קדימה, אולי זו הסיבה שנשארתי בחיים, כדי שאספר את הסיפור שלהם. מה שהיה איכפת לחברים שלי זה להגן על היישובים, זה מה שעניין אותם, באמת גיבורים".
דור הטיקטוק? טעו בענק
בפסח הזה, כשרבות מהמשפחות מבכות את נפילת יקיריהן, וחטופים וחטופות עדיין בשבי החמאס, האמירה "יציאה משעבוד לחירות" עדיין לא מובנת מאליה. "לכולם זה כואב, צובט בלב, לגמרי קשה לחגוג", אומר זרביב.
מה אתה אומר לאלה שכינו אתכם 'דור הטיקטוק' והטילו ספק באיכפתיות שלכם להגן על המדינה?
"הם טעו בענק, לא קיבלנו כזו משימה כמו מלחמת יום כיפור כדי להוכיח את זה. גם אם אנחנו דור של טכנולוגיה, זה לא אומר שאנחנו לא ידענו להילחם. אני חושב שהוכיחו את זה הכי טוב, במיוחד מי שנלחם עד הסוף, גם כשזה עלה בחיים שלהם".
קשה כרגע לזרביב לתכנן מה הוא הולך לעשות בעתיד. בינתיים הוא נמצא בסוג של שיקום וסובל מפוסט־טראומה. הוא מקווה לחזור לחיים רגילים, ואפילו להקים משפחה עם חברתו מזה ארבע שנים, אפרת בן שימול, קצינה בחיל האוויר. "היא היתה איתי כל הזמן, קילחה אותי שבוע שלם כי לא הייתי מסוגל לזוז עם כל התפרים, מאוד דאגה לי באותו יום שנפצעתי".
קראו גם:
איך אתה מרגיש בימים אלה, עם מה אתה מתמודד?
"יש לי תסמינים של פוסט־טראומה, נדודי שינה. אני מרגיש שאני לא אותו אדם. אתה נכנס למקום מסוים, אתה דרוך יותר, כמו קפיץ כזה. אני לא אותו איתי שהייתי לפני. אני חושב שאף אחד במדינה לא אותו בנאדם שהיה לפני. אצלי זה התבטא באופן קיצוני כי עברתי משהו קיצוני. גם אדם שהיה בבית הוא לא אותו אדם מלפני מתקפת הטרור".
איזה מסר אתה רוצה להעביר?
"חשוב לי להעביר מסר שהמוות של החברים שלי לא היה לחינם. זו המלחמה הכי צודקת שיש, וחשוב לזכור אותם ולהנציח אותם".
מה אתה יכול לספר על החברים?
"סמ"פ (סגן מפקד פלוגה) עומר וולף ז"ל היה המפקד שלי, שלו דגן ז"ל היה קשר, ומארו אלם ז"ל היה לוחם שהצטרף אלינו. שלושתם שירתו איתי, אני, עומר ושלו, היינו בחפ"ק כל היום ביחד, וגם מארו. עומר אמנם היה מפקד שלי, אבל היה חבר. שלו היה החבר הכי טוב שלי, ממש הייתי כל היום איתו ועם מארו בפלוגה, אוכלים, ישנים, כולם היו חברים מאוד טובים שלי, תחשוב שלושים מהגדוד שלי נהרגו, קשה לעכל".
אתה בקשר עם משפחות החללים?
"כן, עם המשפחה של עומר ושל שלו אני עד עכשיו בקשר, הם לא מבאר־שבע. עם המשפחה של מארו קצת פחות. כולם גיבורים".
אחרי שתחלים מהפציעה תחזור לשירות?
"אם אני ארגיש שאני יכול ואהיה מסוגל מבחינה נפשית, אז אני אתנדב למילואים גם בתור לוחם".
