"סרט האימה של כל הורה הוא לאבד את הילד שגידל באהבה רבה", מספרת אתי בלו, שלפני יותר מחמש שנים איבדה בפתאומיות את בתה הקטנה שקד, רק בת 11 ושלושה חודשים, במותה.
מותה של שקד ז"ל נפל על משפחתה כרעם ביום בהיר, אבל בחלוף הזמן בחרו הוריה ושני אחיה הבוגרים ממנה לאסוף את השברים ולבחור בחיים לצד הכאב, האבל והזיכרון.
אתי בלו (50), תושבת מושב עין הבשור שבמועצה האזורית אשכול, אף החליטה לשתף את הטרגדיה המשפחתית שלה בהרצאה מעוררת השראה כדי לסייע למי שמתמודד עם אובדן דומה. ההרצאה "לחיות, לאהוב ולזכור" אף זיכתה את בלו השבוע לעלייה לשלב הגמר בקטגוריית "סיפורי השראה" בתחרות של מועדון המרצים והטאלנטים.
קראו עוד >>>
בזכות תעצומות נפש בלו ומשפחתה הצליחו לאסוף את השברים ולעשות מהלכים יוצא דופן, כולל הבאתן לעולם בתהליך פונדקאות של התאומות דורון ולשם, בנות שנתיים ועשרה חודשים היום.
מוות במסיבה
"שקד הייתה ילדה בריאה לגמרי עד שערב אחד בתחילת חודש נובמבר 2015 היא התעלפה", מספרת בלו, יזמית, יועצת ארגונית, מרצה ומנחת קבוצות, עובדת הוראה זה שלושה עשורים. "התפנינו לבית החולים 'סורוקה' ושם הכיוון האבחוני היה אפילפסיה. בהמשך התברר כי שקד הייתה נשאית של מוטציה גנטית שנקראת ryr2, גן שבשעת התרגשות יכול לגרום לדום לב ולמוות. שבוע לאחר האשפוז, כשהיא חגגה במסיבת בת מצווה של חברה במושב, לא הרחק מהמושב שלנו, היא איבדה את ההכרה ונפטרה במקום".
בלו משחזרת את רגעי האימה כשהתבשרה על מות בתה. "לקחתי את שקד לאותה מסיבת בת מצווה למרות שהיא לא חשה כל כך בטוב", מספרת בלו. "התכנון היה שאני חוזרת הביתה ובעלי יגיע להחליף אותי כדי להשגיח על שקד. חזרתי הביתה וכשהגעתי לכניסה למושב שלנו התקשרה אליי אמה של הילדה שחגגה את מסיבת בת המצווה ובישרה לי ששקד התעלפה ולא מצליחים להעיר אותה. טסתי חזרה למושב שבו התקיימה המסיבה. צוות של מד"א כבר היה במקום וניסה להחיותה, אבל לאחר כארבעים דקות נקבע מותה. האבחנה הייתה כי שקד נפטרה מדום לב".
איך מקבלים בשורה קשה כזאת?
"זה הלם מוחלט. זה היה כל כך פתאומי. לא ציפינו לדבר כזה. מבחינתנו שקד הייתה צריכה לחזור הביתה לאחר אותה מסיבה. זה קרה בעיצומה של שנה מרגשת ביותר, שהייתה אמורה להיות שנה של סיומים והתחלות. שני הבנים הגדולים היו אמורים לסיים י"ב וללכת לצבא או לשנת שירות, ושקד הייתה אמורה לסיים כיתה ו' ולעלות לחטיבה. ברגע אחד השנה הזו הפכה לשנת אבל. עם כל הצער והכאב החלטתי שהילדים שלי לא יהיו שקופים ולא יאבדו גם את אמא שלהם בעקבות מות אחותם הצעירה".
החלטה קשה ומורכבת.
"נכון. בתקופת השבעה הגיעו אלינו מנחמים רבים, בהם גם אחים שכולים, שסיפרו לי איך לאחר המוות של אחיהם הם הפכו לשקופים.
מותה של בתי לא היה בשליטתי. ההחלטה להיות בשביל הילדים שלי, זה כן בשליטתי. רציתי לתת להם את התחושה שהמשפחה לא מתפרקת
"ההורים שלהם, כך סיפרו לנו אותם מנחמים, כבר לא היו שם בשבילם. מבחינתי, זה היה רגע מכונן, הרגע בו גמלה בי ההחלטה כי הילדים שלי לא יאבדו גם את אמא, וכי אני חייבת להיות שם בשבילם ולאפשר להם לגדול במציאות של חיים מלאים ורגילים עד כמה שזה אפשרי. מותה של בתי לא היה בשליטתי. ההחלטה להיות בשביל הילדים שלי, זה כן בשליטתי. רציתי לתת להם את התחושה שהמשפחה לא מתפרקת".
לבחור בחיים
בעוד היא מחליטה לאסוף את השברים אחרי מות בתה, בלו מבינה שאי אפשר להתמודד לבד עם טרגדיה כזאת, ושהיא ומשפחתה זקוקים לעזרה. "חשוב מאוד לא להתבייש בצורך בקבלת עזרה", היא מדגישה. "כולנו זקוקים לה. אני בחרתי שיעזרו לי, שיתמכו בי. במקביל, הבנתי שאני רוצה להיות עם הדומים לי. זה מוזר, אבל כשאתה חווה כזו טרגדיה אתה מרגיש פתאום לא נורמלי.
"יש את העולם הנורמלי ויש את העולם שלך. יש תחושה שאנחנו הולכים בצד אחד של המדרכה, והאחרים שלא חוו כזו טרגדיה הולכים בצד השני של המדרכה. רק מי שעבר דבר דומה לשלך יכול להבין מה עובר עליך גם בלי שתסביר".
הרצון להיות עם הדומים לה הביא אותה לעמותת "יד לנקטפים" המטפלת בהורים ששכלו את ילדיהם, בעיקר בתאונות דרכים, ולעמותת "קמים".
ואולם, ההחלטה המשמעותית יותר מבחינת בלו ובעלה אלי הייתה לא רק לבחור בחיים אלא גם להביא חיים חדשים לעולם, וכששניהם כמעט בני 50 הם החליטו להביא לעולם עוד ילד.
מה גרם לכם להחליט להביא לעולם עוד ילד אחרי מותה של שקד?
"זו מציאות לא פשוטה. גם הלב שלנו היה מכווץ ושבור וגם לא היינו צעירים. כבר היינו במקום אחר, אבל היה לנו מאוד ברור שאנחנו דבקים במשימה הזו. זה מה שהכי רצינו. הרגשנו שזה הדבר הכי נכון לעשות אחרי כל מה שעברנו. זה אומנם לא תחליף לשקד שלנו, אבל החיים הם חזקים מהמוות. זה נותן לך עוד סיבה לחיות".
דרך לא קלה עברה בלו עד שהגשימה את חלומה להרות. אחרי חמישה טיפולי פוריות שלא צלחו, היא ובעלה החליטו להיעזר בהליך פונדקאות, ולפני שנתיים ועשרה חודשים נולדו להם התאומות לשם ודורון.
"היינו מכווני מטרה", מציינת בלו, "וגם לאחר כישלון טיפולי הפוריות לא ויתרנו והחלטנו ללכת על פונדקאות. בשום שלב לא ויתרנו על המטרה שלנו. המושג 'ויתור' לא היה בלקסיקון שלנו. גם לשמות של התאומות יש משמעות. לשם זו אבן יקרה שמסמלת שינוי, ודורון זו מתנה. מאוד התחברנו לזה".
שותפות גורל
את הסיפור האישי שלה החליטה בלו לשתף כדי לעזור למי שחווה אובדן דומה. בהרצאתה "לחיות, לאהוב ולזכור" היא מספרת איך חייה השתנו מאז מות בתה הקטנה, וכיצד אפשר לחזור לשפיות במציאות הטרגית הזאת.
"אני מעניקה כלים לאנשים", היא מסבירה, "אני מייעצת להם לחפש עזרה, לא לפחד ולא להתבייש, ולהתחבר לקבוצה של דומים לך שחוו אף הם טרגדיות דומות. אנשים גם לא יודעים איך לעזור לך. צריך לומר לאנשים מה אתה צריך. הכי נכון הוא לחשוב מה נכון לי ומה אני באמת רוצה, ולא לחכות שמישהו יעשה עבורי. מבחינתי, הבאת ילד לעולם זו ההוכחה לכך".
מה הביא אותך לשתף את הסיפור שלך?
"לאחר לידת התאומות התחלתי עם ההרצאות שלי. אני מרגישה שעשיתי דרך נכונה לא רק עבורי, אלא גם לטובת אחרים. כשאני מספרת את הסיפור האישי שלי מנקודת מבטה של אמא שאיבדה את בתה, יש תחושה של התמודדות עם המציאות שנכפתה עליי עם מותה של שקד. זה חלק מהעיבוד שלי למציאות של אובדן הבת".
עד כמה שקד ז"ל נוכחת בחיים שלכם?
"שקד נוכחת כל הזמן בחיים שלנו. היא חלק מאיתנו, חלק בלתי נפרד. השילוב הזה בין הרצון לחיות לבין ההנצחה מתקיים במקביל. שניהם שלובים בתוך החיים שלנו. הקמנו גינה קהילתית במושב שלנו שממוקמת במתחם גני הילדים והיא כוללת 11 שקדיות כמניין שנותיה של שקד".
"המסע שאני עוברת לא נגמר", מסכמת בלו. "אני חיה כל הזמן עם הכאב ועם האובדן, לא רק על מה שהיה, אלא גם על מה שלא יהיה. על כל מה ששקד לא הספיקה לעשות. אני חיה בין שני העולמות הללו".
"המסע לא נגמר"
שלושה קטעים מהרצאתה של אתי בלו - "לחיות, לאהוב ולזכור": "אני רוצה לשתף אתכם בשלושה דברים מרכזיים שעזרו לי לצאת מתחושת השקיפות וחוסר האונים ולחזור לתחושת שליטה. אני גרה בעוטף עזה ובהדרכות על איך למנוע נפגעי חרדה אחרי נפילת קסאם אומרים תמיד 'דבר לאדם ולא מעל האדם'.
"אם האדם בהכרה יש לשתף אותו בקבלת ההחלטות. ככל שהאדם ירגיש שותף, כך הסיכוי שתתפתח אצלו פוסט טראומה קטן. הנטייה שלנו היא לדבר מעל האדם שנפגע וכך נוצרת בהמשך תחושה של חוסר אונים. חיפשתי מטפל שמבין את עולם השכול, שיעזור לי להשמיע קול, כי עם טרגדיה כזו אי אפשר להתמודד לבד וגם לא צריך.
"אני זוכרת את התחושה הזו שאני מחפשת מישהו שיעזור לי. אני מחזירה קצת את השליטה לידיים שלי. חשוב מאוד לדעת לבקש עזרה. יש אנשים שיודעים ויכולים לעזור".
קטע נוסף: "הבנתי שאת החיים שלי רק אני חיה ואני צריכה למצוא את מה שנכון עבורי וללכת איתו. הדוגמה החזקה ביותר לכך היא ההחלטה להביא חיים אחרי מותה של שקדי. אני כבר לא צעירה, שכחתי מה זה תינוק ולא לישון בלילה. ואיך בכלל אוכל לאהוב תינוק חדש כשהלב שלי כל כך כואב ומכווץ.
"וכאן השכל לא תופס מקום בכלל, אלא רק תשוקה גדולה ועמוקה. תשוקה שעוזרת לי לעבור חמישה טיפולי פוריות שלא צלחו ומכוונת אותי לתהליך של פונדקאות. והבנים שותפים לכל מה שקורה בבית. בדרך כלל זה נושא מאוד אישי־זוגי, אז אצלנו הוא נושא משפחתי".
הקטע השלישי: "אני חמש שנים ממותה הפתאומי של שקדי. המסע לא נגמר. האבל על מותה של שקד יישאר איתי לעד, אבל אני יכולה להגיד בוודאות שהבנים שלי לא גדלו בתחושת שקיפות, וגם אני כבר לא שם. לא צריך לחכות שאחרים יעשו בשבילכם.
"תחושת השקיפות היא בעיקר תחושה פנימית עמוקה של חוסר אונים. לא צריך לחכות שמישהו יראה אתכם, צריך להחליט מה נכון ומה יקדם אותי, ואז לפעול, ותוך כדי הפעולה בועת השקיפות מתחילה להיסדק".
לעידכונים: חדשות באר שבע
