את אותו יום רביעי, 8 בספטמבר 1968, מאיר יפרח ממושב אוהד שבחבל אשכול, לא ישכח לעולם. אף שחלפו יותר מ־52 שנה, יפרח, שהיה אז חייל צעיר בן 22, זוכר לפרטי פרטים את האירוע שאליו נקלע בשעת אחר הצהריים במוצב קוברה בגזרה הדרומית בקו בר־לב שלגדות תעלת סואץ.
האירוע הזה, שבמהלכו סייע לחלץ חייל פצוע משדה מוקשים תחת אש ארטילרית כבדה שירה הצבא המצרי בעיצומה של מלחמת ההתשה, זיכה את יפרח באות המופת. ואולם, אז כמו היום, יפרח מדגיש כי "בסך הכל היה לי ברור לגמרי מה אני צריך לעשות כדי להציל את אותו חייל פצוע".
תקריות מדי יום
רס"ר (במיל') מאיר יפרח (74), לשעבר סגן ראש המועצה האזורית אשכול, משמש זה 23 שנים ברציפות מזכיר ארגון מגדלי ירקות. הוא נולד בשנת 1947 במרוקו, ובהיותו בן עשר עלה עם משפחתו ארצה.
תחילה התיישבה המשפחה במעברה בנתיבות ואחר כך עברה למושב רינתיה. הוא למד בבית הספר החקלאי עיינות, וכשהגיע מועד גיוסו לצה"ל התגייס תחילה לחיל האוויר ושירת בתפקיד מש"ק משמעת בטייסת מסוקים 124.
בזמן מלחמת ששת הימים עבר יפרח לשרת בחיל השריון, חתם קבע לשנתיים ושימש רב־סמל פלוגתי בגדוד 46 בחטיבה 401 של השריון. אחרי שחרורו בשנת 1969 רכש יפרח הצעיר משק במושב זרעית שבגליל העליון כדי להגשים את חלומו להיות חקלאי עצמאי, אבל כעבור כחצי שנה הגיע למסקנה שזה לא בשבילו ועבר למושב אוהד שבנגב, מקום מגוריו זה 51 שנה. 28 שנה הוא כיהן בתפקיד יו"ר ועד המושב והוא מחזיק במשק של עגבניות המשתרע על שטח של כ־350 דונם.
יפרח, אב לחמישה ילדים ("ארבעה מהם גרים במושב", הוא מציין) וסב ל־17 נכדים, חוזר 52 שנה לאחור במנהרת הזמן, ונזכר באירוע שהפך לפרק מיוחד בחייו.
"זו הייתה תקופה קשה ביותר", הוא נזכר, "מלחמת ההתשה נמשכה אז למעלה משנתיים, ולא עבר יום ללא תקריות אש מול הצבא המצרי שישב מהעבר השני של תעלת סואץ. זו הייתה תקופה שכל היום ספגנו הרוגים ופצועים. באותו היום פתחו המצרים בהפגזה על המוצבים שלנו בקו התעלה. אני הייתי אז במוצב קוברה שבגזרה הדרומית של התעלה. התרגלנו כבר לתקריות האש האלה. שלושה טנקים שלנו תפסו עמדות כדי להשיב אש למצרים.
קראו עוד>>>
"הייתי בבונקר הפיקוד, מפקד המוצב היה בחוץ ולפתע שמעתי ברשת הקשר על פציעתו של חייל שנמצא בשטח במרחק של כ־800 מטרים מהבונקר. האש הייתה כל כך עזה והשריונאים שהיו בטנקים לא יכלו להגיע אל החייל הפצוע. חוץ מזה הם היו חייבים להישאר בטנקים ולהילחם. חבשתי קסדה ויצאתי החוצה. בבונקר הסמוך אספתי את החובש ויחד איתו פתחנו בריצה לעבר החייל שנפצע בצווארו".
על מה חשבת באותם רגעים?
"האש מסביב הייתה נוראית. כל השטח היה מטווח בדייקנות. קצב האש של הארטילריה המצרית היה רצחני. פגזים וכדורים שרקו מעלינו, אבל אנחנו התעלמנו מהם. לקחתי יוזמה ורצנו תוך כדי ההפגזה הכבדה כאשר המטרה שלנו הייתה להגיע אליו כמה שיותר מהר".
בלי פחד
שדה מוקשים הפריד בין יפרח וחברו החובש לבין החייל הפצוע. "היססתי לרגע אם לעבור דרך השדה או לעקוף אותו", הוא מספר. "חשבתי על הזמן שנאבד אם נקיף את שדה המוקשים. בסופו של דבר הרמנו את גדר התיל שהקיפה את שדה המוקשים ורצנו לעבר החייל הפצוע תוך כדי ההפגזה המצרית עלינו. זו הייתה ריצה־זחילה כזו עד שהגענו אליו".
החייל הפצוע, כך דווח ברשת הקשר, היה מוטל על יד פסי רכבת, בסמוך לקרונות רכבת מחלידים שנשארו במקום עוד מלפני המלחמה. עוד בטרם הגיעו אליו יפרח וחברו החובש, הצליח הפצוע לגרור את עצמו אל מתחת לאחד הקרונות שעמד על המסילה.
"מצאנו אותו כשהוא קרוב לאובדן הכרה", נזכר יפרח. "חבשנו אותו וטיפלנו בו תוך כדי שההפגזה המצרית נמשכת עלינו. גררנו את החייל הפצוע למחפורת והסתתרנו בה עד רדת החשיכה, אז גם הייתה רגיעה מסוימת בהפגזה. בסופו של דבר הגיע לשטח זחל"ם פינוי והפצוע פונה לטיפול רפואי בבית חולים לא לפני שגם זחל"ם הפינוי היה יעד לירי התותחים המצרים, שכיוונו את האש לעברו".
מהיכן התעוזה לרוץ בשדה מוקשים כדי להציל חייל פצוע?
"היום אולי זה נשמע הזוי, אבל אז היה ברור לי לגמרי שזה מה שאני צריך לעשות. לאחר האירוע לא עשיתי מזה עניין. תאר לעצמך שלמחרת האירוע הזה הגיעו למוצב שלנו מפקד הגדוד ומפקד החטיבה והם שמעו על המקרה הזה, ואני לתומי חשבתי שבזה נגמר העניין. מאוחר יותר התברר לי שבגין האירוע הזה הוחלט להעניק לי ציון לשבח וגם את אות המופת".
בכל זאת, סיכנת את חייך למען אותו חיי פצוע.
"הייתי אז צעיר בן 22 ולא ידעתי מה זו סכנה. בתוקף תפקידי כרב־סמל פלוגתי הייתי מסתובב בין המוצבים בקו התעלה ולא הרגשתי פחד, גם כשירו עליי. במקרה ההוא של החייל הפצוע היה לי ברור שאני צריך לעשות את מה שעשיתי. היה לי ברור שאני רץ לחלץ את החייל הפצוע ומושיט לו עזרה. לא חשבתי לרגע שעל המעשה הזה אקבל פרס. כל מחשבותיי היו להגיע אליו ולפנות אותו מהשטח".
העביר את המורשת
יפרח זוכר היטב את היום שבו נקרא להופיע בפני הוועדה להענקת האותות כדי לספר את סיפורו לחברי הוועדה, ובהם ראש אג"ם באותם ימים, עזר ויצמן, וסגנו יצחק חופי. "קודם כל לא העליתי בדעתי שאקבל את אות המופת על מעורבותי באירוע ההוא", הוא מדגיש.
"אמרתי אז לחברי הוועדה כי לדעתי האות מגיע גם לחובש שהיה איתי באותו אירוע. עזר ויצמן השתיק אותי ואמר לי שזה לא ענייני למי מחליטים להעניק את האות. 'האות הזה מגיע לך', הוא אמר לי, ובזה נגמר העניין".
אגב, הצל"ש ואות המופת שיפרח קיבל, אינם אותות ההוקרה היחידים שבאמתחתו. שנה לאחר אותו אירוע זכה יפרח להימנות עם 120 החיילים מצטייני נשיא המדינה לרגל יום העצמאות ה־21 למדינת ישראל, ואת תעודת ההצטיינות הוא קיבל במשכן הנשיא מידיו של נשיא המדינה דאז, זלמן שז"ר.
"מלחמת ההתשה הייתה מלחמה קשה ביותר", מדגיש יפרח. "במהלך אותה מלחמה ספגה הפלוגה שלי מספר אבדות, בהן שבעה חיילים מהפלוגה שנהרגו במהלך פשיטה מצרית על מוצב המזח. תחושה קשה הייתה לי אז, בעיקר בגלל החברים שלי שנפלו, אבל גם בשל העובדה שבעוד שעל גדות התעלה התחוללה מלחמה כזו קשה במשך יותר משנתיים, הרחק ממרכז הארץ, וכשהייתי מגיע הביתה ראיתי שבארץ עולם כמנהגו נוהג.
"בקו התעלה היו נהרגים בכל יום חיילים שלנו ורבים גם נפצעו בדרגות פציעה שונות, ואילו בארץ ישבו אנשים בבתי קפה ובילו, כאילו זה עולם אחר. זה פשוט היה בלתי נתפס".
חילוץ החייל שבגינו קיבלת את אות המופת השאיר בך צלקות?
"לא נשארו בי צלקות. נשארו רק זיכרונות. העברתי את המורשת שלי לילדים שלי. כל אחד בתחומו עושה חיל. הם שירתו ביחידות מובחרות. זה המסר שהם קיבלו ממני. האירוע הזה שבגינו קיבלתי את האות מלווה אותי כבר יותר מ־50 שנה.
"אני אדם ריאלי וחזק, ושמצד אחד, נושא איתי את הסיפור הזה לאורך השנים, ומצד שני, אני ממשיך הלאה. כל הזמן רציתי לבנות את חיי כחקלאי, ובסופו של דבר הגשמתי לאחר השחרור מהצבא את החלום הזה".
שיר מהמורה
אם יש משהו שמרגש את יפרח גם אחרי יותר מיובל שנים הוא השיר שכתב לו מורהו מבית הספר החקלאי עיינות, אשר כנפו, לאחר קבלת האות. יפרח שולף דף נייר מצהיב שעליו כתב לו המורה כי "כאברהם אבינו בכבשן וכדניאל בבור האריות, מאיר התלמיד הביישן, גיבור בין גיבורים, ארי בן אריות. שמח חייל והודה לאל שנתן בליבך אומץ וכוח רב להציל נפש בישראל ולהחזיר חייל להוריו".
אתה בקשר עם החברים מאותם ימים או עם החייל הפצוע שחילצת?
"לצערי הרב, למרות הניסיונות במהלך כל השנים לאתר אותו, לא הצלחתי עד היום לאתר את אותו חייל ששם משפחתו היה בן נון. עם החברים ליחידה אני נפגש מדי פעם. יש גם כנסים של היחידה וגם זו הזדמנות להיפגש ולהעלות זיכרונות".
לעדכונים: חדשות באר שבע
