ד"ר אורי גלנטה, רופא בכיר ביחידה לטיפול נמרץ קורונה, לא מפסיק לחשוב על החולים שלו גם כשהוא מאכיל את הסוסים באורווה.
יום רביעי, 7.10.20
קיבוץ בדרום. מתעורר בשעה 05:30. כל הבית ישן. הבנות שלי עברו בלילה אלינו למיטה ויישנות קרוב קרוב. מסתכל עליהן ישנות, נושמות בשלווה. מתארגן ונוסע לחווה להאכיל ולטפל בסוסים. מתקשר ליחידה לבדוק שהכל בסדר ושמאז שדיברנו לפני כשעתיים לא קרה דבר רע.
יש ביחידה כעת עשרה חולים, כולם במצב קריטי. חלקם מונשמים, חלקם מחוברים למכשיר אקמו ויש ארבעה חולים שאינם מונשמים, אך מצב הריאות כה קשה שהם זקוקים לחמצן ממספר מקורות, ואנחנו מנסים בכל כוחנו לעזור להם לעבור את המחלה ללא הנשמה. לעיתים החולים האלה, הלא מונשמים, מדאיגים הרבה יותר. מרווח הטעות הוא קטן.
"תחושת האחריות מכבידה על כתפיי". ד"ר אורי גלנטה"תחושת האחריות מכבידה על כתפיי". ד"ר אורי גלנטה
"תחושת האחריות מכבידה על כתפיי". ד"ר אורי גלנטה
(צילום: רחל דוד, סורוקה)
05:45. מאכיל באורווה את הסוסים ומנקה. מדבר באוזנייה עם התורן ביחידה. עוברים על החולים אחד אחד, עדכונים, לחץ דם, נשימה ובדיקות דם. השמש זורחת והבקרים כבר מתחילים להיות צוננים. העבודה באורווה גורמת לי שלווה. אי אפשר להתנתק מהמחשבה על הקיצוניות בין התמונה השלווה שבה אני נמצא כעת בזריחה עם הסוסים לבין מה שקורה אצלי בראש.
06:30. אני ברכב בדרך לבית החולים. אחד החולים, ר', מטריד אותי במיוחד. הוא איש צעיר, בגילי, ללא מחלות רקע, וכעת הוא אחד מאלה שאינם מונשמים אך אנחנו נאלצים להגביר עוד ועוד את התמיכה הנשימתית שהוא מקבל, ומצבו גבולי ומדאיג. התוכנית היא לחבר אותו למכשיר אקמו, פרוצדורה מורכבת בכלל ואפילו יותר בחולה כל כך קיצוני.
קראו גם >>>
07:00. אני ביחידה. המתמחים עדיין לא הגיעו, אך אני מתחיל ביקור על מנת לפנות את יתר היום לר'. את ביקור הרופאים אנחנו מחלקים לשניים: חלק "יבש" מבחוץ, מהאזור הסטרילי החמ"ל, מעבר על בדיקות הדם, הצילומים ומתן הוראות. החלק ה"רטוב" בפנים תחת מיגון, בדיקת החולים וביצוע פעולות.
13:00. מתארגנים לחיבור לאקמו ונכנסים עם צוות שלם, אחיות, רופאים נוספים וטכנאי מכונת לב־ריאה. לר' כבר הסברתי מה אנחנו הולכים לעשות. אני לא מסוגל לדמיין מה עובר לו ולאשתו בראש כשהם יודעים כמה מצבו קשה ומסוכן. הם סומכים עליי ותחושת האחריות מכבידה על כתפיי. עוברים בצוות שוב על סדר הפעולות, מתדרכים מקרים ותגובות. הפעם הפעולה מורכבת יותר מכל חיבורי האקמו שעשינו עד כה.
ד"ר גלנטה: "עוד שבוע מסתיים ומחר שבוע חדש. עוצר לתדלק ונכנס לקנות משהו לשתות בחנות השירות. המוכר, בחור צעיר ושמנמן בלי מסכה. כך גם רוב הקונים. הם לא מבינים ולי כבר אין כוח להסביר. מדמיין אותם אצלנו ביחידה מונשמים. זה אמיתי, זה קורה וזה קשה"
20:30. הפעולה הצליחה. יוצאים החוצה אחרי למעלה משבע שעות באזור המזוהם. יוצא רצוץ ועייף. המתח גבוה. האם יסתדר? האם יחזיק מעמד? נשאר להסתכל עליו ועל יתר החולים דרך המסכים.
23:00. יוצא הביתה. בבית שוב כולם ישנים. עובר בשקט בין חדרי הילדים. מלטף, מנשק.
יום חמישי, 8.10.20
05:30. מתעורר. הפעם מאיה הקטנה מתעוררת כשהיא שומעת אותי. מחבקת. כמה התגעגעתי אליה. בשבוע האחרון אני בקושי בבית. זה משפיע על כולנו. ביחידה לכאורה יום רגיל. ביקור בוקר, בדיקת חולים.
13:00. מתיישב בחדר לדבר עם משפחות החולים. פעם, לפני חודשים, לפני הקורונה, היו נכנסות המשפחות אליי לחדר. היינו יושבים ומשוחחים. היה אפשר לראות מקרוב, לגעת. היום, את השיחות אני עושה בוואטסאפ, מתעקש על וידאו כדי לראות אותם, שיראו אותי, שיסתכלו לי בעיניים, שירגישו בטוחים כמה שאפשר. השיחות האלה, היומיומיות, קשות ולא פשוטות. מעטות מאוד המשפחות שיש לי בשורות טובות עבורן. לרוב המצב ללא שינוי ולעיתים קרובות בהחמרה. המשפחות מנסות להוציא ממני בכוח בשורה טובה. "הוא משתפר, דוקטור?", "מתי תעירו אותו?". לאחרונה רוב התשובות שלי הן שעדיין לא משתפר ועדיין איננו קרובים להעיר את החולה.
16:00. ביקור ערב עם התורן. היום אצא בזמן הביתה ואראה את הילדים.
16:30. האקמו של ר' עושה קצת בעיות. צריך להיכנס לבצע פעולה של החלפה בצנרת.
19:00. מסיימים. הפעולה בוצעה בהצלחה. פעולה כזו שמסתכמת ב־15 שניות קריטיות של החלפת צינורות כל כך מסוכנת לחולה בגלל שהריאות כל כך חולות והחמצן יורד לאפס.
22:00. הביתה.
יום שישי, 9.10.20
07:30. בבית החולים. בלילה הנשמנו את אחד החולים ביחידה. מרגיש שצריך קצת זריקת עידוד. הולך לבקר את אחד מהמחלימים, גבר כבן 60 שהיה מונשם מעל חודש ועכשיו הוא בתהליך של שיקום במחלקה פנימית בבית החולים. המפגש איתו ממלא אותי בכוח. הוא מזהה אותי מיד. זה מפתיע כי במשך יותר מחודש הוא ראה אותי רק עם מסכה, סרבל ומגן פנים. איך?
16:00. בדרך הביתה. הבנות שומעות אותי חונה ורצות אליי. לא נפגשנו כבר יומיים, למעט מפגש חטוף בבוקר. יואב, הבן הגדול, מתגייס לעזור ואנחנו בונים סוכה. כל שיחת טלפון מהיחידה מקפיצה אותי. האם זה ר'?, מצבו הדרדר? לא, הכל יציב.
יום שבת, 10.10.20
שוב זריחה, שוב סוסים, שוב שיחה עם המחלקה.
08:00. אני בחניה של בית החולים. מדבר עם אילנה, האחות האחראית של המחלקה. מתכננים, מתחקרים, מפיקים לקחים. בממתינה שיחה מהיחידה. מנתק את אילנה, עונה (שוב הלב מחסיר פעימה, ר' הדרדר?). בטלפון מדווחים לי שר' אומנם יציב, אבל א' במיטה 7 החמיר משמעותית. אני רץ ליחידה, מנשימים את א'. הוא לא מגיב ולוקחות דקות ארוכות עד שמשתלטים על המצב. תוך כדי העיסוק בא', העיניים שלי זולגות לש' שבמיטה 10. גם הוא לא נראה טוב.
08:30. מנשימים גם את ש'.
10:30. העניינים נרגעים מעט. אפשר לטפל בשאר החולים. החולה שבמיטה 3, שכבר שלושה שבועות אצלנו, משתפרת. היום היא תעבור למחלקת קורונה רגילה. שם להערכתי צפויים לה עוד לפחות שבועיים־שלושה עד שתוכל להשתחרר.
14:00. נוסע הביתה. עוד שבוע מסתיים ומחר שבוע חדש. עוצר לתדלק ונכנס לקנות משהו לשתות בחנות השירות. המוכר, בחור צעיר ושמנמן בלי מסכה. כך גם רוב הקונים. הם לא מבינים ולי כבר אין כוח להסביר. מדמיין אותם אצלנו ביחידה מונשמים. זה אמיתי, זה קורה וזה קשה.

קשה להכיל את הכאב

רחלי גולדפרב, עובדת סוציאלית במחלקת טיפול נמרץ קורונה, תומכת במאושפזים ובבני משפחותיהם ולא פעם נאלצת לבשר למשפחות את הנורא מכל.
יום שני, 5.10.20
07:30. שיחת טלפון מרופאה תורנית לילה. "זה יקרה בשעות הקרובות, צריך אותך במחלקה". כך מבשרת לי הרופאה שמטופלת אשר ליוויתי את בעלה וילדיה אתמול בקבלת הבשורה על כך שאמם גוססת, עומדת למות. התחושה קשה. יום קשה לפנינו. המחשבות רצות. איך נכון וראוי לבשר? יש קטין מעורב. מי ילווה אותם ויתמוך לאחר הבשורה?
08:30. דיונים בצוות המחלקה על אופן הבשורה. התחושות קשות. אווירה מתוחה. אני מגייסת גורמי טיפול בקהילה לתמיכה במשפחה לאחר הבשורה.
09:30. הכריזו על פטירה. ד"ר פוקס ואני מחייגים בשיחת וידאו לבת הבכורה. ד"ר פוקס מודיע. הבת מבשרת לאביה שהיה באמצע תפילת הבוקר. לבקשתה, אנחנו מבשרים לאחיה כשהיא לצידו ומחבקת אותו. היום בדיוק היא סיימה את הבידוד שלה, מה שאפשר לה להיות לצידו ולתמוך בו לראשונה בכל התקופה הקשה שעברו. הם בוכים ומתפרקים. אנחנו עם גרונות חנוקים נשארים איתם, מאפשרים להם ומעכלים יחד איתם.
"צריכים להיות חזקים ולהתמלא כוחות עבור החולים". רחלי גולדפרב "צריכים להיות חזקים ולהתמלא כוחות עבור החולים". רחלי גולדפרב
"צריכים להיות חזקים ולהתמלא כוחות עבור החולים". רחלי גולדפרב
(צילום: רחל דוד, סורוקה)
10:00. פרידה של המשפחה מהאם. אני בחמ"ל, אוחזת בטאבלט מכוון לטלוויזיה. באופן לא רגיל יש שקט בחמ"ל. כולם נרגשים. בני המשפחה נפרדים מהאם. האב מכסה את ילדיו בטלית והם אומרים תפילת "שמע". המשפחה פורצת בבכי. מנתקים את השיחה והבכי משתלט גם עליי. אי אפשר לעצור את הדמעות. קשה להכיל את הכאב הזה שאנו נוגעים בו ומתעסקים בו ביום יום. התקווה לסוף אחר התנפצה.
יום שלישי, 6.10.20
08:00. פגישה עם בן של מטופל לצורך מינוי אפוטרופסות. אביו בן 60, נשוי ואב לשניים. זה שבועיים הוא מורדם ומונשם. עתה עליו להתמנות לאפוטרופוס לאביו. מהלך קשה ולא טבעי. אמו, אשת המטופל, לא מסוגלת להתמנות, קשה לה מדי. ייאוש מהמצב לצד תקווה שבמקרה הזה יהיה סוף טוב.
09:00. אני מלווה את הבן לחמ"ל כדי שיצפה באביו דרך מסכי הטלוויזיה וידבר אליו ברמקולים. בשורה משמחת, מתחילים להפחית חומרי הרדמה. הבן מדבר אל אביו ומבקש ממנו להראות לו סימן שהוא שומע. הסימן לא מגיע. עוד מוקדם מדי. רגע מרגש, שמלא תקווה.
יום רביעי, 7.10.20
12:00. חולה המאושפז 49 יום מורדם ומונשם, לאחר גמילה מהנשמה והתאוששות עובר למחלקה פנימית קורונה להתחיל בתהליך השיקום. שוחחתי עם אשת המטופל לצורכי הדרכה על התהליך המצופה והתחלתו. אשתו מאושרת ומודה על הסוף הטוב באשפוז בטיפול נמרץ. מתרגשת מההבנה ששחרורו מבית החולים קרב. ההתרגשות גדולה. זכיתי לסוף טוב, שמטעין את המצברים ונותן כוח להמשיך וללוות עוד משפחות. נותן תקווה ואופטימיות שזה אפשרי וקורה.
יום חמישי, 8.10.20
15:30. שיחה ראשונית עם מאושפזת. היא נשואה ואם ל־14 ילדים. חלק מבני ביתה חולים. אנו משוחחות על הקושי שלה כאם להיות רחוקה ממשפחתה. היא משתפת שהיא סובלת מכאבים וחולשה. שוחחנו על הכוחות שלה והעוצמות שקיימות בה. לצד הקושי, השיחה מלאה בצחוק. בסיום השיחה היא מודה לי ואומרת "כבר 20 יום שלא צחקתי. את גורמת לי לצחוק. בזכותך אצליח היום לנוח". אני מתמלאת סיפוק וכוחות.
יום ראשון, 11.10.20
08:00. בודקת בדריכות מה היה במחלקה במהלך סוף השבוע. כואבת לגלות על מטופל שנפטר. ליוויתי את משפחתו 58 יום במהלך אשפוזו. הכרתי את בני משפחתו, אשתו וילדיו. הלב נחמץ. עוד משפחה שאיבדה את היקר לה בגלל הקורונה.
08:30. שיחה עם אשתו של המטופל שנפטר. אין הרבה מילים. הרבה שקט והרבה כאב. אשתו משתפת - "לא זכינו להיפרד, ללטף אותו ולהחזיק לו את היד, שירגיש מגע חם ונעים ולא מגע של כפפות גומי. הגיעה לו פרידה אחרת". אנחנו נפרדות. היא בוכה. אני עם גרון חנוק, עוצרת את הדמעות. צריכים להיות חזקים ולהתמלא שוב כוחות ותקווה עבור החולים והמשפחות האחרות.
נשארים איתם
אילנה פוחיס, אחות אחראית טיפול נמרץ קורונה, מספרת על המאבק היומיומי שלה ושל עמיתיה בקורונה. "לא תמיד אנחנו מצליחים לנצח"
יום ראשון, 4.10.20
05:30. השכמה.
07:00. מגיעה ליחידה, מקבלת את המחלקה. 11 מטופלים קשים וצעירים. מזמינה טוקסיקה, תרופות, אנטיביוטיקות מיוחדות, ציוד ממחסנים.
08:00. ביקור רופאים.
10:00. כניסה למטופלים. סבב ראשון מתוכנן לשלוש שעות. אף פעם אי אפשר לדעת האם נצא בזמן. מבצעים רחיצות, טיפולים סיעודיים, מחלקים תרופות, מחליפים צנתרים מרכזיים. מטופלת בת 75 נפטרה. המשפחה מגיעה להיפרד. בכי, צעקות, עצב.
13:00. מקבלים מטופל בן 75 במצוקה נשימתית קשה מאוד. נעזר בהנשמה לא פולשנית. לאחר מספר שעות מנשימים אותו. מה יהיה בגורלו?
15:00. ישיבת צוות עם מנהל היחידה. לאחר דבריו של פרופ' אלמוג, כל אחד מאנשי הצוות מדבר על התמודדות אישית, על רגשות, חששות, השלכות על חיי המשפחה. מדברים על תחושה מוזרה של בדידות. אנשים מחוץ למחלקה ומחוץ לבית החולים ממשיכים את חייהם, ממהרים לסידורים, שמחים, מחייכים ואף אחד לא יכול להבין אותנו, את מה שאנחנו עוברים. קשה להבין שקורונה לא עוזבת אותנו גם אחרי שעות העבודה, בבית. גם בחלומות ממשיכים לחשוב על קורונה, על חולים הסובלים, על צוות שעובד כל כך קשה במשמרות 24/7.
18:00. חוזרת הביתה. תחושה שלא סיימתי לעבוד. לא הספקתי לעבור על שעות עבודה של הצוות. לא הספקתי להכין סידור עבודה לשבוע הבא. לא נורא, מחר יום חדש.
יום שני, 5.10.20
07:00. הבוקר מתחיל כרגיל.
10:00. לאחר ביקור בוקר נכנסים ליחידה. מבצעים בדיקה ופעולה מורכבת למטופלת. כעשרה אנשי צוות סביב המיטה. מכשירים, סקשנים, הרגשה של חום, זיעה וקושי לנשום במיגון המלא. עובדים במשך ארבע שעות בתנאים פיזיים קשים.
18:00. חוזרת הביתה מותשת. נכנסת למיטה ונרדמת.
יום שלישי, 6.10.20
יום חופש. לא יכולה לישון. יום של טלפונים בלי סוף.
08:00. מודיעים על פטירתה של מטופלת. מדווחים על מטופל שהיה במצב קשה משתפר ועובר למחלקת קורונה רגילה. שמחה גדולה מעורבת בעצב.
"חגים מזמן הפכו להיות פחות חגיגיים. זה התחיל בערב פסח, כאשר נשארנו לעבוד עד השעות המאוחרות, ממשיכים לעשות כל שביכולתנו כדי להציל חיים למרות הסיכויים הקלושים"
11:00. ישיבת זום עם מנהל בית החולים, שמעדכן על המשך היערכות בית החולים, מעודד ותומך בנו.
13:00. ישיבת זום עם עובדים סוציאליים ופסיכולוגים לגבי תוכנית תמיכה לצוות. חשוב מאוד בתקופה מאתגרת זו.
יום רביעי, 7.10.20
05:30. השכמה. הבוקר מתחיל כרגיל.
07:00. מקבלת את המחלקה.
08:00. ביקור רופאים.
10:00. נכנסת למטופלים הנמצאים בתוך היחידה.
12:00. מודיעים על קבלת מטופל חדש, בן 49, במצב נשימתי קשה מאוד. נעזר בהנשמה לא פולשנית. רופאה מרדימה מתבקשת להגיע למחלקת קורונה לצורך ליווי המטופל ליחידת טיפול נמרץ. היא מספרת, שבחייה היא לא רצה כל כך מהר כי היא פחדה על חייו של המטופל. פחדה שתצטרך לבצע החייאה בדרך, בדשא, בפרוזדור של בית החולים, בשמש, בחום. המטופל מגיע ליחידה בשלום.
16:00. היום אני חוזרת הביתה מוקדם. מבשלת, מבלה עם הילדות שלי. רגעים של חיים רגילים. חיים נורמליים. חיים ללא קורונה.
יום חמישי, 8.10.20
05:30. הבוקר מתחיל כרגיל. יום לא פשוט.
07:00. קבלת יחידה, הזמנות, ביקור רופאים.
10:00. נכנסת ליחידה. מטופל שהיה מונשם 17 יום משתפר. הוא בהכרה. מוציאים צינור הנשמה. הלוואי שיחזיק מעמד ויסתדר. מטופלת אחרת לא הצליחה לנשום ללא תמיכה נשימתית וממשיכה להיות מונשמת. מחר ננסה שוב. מטופל שהגיע אתמול נמצא במצוקה קשה מאוד. מונשם בשיטה לא פולשנית. אני שואלת אותו: "אתה רוצה לדבר עם המשפחה שלך?". הוא מסכים ומנסה לדבר עם אשתו. בקושי מצליחים לשמוע אותו. הוא מרגיע את אשתו, מעודד אותה. איש חזק.
11:00. מומחה לפרוצדורה מורכבת מגיע לטפל באחת המטופלות. שעות עבודה סביב המיטה. אני מחליטה לצאת, להתרענן ולהיכנס שוב אחרי שעה. לא מתאפשר לי לנוח. נכנסת לאחר חצי שעה. המטופלת מדרדרת.
16:00. לאחר כשלוש שעות אני מותשת. מבקשת שיחליפו אותי. נכנס צוות של משמרת ערב. צוות רופאים ממשיך לעבוד ונשאר ליד המטופלת במשך שמונה שעות ברצף. נשארים עד הסוף. אנחנו נלחמים כמו אריות על כל מטופל שמגיע אלינו.
18:00. חוזרת הביתה. נשפכת על המיטה. לא יכולה לתפקד. מחשבה חיובית אחת. מזל שהספקתי לבשל אתמול.
יום שישי, 9.10.20
05:30. השכמה.
07:00. מקבלת את המחלקה.
10:00. עושים ביקור בוקר. נכנסים למטופלים, מבצעים טיפולים, מדברים עם מטופלים בהכרה, מתקשרים למשפחות. שני מטופלים מדרדרים. הכל כרגיל, כאילו כרגיל, אבל שונה לגמרי. הרגשה שאבן בגרון מפריעה לנשום. עצב גדול. אנחנו דואגים לחזק האחד את השני כל הזמן.
16:00. חוזרת הביתה.
19:00. ארוחת ערב עם המשפחה. חג שמח. למי אני משקרת? חגים מזמן הפכו להיות פחות חגיגיים. זה התחיל בערב פסח, כאשר נשארנו לעבוד עד השעות המאוחרות ממשיכים לעשות כל שביכולתנו כדי להציל חיים למרות הסיכויים הקלושים. מדי יום אנחנו מסתכלים למוות בעיניים ונלחמים בו. בכל הכוח, בכל העוצמה. לא תמיד מצליחים לנצח. בערב חג, עמוק בנשמה, אני מבקשת מכוח עליון לשמור על המשפחה שלי, מבקשת שהחולים שלנו ישתפרו ויישארו בחיים. שלא נקבל מטופלים חדשים. הלוואי.