יום שני שעבר היה אמור להיות היום המאושר ביותר בחייהם של אורית עזרייב ורועי עטיה. אולם 'אודיסאה' שוריין, שמלת הכלה נבחרה, וגם הפלייליסט המוזיקלי כבר גובש לקראת החתונה של הזוג החייכן. אבל משבר הקורונה, משבש התוכניות העולמי של שנת 2020, שיבש גם את התוכניות של עזרייב ועטיה, ובמקום לחגוג בחתונה מפוארת, היום המאושר בחייהם נדחה למועד לא ידוע.
ואולם, עזרייב היא מהאנשים שתמיד רואים את מחצית הכוס המלאה. בחיוך כובש וחמושה בארגזים מלאים באופטימיות, היא מספרת על הדברים הטובים שיצאו מדחיית החתונה. "יום למחרת החתונה אני אמורה להצטלם לסדרה חדשה, תאר לעצמך מה היה קורה אם הייתי באה גזורה, שיכורה ועם איפור מרוח", היא אומרת בחיוך רחב. "אז הנה, כשבאמת מחפשים משהו טוב, בכל דבר אפשר תמיד למצוא. ברור שהייתי רוצה להתחתן, אבל הנחמה היא שלא נאלצתי לוותר על תפקיד שמאוד רציתי".
קשר מורכב
אורית עזרייב (30) היא יוצרת ושחקנית באר־שבעית שהצליחה למרות סיפור חיים לא פשוט ובזכות הרבה אמביציה ליצור ולהגשים את חלומה לעמוד על הבמה ונמצאת בימים אלה רגע לפני הפריצה הגדולה.
קראו עוד >>
את הראיון אנחנו עושים בבית משפחת עטיה. הדירה, שממוקמת בבניין שנבנה מעל הדיונות של מה שהיה פעם אצטדיון וסרמיל, משקיפה על חלקים נרחבים של בירת הנגב. הרוח הקרירה הנושבת והשמש השקרנית של תקופה זו בשנה נוסכים על עזרייב נחת רוח, הכי רחוק מהמקום שהכל התחיל בו.
היא נולדה לאם שהתגרשה במהלך ההריון מאביה. כשאנחנו שואלים אותה על האחים שלה, התשובה שלה מצליחה להפתיע גם אותנו. "יש לי שמונה אחים שאני מכירה. יכול להיות שיש לי יותר, אבל אני לא יודעת", היא אומרת וצוחקת למראה מבטנו המופתע. "בבית גדלנו רק אמא ואחי הגדול. נושא הגירושים התקבל אצל אבא בצורה קשה והוא נפל לשימוש בסמים. הוא יצא מזה וחזר לזה, ובמשך לא מעט שנים זה גרם לי לחשוש מאוד", היא מספרת וממשיכה, "הוא רצה להיות איתנו בקשר, אבל דחיתי את זה".
על החיים בשכונת מצוקה: "במבט לאחור, אני חושבת שלמדנו המון מאותם חיים בשכונה ד' של לפני 25 שנים. הייתה קבלה של כל אדם באשר הוא. אף אחד לא שאל מאיפה באת ולאן אתה הולך. לא הייתה שיפוטיות כלפי אף אחד"
נקודת המפנה במערכת היחסים שלה עם אביה באה אחרי שיחה עם דודתה, אחותה של אמה. "אחות של אמא שיקפה לי את המציאות ואמרה לי: 'גם ההורים שלנו הם בני אדם. הם יכולים לעשות טעויות', וזה מה שתפס אותי", היא מספרת. "הם אנשים שבאו ממעמד סוציו־אקונומי נמוך שלא איפשר להם לראות את החיים אחרת".
את בקשר עם אביך?
"עם אבא אני לא ממש בקשר. מדי פעם אנחנו נפגשים באירועים משפחתיים ומתעדכנים. יש לי שיר שכתבתי עליו, 'אני חצי בן אדם', שמציג את מערכת היחסים בינינו מהעיניים שלי. אבא שצריך את העזרה של הבת שלו כדי לצאת מהסמים".
אצלנו בשכונה
עזרייב גדלה ברחוב בר־גיורא הקשוח בשכונה ד'. הרחוב, שדבקה בו סטיגרמה של אחד הרחובות הקשוחים בבאר־שבע, שימש קרקע פורייה לילדות לא שגרתית, בלשון המעטה. "בגדול, אפשר לומר שאלה חוויות שילדים לא חווים", היא נאנחת. "היתה לי חברה שאמא שלה היתה זונה, מזרקים בדרך לגן ואנשים עם בעיות קשות מאוד שהרגיש שנשכחו מאחור".
אנחנו מבקשים ממנה לספר על חוויית ילדות שאפיינה את התקופה. "ערב אחד חזרתי הביתה ובדרך לבלוק שלנו אחד האנשים שגרו באזור התחיל לשחק עם סכין מולי ועשה כל מיני תנועות באוויר, מראה שהוא לא בדיוק משהו שאתה מצפה שהילדים שלך יראו. נבהלתי ממנו מאוד, ואז הוא אמר לי 'ילדה, למה את מפחדת? את יכולה פשוט לעבור', והפסיק עם הפעולה הזו בשנייה כאילו הוא הוציא כלב לטיול", היא מספרת וצוחקת, "כמובן שבאותם רגעים לא ממש צחקתי מזה, אבל למציאות הזו גדלנו".
על ימי הקורונה: "איך סופרמרקט שיש בו צפיפות אוכלוסין נשאר פתוח ולעומת זאת אירועי תרבות אי אפשר לקיים? סדר העדיפויות פשוט לא הגיוני. או שיש סגר או שאין סגר"
הקשר עם אחיה הגדול קרוב ומיוחד. "דאגה שפשוט קשה לתאר במילים", היא אומרת בהתרגשות, "אני זוכרת שכשהוא היה בגן הם היו מקבלים בימי שישי עוגה קטנה לכבוד שבת. הוא לא היה אוכל, וכשהיה מגיע הביתה, הוא היה פשוט נותן לי אותה כדי שיהיה לי מה לאכול".
איך הילדות בשכונה ד' השפיעה עלייך?
"היום, במבט לאחור, אני חושבת שלמדנו המון מאותם חיים בשכונה ד' של לפני 25 שנים. היתה קבלה של כל אדם באשר הוא. אף אחד לא שאל מאיפה באת ולאן אתה הולך. לא היתה שיפוטיות כלפי אף אחד. ה'אפס' מעמד הזה קרה שוב בתקופת הקורונה. העסק שלי, שעבדתי עליו המון שנים, על סף פשיטת רגל, ואני לא אחזור אליו כבר. דווקא היום, כשאנחנו עסוקים בצילומי הסדרה שלי ובאווירת הקורונה, התחושה הזו של שכונה ד' מאוד התאימה לווייב שחיפשנו לצלם. הכל לטובה, כבר אמרנו?". לסדרה החדשה שלה עוד נחזור בהמשך.
איך מישהי שגדלה במקום כמו שכונה ד' הופכת להיות שחקנית?
"האמת שבהתחלה בכלל רציתי להיות זמרת. הלכתי בתור ילדה ונערה לאודישנים של שירה. אני חושבת שזה משהו שפשוט ידעתי שאני רוצה לעשות. בגיל ארבע, חמש הייתי עושה עם דודה של שהיא בת גילי ריקודים למשפחה. היינו מושיבות את כל הדודים ומכריחות אותם לצפות בנו במופעי ריקוד מגוחכים. אולי זה היה סוג של מקום מפלט עבורי. דרך להתחמק מהמציאות הלא פשוטה".
סגרה את העסק
לפני כעשור, כשהיא בת 20, פתחה עזרייב את העסק שלה שסיפק שירותי בידור לבתי מלון. "הייתי בונה תוכניית בידור, דואגת לתלבושות, שחקנים, וכל מה שצריך ועובדת", היא מסבירה. לאחר מכן נרשמה ללימודי משחק בבית הספר "גודמן" ובמהלכם הקימה את תיאטרון "אורייתא" שהעלה הצגות ומופיעים במוסדות כמו עיריית באר־שבע. "עשינו פעילויות בבאר אברהם, במתחם הקטר, ועוד. עולם הבמה והמשחק הם משהו שמאוד מעניין ומרתק אותי, אבל כיום לצערי ענף התרבות לא ממש מצליח להתקיים בנישה הזו של ההצגות. עולם הטלוויזיה קורץ לי יותר".
אפשר לומר שמשבר הקורונה השפיע על עזרייב בכל המישורים - בתור זמרת, בתור שחקנית תיאטרון, וכמובן בתור מתחתנת לעתיד. האיסור לקיים מופעי תרבות במסגרת הגבלות הקורונה, אינו מובן לעזרייב. "איך סופרמרקט שיש בו צפיפות אוכלוסין נשאר פתוח ולעומת זאת אירועי תרבות אי אפשר לקיים?", היא תוהה. "סדר העדיפויות פשוט לא הגיוני, או שיש סגר או שאין סגר. אי אפשר להחליט פעם כן ופעם לא", היא אומרת באכזבה.
איך משבר הקורונה והסגר השפיעו עלייך מבחינה מקצועית?
"לעסק שלי אני כבר לא אחזור. אני מתמקדת יותר בעניין הטלוויזיה. הקורונה פשוט גרמה לי לקבל את ההחלטה הזו. אומנם גם כשחקנית אין ממש עבודה כרגע ויש רק דברים קטנים פה ושם. בכל מהלך הקורונה עד כה יצא לי לעשות תפקיד אורח כלשהו בסדרת נוער שנקראת 'לבד בבית' שבה אני משחקת מורה למשחק".
במרכז העניינים
בחודש מרץ השנה, בתחילת משבר הקורונה, עזרייב ובן זוגה עברו להרצליה. "אין ספק שזה הטיימינג הכי גרוע שיכולנו לעבור בו", היא מציינת וצוחקת, "אבל מה לעשות, בשביל להגיע רחוק צריך לפעמים לצאת מאזור הנוחות שבו התרגלת לחיות".
הסיבה למעבר היא מקצועית. "בניגוד לזמרים שיכולים להקליט בבית, באודישנים למשחק זה אחרת", היא מסבירה את הסיבות למעבר. "היו שולחים לי המון הצעות לבוא ולהיבחן והייתי מוותרת עליהן בגלל המרחק. הסיכויים לרוב קטנים בשביל להתקבל, אז לשרוף יום שלם בנסיעות ולהפסיד ימי עבודה בתיאטרון שלי בשביל סיכוי קטנטן היה מבחינתי לא משתלם. אבל מה לעשות, זו המציאות בעולם הזה. קשה לשמור חברויות בעולם המשחק כשאתה בבאר־שבע".
מתייחסים אחרת לשחקנים שאינם מתגוררים במרכז?
"באודישנים הייתי כותבת שאני מבאר־שבע ואז מקבלת פרצוף עקום כי מבינים את הבעיה במרחק, בנסיעות, ולצערי גם באיחורים. כשהבנתי את זה התחלתי לכתוב שאני מהוד השרון כי יש לי דודה שגרה שם. הגעתי לאודישן שמאוד רציתי וכתבתי שאני מהוד השרון, ואז המפיקה התקשרה אליי ואמרה לי שהתקבלתי ורצתה לתאם איתי צילומים. אני בכלל שכחתי מהוד השרון ואמרתי לה 'אני באה מבאר־שבע' ואז היא אומרת לי בפליאה 'את מהוד השרון, לא?'. מהר תיקנתי את עצמי ובאמת באותה תקופה ישנתי אצל דודה שלי".
"אני רואה את אותו דבר גם ב'הבלוק' שאני מצלמת פה בעיר ועל העיר, כמה קשה להביא אנשים מהמרכז ומהצפון", היא ממשיכה, "בגלל שהעבודה פרונטלית, אתה חייב להיות במרכז העניינים כל הזמן".
גאווה מקומית
"הבלוק" הוא הפרויקט החדש והמסקרן של עזרייב. מדובר בסדרת טלוויזיה המגוללת את סיפורן של ארבע משפחות מהמעמד הסוציו־אקונומי הנמוך ביותר, בלי עבודה ובלי השכלה, המתגוררות באותו בניין בבאר־שבע. התנאים הלא פשוטים האלה מובילים את הדיירים הצעירים של הבניין לשיתוף פעולה קרימינלי, והבלוק הופך לספק הסמים מספר אחת בבירת הנגב. סיפור החיים הסוחף של כל אחת מהמשפחות סוחף אותה לעולם הפשע.
נכון לעכשיו מדובר עדיין בפיילוט שכלל לא בטוח שיגיע למסכים, אבל אם לשפוט לפי קווי העלילה הכלליים של הסדרה, יש סיכוי לא רע שכולנו נוכל לצפות ביצירה של עזרייב בזמן הקרוב.
"הסדרה מושפעת מחוויות הילדות שלי", היא מסבירה, "התחלתי לכתוב אותה לפני כארבע שנים, אבל הרגשתי שזה לא מספיק בשל ורגע לפני הצילומים החלטתי לוותר על הכל". בשנים שלאחר מכן נוצר קשר עם היוצר הבאר־שבעי משה יוחננוב, בוגר לימודי קולנוע ויוצר שלמד במכללת ספיר. "עבדתי אצל משה כשחקנית. סיפרתי לו על 'הבלוק', והוא ממש נדלק על הרעיון והסיפור", היא מספרת. "היה לי את הרעיון הכללי ואז התחלנו בכתיבה משותפת - אני כתבתי והוא השחיז את הרעיונות שלי. כתבנו עד שהיו חמישה פרקים מוכנים והחלטנו לצלם פיילוט".
אחרי עריכה, צפויים חומרי הפיילוט לעבור לגופי שידור ומימון כדי לגייס סיוע כלכלי שייאפשר את צילום הסדרה באורך המלא. "מהכסף שלנו מאוד קשה לצלם הכל", מציינת עזרייב, "יום צילומים כזה יקר מאוד. אנחנו מאמינים במוצר שלנו ובסדרה עצמה".
ואם יש סיבה אחת שכבר עכשיו אנחנו הופכים לצופים אדוקים זאת העובדה שהקאסט כולל לא מעט באר־שבעים. "יש שלושה שחקנים תושבי העיר, ואיתי ועם משה אנחנו משלימים צוות של יצירה דרומית לחלוטין", היא אומרת בגאווה.
אתם מפרגנים לחבר'ה המקומיים?
"כולם עברו אודישנים ללא הנחות וללא שום היכרות קודמת. הם פשוט היו בווייב של הדמות שחיפשנו, מדויקים מאוד, ולכן לקחנו אותם. היה תפקיד שאני רציתי לעשות ולא עברתי את האודישן של עצמי. לעומת זאת, שחקנית באר־שבעית אחרת היתה פשוט בול מה שחיפשתי".
אז אולי משבר הקורונה הוא דווקא הזדמנות ליוצרים צעירים?
"כיוצרת לקח לי חצי שנה להבין שיש לי פה הזדמנות. כרגע הדיבור הוא כמובן ברשתות החברתיות, וזה הזמן שלי ליצור ולהוציא דברים בכיוון הזה. הגדלתי את מספר העוקבים שלי, צילמתי והוצאתי קליפ שתפס במהלך הקורונה. אני חושבת שזה זמן טוב ליצור ומי שלא מבין את זה הוא בבעיה. אני לא יודעת כמה זמן ייקח עד שהתיאטרון יחזור. הקורונה רק האיצה את התהליך הזה".
