כשעדי כהן הייתה בת עשר אמה לקחה אותה לאודישן לחוג בלט בבאר־שבע. עדי הקטנה אהבה לרקוד מאז ומתמיד, והיה זה אך טבעי שהיא תלמד את רזי המחול בצורה מסודרת ומתקדמת יותר.
ואולם, לדאבון ליבה, אהבתה ורצונה להתקבל לחוג לבלט לא הרשימו את המורה, והיא דאגה להבהיר לאמה של עדי שאין סיכוי שהילדה תהיה רקדנית בגלל רגליה העקומות, ושעדיף שהיא תחפש תחביב אחר.
"תמיד אהבתי לרקוד", מספרת השבוע עדי כהן (35), עובדת סוציאלית ורקדנית פלמנקו באר־שבעית, "כאשר אותה מורה אמרה את מה שאמרה, הרגשתי מבוישת ומושפלת, והפנמתי את הרצון שלי להיות רקדנית. תחושה לא נעימה לילדה שמרגישה שהיא צריכה לוותר על חלומה להיות רקדנית".
ואכן, 13 שנה כהן ויתרה על החלום שלה להיות רקדנית עד שהחלה ללמוד פלמנקו, תחילה בבאר־שבע, אחר כך בתל־אביב, ובהמשך אף נסעה לסביליה שבדרום ספרד, שם היא שהתה שמונה חודשים כדי "לחוות ולהכיר לעומק את ריקוד הפלמנקו", כהגדרתה. מאז, הכל היסטוריה.
חשמל בגוף
עדי כהן, רווקה, נולדה בבאר־שבע ואת רוב ילדותה ונעוריה עשתה בשכונת נווה נוי. היא למדה בבית הספר היסודי "מענית" שבשכונה ולאחר מכן בבית הספר תיכון מקיף א'. בהמשך, כהן עשתה שירות לאומי ועבדה עם נוער בסיכון בכפר הנוער "הדסים" שבשרון ובמקלט חירום של עמותת "בית לכל ילד" בבאר־שבע."רוב חיי אני גרה בבאר־שבע", היא מעידה על עצמה, "פעם אחת ניסיתי, לפני כשלוש שנים, לגור בירושלים, אבל הניסיון הזה החזיק מעמד רק שנה אחת, וחזרתי להתגורר בעיר ילדותי".
קיראו גם:
עד היום היא זוכרת את אותו אודישן לחוג לבלט שגרם לה לוותר זמנית על החלום להיות רקדנית, אבל הוויתור היה זמני, והחל להתפוגג למעשה עוד כשהייתה בת 18 במהלך טיול בברצלונה. באותו טיול כהן צפתה במופע של להקת פלמנקו שהותיר בה רושם עז. "הייתה שם רקדנית ששבתה את ליבי", היא נזכרת, "השילוב הזה של הריקוד, השירה והגיטרה, שבה אותי. עד אז בכלל לא ידעתי מה זה פלמנקו. כל כך התרגשתי במופע הזה עד כדי צמרמורת שעברה בגופי. הרגשתי כדור אש בבטן וחשמל בגוף. תחושה שמשהו קורה לי, משהו שסוף סוף מצאתי. אמרתי אז לעצמי שאני רוצה ללמוד לרקוד פלמנקו, למרות מה שאמרה לי בשעתו המורה לבלט ולמרות שיחסית התחלתי ללמוד לרקוד בגיל מאוחר כשיש כבר ילדות בגיל ארבע שלומדות לרקוד סגנונות שונים של מחול".
לימודי פלמנקו בצורה מקצועית, למרות העובדה שלא היה לה כל רקע קודם בתחום, היו עבור כהן לא רק הגשמת חלום, אלא גם, ואולי בעיקר, מרכיב חשוב בהתמודדותה עם תקופה של דיכאון שהיא חוותה לאחר מותו של אביה.
"אבא שלי נפטר לאחר התמודדות של שנה וחצי עם מחלת סרטן הדם", היא משתפת. "זה היה לפני 13 שנים. בעקבות מותו חוויתי דיכאון. לא יכולתי לתפקד, חוויתי הרבה עצב וכאב, תחושה של חוסר טעם בחיים. הבנתי שאני צריכה ללכת לטיפול. משהו גם הרגיש לי שאני צריכה איזשהו דבר שיסייע לי בהתמודדות שלי עם אובדן האבא. ה'משהו' הזה היה לימודי הפלמנקו".
לרקוד את הכאב
בהיותה בת 23 החלה כהן ללמוד פלמנקו, תחילה אצל הדר מירון בבאר־שבע, ובהמשך בבית הספר לפלמנקו "רמנגאר" בתל־אביב בניצוחם של קרן ואבנר פסח. "נסעתי מבאר־שבע לתל־אביב והשקעתי בלימודים את כל כולי במשך ארבע שנים", היא מספרת.
איך הפלמנקו סייע לך להתמודד עם מות אביך?
"הבנתי שתנועת הגוף היא כלי לרפא את הטראומה שעברתי. הבנתי שהתנועה היא תרפיה עבורי ושאני צריכה לזוז ולהביע באיזושהי דרך את הרגש ואת התחושות שאופפות אותי. הפלמנקו ריפא אותי מהדיכאון, השיב לי את שמחת החיים ואת החשק לחיות. בריקוד הזה בליווי השירה משתקף סיפור החיים שלך. בפלמנקו יש מקצבים שמתייחסים לאירועי החיים, וזה בעצם מה שמקל על התחושות במצבים כאלה. זה מאוד עזר לי. כשהייתי בשיא הדיכאון הקשבתי לשירים ולמוזיקה שמלווה את ריקוד הפלמנקו, וזה עזר לי להביע את הכאב שהיה אצור בתוכי".
אחרי עשור שבו היא רקדה, כולל ארבע שנים בלהקה מקצועית, הרגישה כהן שהיא בשלה לצאת לעצמאות. "הרגשתי שהגעתי לתקרת הזכוכית ושהגיע הזמן לשבור אותה", היא מציינת. "לא היה לי אומץ לשבור את תקרת הזכוכית ולצאת במופע יחיד ולהיות במרכז, אבל מגיע שלב בחיים שאתה מרגיש בלב שהגיע הזמן לקחת את זה קדימה ולפרוש כנפיים".
בשלהי שנת 2019, חודשים אחדים לפני פרוץ מגפת הקורונה, החלה כהן להגשים את חלומה לצאת במופע סולו. "זה החל בשיעורי ריקוד עם מורה מספרד באמצעות הזום, זה בעצם גם מה שהציל אותי בתקופת הקורונה, זה נתן לי משמעות", מספרת כהן. "עבדתי על זה הרבה ובסופו של דבר לאחר תום משבר הקורונה יצא המופע לדרך".
ספרי על מופע הסולו.
"בדיוק לפני הקורונה הבנתי שאני רוצה להגשים את החופש היצירתי שלי ובניתי מופע סולו בשם 'רגעים' ('מומנטוס') בליווי נגן וזמר ישראלים מדהימים, שוקי שוויקי ועילאי בורלא, ובו אני מביעה בתנועה ובריקוד הכל כך מרגש הזה את הרגעים בחיים שיוצרים את פסיפס חיינו, רגעים של אובדן ושבר, שמחה והתרוממות רוח. כשהופענו לראשונה לפני כחודשיים בגלריית 'סול' בבאר־שבע, מופע מרגש ועוצמתי, זו הייתה מבחינתי הגשמת חלום".
משלבת בין העולמות
בסוף השבוע הבא כהן תעלה את המופע שלה גם במסגרת אירועי "לילות בעתיקה" בבאר־שבע. "במופע הזה אני מרגישה שיש לי ארגז כלים לספר את סיפור החיים שלי", היא מסבירה. "המופע, שכולל שלושה ריקודים וקטעים מוזיקליים, מבטא את סיפור חיי, החל מהשבר בעקבות מות אבי, האובדן והקושי, ועד לריקוד של שמחה וגילוי עצמי שלי על מקומי בעולם. ריקוד שחוגג את החיים, הגשמת חלומות והאומץ ללכת עד הסוף".
עדי כהן, כבר הזכרנו בהתחלה, היא בהכשרתה ובמקצועה עובדת סוציאלית. את השכלתה היא רכשה במכללת "ספיר" שבשער הנגב ולפרנסתה היא עובדת הן כעובדת סוציאלית והן כמורה לפלמנקו באולפן למחול שבמתנ"ס במועצה האזורית שער הנגב.
יש הקבלה בין שני עיסוקייך - עבודה סוציאלית ופלמנקו?
"אני מאוד אוהבת אנשים. אני אוהבת לעזור לאנשים. תמיד ריתק אותי לחקור את הטבע האנושי, לחקור רגשות של בני אדם. אני אוהבת את התחום הטיפולי ואת השילוב בין שני העולמות. העבודה הסוציאלית והפלמנקו משלימים זה את זה".
כיצד?
"בעבודה הסוציאלית הדבר המרכזי הוא לתווך את הרגש האנושי והתנועה של הגוף היא הכלי לביטוי אותן רגשות. לפלמנקו יש את הכוח המיוחד וקשר עמוק למנעד רגשותיו של האדם. כך גם העבודה הסוציאלית, שבעצם נועדה להכיל את רגשות האדם ולתמוך בו. תנועה היא כלי מדהים לטיפול בתחושות של אנשים. אני מעודדת אנשים להתנועע עם הגוף. אצלי זה עבד".
את יכולה להסביר?
"במשך שנה וחצי נעזרתי בטיפול תרופתי וגם הייתי אצל פסיכיאטר, אבל למעשה הפלמנקו היה התרופה הטובה ביותר. זה גם מה שאני עושה למטופלים שלי. אני לא מצפה שהמטופלים יהפכו בין לילה לרקדני פלמנקו, אבל שבאמצעות תנועה או שירה הם יחצינו רגשות ויפיגו את תחושות הדיכאון שבו הם שרויים בגלל סיבות כאלה ואחרות".
את מתכוונת להטמיע את הפלמנקו גם בבירת הנגב?
"בשלב זה אני בחיפושים אחר מקום להקים בו סטודיו ללימודי פלמנקו בבאר־שבע. אני רוצה לשים את באר־שבע על מפת הפלמנקו. אני שואפת שריקוד הפלמנקו וכל המשתמע ממנו יישאר כאן ולא יתפוגג. זה כלי עוצמתי. במרכז הארץ ובצפון התחום הזה צובר תאוצה. זו סצנה מתפתחת והגיע הזמן שהפלמנקו יגיע גם למחוזותינו בנגב. אני גם חולמת להקים כאן להקת פלמנקו ושתהיה לפרויקט הזה המשכיות".
אז יש סיכוי לראות כאן בקרוב רקדניות ורקדני פלמנקו לבושים בתלבושות האופייניות, רוקדים פלמנקו מלווה ברקיעות קצביות, מחיאות כפיים וקסטנייטות?
"זו השאיפה. זה החלום. החלום שלי שהפלמנקו יכה שורשים בנגב ויישאר ככלי להעצמה ולביטוי עצמי שמוביל לריפוי".
עדי כהן היא רווקה. מעבר לאהבתה לפלמנקו, היא גם חולמת למצוא אהבה ולהקים משפחה. היא גם רוצה להיות מטפלת הוליסטית בתנועה. "אני עובדת על שני המישורים האלה", היא מסכמת.
