הן נתקלו בקשיים רבים במהלך הקריירה, ספגו לא פעם הערות פוגעות, ויתרו על דברים רבים, ומרגישות שהגשימו חלום. לרגל יום האישה הבינלאומי שימצוין היום (שלישי) מספרות שלוש שחקניות מקבוצת הנשים של הפועל באר־שבע כיצד הגיעו לענף, שנחשב עד לשנים האחרונות להכי גברי שיש, מדברות על חוסר השוויון, ומתארות את הקשיים עמם הן מתמודדות.
כמעט כל משפט שני של קפטנית הקבוצה, קרן צבטקוב (27), פריסילה אוקיארה (26), שחקנית זרה מגאנה, ועיטאף אלקיסי (20), מכיל בתוכו תיאורים על הקושי שקיים בלהיות אישה במגרש הכדורגל.
קראו גם:
"התחלתי לשחק כדורגל בגאנה כשהייתי בת 10", מספרת אוקיארה איך הגיעה לענף. "בהתחלה זה היה מאוד קשה כי אנשים חושבים שכדורגל זה תחום לגברים ולא לנשים. אז הרבה אנשים ניסו לשכנע אותי לוותר על זה, ובמקום זה ללכת לעזור לאמא במטבח. 'כי את אישה', הם אמרו. אבל אני עניתי שאני רוצה לשחק כדורגל, ושאני רוצה להיות שחקנית כדורגל מקצוענית".
אוקיארה נזכרת שכאשר היא וחברותיה נשאלו בבית הספר מה הן רוצות להיות בעתיד, רובן ענו שירצו להיות רופאות או עורכות דין. היא תמיד אמרה שהחלום שלה הוא להיות שחקנית כדורגל.
"כולם התחילו לצחוק כשהייתי אומרת את זה", היא נזכרת. "אבל אף פעם לא נתתי לתגובות של אנשים להסיט אותי מהדרך שלי. הייתי ממוקדת כי ידעתי שבאמצעות הכדורגל אני יכולה לעשות משהו גדול וגם לעזור למשפחה שלי".
לעומת אוקיארה, צבטקוב מגיעה מבית ספורטיבי, שתמך מיד בהחלטה שלה להיות כדורגלנית.
"כל בני המשפחה עסקו בעבר בספורט", מספרת צבטקוב. "אחותי הגדולה הייתה רקדנית, סבתא שלי עסקה ברוסיה בסיף, אמא שלי באתלטיקה קלה, ואבא שלי בכדורגל. באופן טבעי כולם תמכו בהחלטה שלי להיות כדורגלנית".
גם אלקיסי קיבלה תמיכה מבית ומהסביבה, שסייעו לה בתחילת הדרך.
"אני אישית תמיד קיבלתי תמיכה ופירגון", היא מספרת. "זה חשוב בעיקר כי אני באה מבית ערבי. קיבלתי המון תמיכה מהבית וגם מהסביבה, במיוחד מהאוהדים. אני זוכרת שכאשר זכיתי באליפות המדינה לנערות קיבלנו תמיכה אדירה מהאוהדים ומהשחקניות של הקבוצה הבוגרת".
"יש פערים גדולים"
זה לא סוד שיש פערים גדולים בכל הנוגע לתקציבים, תנאי אימון ואף סיקור תקשורתי בין עולם הכדורגל הגברי לעולם הנשי. שלושת השחקניות מספרות שהן חשו את זה מהרגע הראשון שהחליטו להיות כדורגלניות מקצועניות, ויש להן בטן מלאה על זה.
"אני מגיל 11 בכדורגל, ואני יכולה להגיד לך שיש התקדמות קטנה", אומרת צבטקוב. "אמנם זה לא וואו מבחינת צמצום הפערים, אבל יש התקדמות. מבחינת תקציבים אנחנו ברצפה ויש פערים גדולים. אני צריכה להגיע למצב שאני עובדת בבוקר כמבקרת איכות במפעל, ומגיעה לאימונים כבר בחצי כוח אחר הצהריים. אני לא מתעסקת כול היום רק בכדורגל כמו כדורגלן גבר מקצועני. בימים של משחקים אני צריכה להפסיד יום עבודה. בהיבט של הסיקור אנחנו המון מאחור, ולדעתי זה לא ישתנה. חוץ ממך, אף אחד לא היה פה בשנה האחרונה. אתה הראשון שמגיע לפה בעונה הזו".
אוקיארה: "לדעתי, המצב של כדורגל הנשים בארץ לא הכי טוב. אנחנו רואים שכדורגל נשים כן מתפתח ברוב המדינות בעולם, ורבים מנסים לעזור לנשים שרוצות להיות שחקניות כדורגל. בעיניי מגיע לכדורגל נשים את אותה תמיכה וסיקור כמו שיש בכדורגל גברים. נשיא פיפ"א החדש מנסה לשפר את המצב, ולגרום לכך שבכל מועדון תהיה גם קבוצת נשים. זה תהליך מצוין שיכול לקדם את הענף".
אלקיסי: "חוסר השוויון בין גברים לנשים שמשחקים כדורגל מקצועני מעצבן אותי מאוד. אני משחקת את אותו משחק, אני מתאמנת באותו אימון, ואין הבדל בינינו בכדורגל. אולי פיזית יש הבדל, אבל חוץ מזה אנחנו עושים אותו דבר. אז למה אנחנו לא מקבלות את אותם תנאים ואותו סיקור?".
"היום למשל", מוסיפה צבטקוב. "שמתי את הרכב שלי במוסך. הבחור שם שמכיר אותי ידע שהיה לי משחק אתמול. הוא שאל אותי איך היה, ואז בחור שישב לידו שאל: 'מה, יש כדורגל נשים בארץ?'. לצערי, הרבה חובבי ספורט בכלל לא מודעים לזה".
מה זה להיות אישה על המגרש? ומהן הקרבתן כדי להגשים את החלום שלכן?
אלקיסי: "כאישה בישראל אני מוותרת על המון דברים כדי להיות שחקנית מקצוענית. כבר שלוש שנים שאני גרה רחוק מהמשפחה שלי. זה דורש ממני להתראות פחות עם אנשים, וכמובן שזה אומר פחות יציאות ובילויים עם חברים. בגלל עומס האימונים והמשחקים אנחנו מוותרות על הפאן של החיים מחוץ למגרש".
צבטקוב: "אני מוותרת על האוויר שזה לא כדורגל. זאת אומרת, חצי מהחמצן שלי זה כדורגל והחצי השני זה משפחה, עבודה וקניות. אני עם המשפחה בעיקר בימי שישי ושבת, כי כל השבוע אני עובדת ומתאמנת. קשה מאוד להיות בזוגיות במצב הזה. כל העונה מחכים לסוף שלה כדי קצת לפרוח".
"בשבילי הכדורגל נמצא במקום הראשון בסדרי העדיפויות שלי", אומרת אוקיארה. "תמיד לקחתי את העיסוק בתחום הזה בשיא הרצינות. כולי בכדורגל, כי זה הדבר שהביא אותי להיכן שאני נמצאת היום ואני מאוד מרוצה מזה. בשבילי הכדורגל הוא תמיד מעל לכל שאר הדברים האחרים. ברמה האישית, הקרבתי הרבה. הייתי טובה מאוד בלימודים בבית ספר, ואמא שלי רצתה שאלמד בקולג' בארצות־הברית. אבל כשהייתה לי הזדמנות לשחק כדורגל ברמה מקצוענית, הלכתי עם החלום שלי. עזבתי את גאנה ועברתי לסרביה כדי לשחק כדורגל מקצועני, ומשם התגלגלתי".
פתחו בשביתה לפני כחודשיים
בסוף חודש דצמבר 2021 קבוצות ליגת העל בכדורגל נשים הכריזו על שביתה במחאה על חוסר המענה מצד משרד הספורט בנוגע לתקציבים שהיו אמורים לעבור לקבוצות בשנתיים האחרונות.
יומיים לאחר מכן השביתה נכנסה לתוקף באופן רשמי כאשר כל קבוצות הליגה לא הופיעו למשחקים שהיו אמורים להתקיים באותו היום.
שבוע לאחר מכן התקיימה פגישה של נציגי הקבוצות עם אנשי ההתאחדות לכדורגל, ובמהלכה הוחלט על עבודה משותפת מול הגורמים השונים במשרד הספורט על מנת לוודא שענף כדורגל הנשים לא יפגע תקציבית. במקביל, הוחלט שפורום מקצועי רחב אמור לטפל בכל הבעיות שהתגלו. בתום הפגישה הסכימו נציגי הקבוצות לסיים אותה ולחזור לפעילות.
אז השחקניות חזרו לשחק, אבל הן לא הכי אופטימיות. לטענתן, פתרונות עדיין לא הגיעו הלכה למעשה, ואולי בתחילת העונה הבאה שוב יהיה צורך לשבות.
"הייתה שביתה בגלל דברים רבים כמו אי קבלת תקציבים, חוסר שוויון בגובה המשכורות מול הגברים, וגם בעיות במגרשים", מסבירה אלקיסי. "לא משקיעים בנו מספיק, והמשכורות שלנו לא באמת מספיקות. אני עובדת בבוקר וגם לומדת אדריכלות במכללת ספיר, וזה קשה לי מאוד. המשכורות לא מספיקות, ואנחנו חייבות לעבוד בעוד עבודה. אנחנו מגיעות לאימון עייפות וזה קשה".
צבטקוב נוקטת בקו חריף יותר, ומבחינתה, יש לשבות שוב אם לא יהיו פתרונות לקשיים עמם הן מתמודדות.
"להבנתי, אמורים להגיע פתרונות לאחר השביתה", היא אומרת. "כמה באמת יגיעו? אני לא יודעת. אני לא מבינה למה הפסקנו את השביתה. אפליה יש ואפליה מבחינתי תמיד תהיה עד שלא יהיה שוויון מוחלט. אני חושבת שאנחנו חייבות לשבות שוב אם לא ימצאו פתרונות לבעיות שלנו".
מה אתן חושבות על מעמד האישה, בכלל, ובכדורגל, בפרט? אתן רואות שיפור?
אוקיארה: "אני רואה שיפור. נשים בעבר היו חסרות ביטחון, אבל עכשיו אני רואה שנשים בכל העולם עומדות על הזכויות שלהן. בארצות־הברית לדוגמה, השחקניות מחו על חוסר השוויון בכל הנוגע לשכר מול כדורגלנים גברים, והן זכו בתביעה שהגישו. אותן נשים גרמו להבין שזה מה שהן עושות ושמגיע להן תמיכה ומעמד שווה. אני שמחה לראות שיש שינוי".
צבטקוב: "אני חושבת שייקח עשור לפחות עד שהפערים יצטמצמו. קודם כל, הסיקור לוקה בחסר. צריך יותר שידורים. בקטע המקצועי, חייבים להקים אקדמיה לכדורגל נשים. יש היום מספיק שחקניות צעירות בכל מיני מועדונים בארץ, אז אקדמיות חייבות להיות. אם זה יקרה, אולי רק בעוד עשור נראה את הפירות".
אלקיסי: "אני חושבת שהמצב ממש עצוב, וחבל שיש יחס שונה לנשים. עם זאת, אני חושבת שאנחנו מתפתחים לאט לאט, ויש שיפור, גם במגזר הערבי. בפן הספורטיבי, אני לא יודעת מה באמת אפשר לעשות בעניין, אבל אני חושבת שאם נתאחד באמת ולא נעשה שביתה של שבוע, ברור שאפשר לשנות דברים. זה לא תלוי רק בנו, צריך שגם מי שמעלינו יפנים שצריך לתת לנו יותר פרסום, כי אם לא יהיה פרסום, גם לא יהיה קהל. בקיצור, כל המנגנון צריך להשתנות".
חלומות ושאיפות
לשלוש השחקניות יש שאיפות וחלומות שונים לעתיד הקרוב והרחוק כאחד.
בתור קפטנית של הפועל באר־שבע, צבטקוב רוצה להחזיר לבעלים של הקבוצה, מיכאל ראובן, על הפעילות שלו למען הבנות, בדרך של זכייה בשלושה תארים.
"החלום שלי הוא להביא 'טרבל'", מגלה צבטקוב. "הבעלים של המועדון שלנו משקיע המון בשבילנו, ותואר זה מה שיעשה אותו מאושר. זה מגיע לו".
אלקיסי, לעומת זאת, רוצה לקחת את הקריירה שלה קדימה, ולייצר את השינוי המיוחל בענף כדורגל הנשים.
"השאיפה המקצועית שלי היא להגיע הכי רחוק, ולשנות את היחס לכדורגל נשים בארץ", אומרת אלקיסי. "ככל שיותר שחקניות יצאו לשחק בחו"ל, אז יש יותר יחס כלפי כדורגל נשים. מתחילים להבין שיש באמת משהו פה".
לאוקיארה, שחקנית הנבחרת הלאומית של גאנה, יש חלום שמשותף להמוני שחקניות ברחבי הגלובוס. "החלום שלי הוא לשחק עבור קבוצת הנשים של ריאל מדריד", היא אומרת. "זה חלום רחוק, אבל אני מאמינה שנסים יכולים לקרות. אני מקווה שאגיע לשם".
