את דני אבדיה כולם מכירים. הכדורסלן הישראלי שעושה בימים אלה חיל בליגה הכי טובה בעולם במדי וושינגטון וויזארדס מקבל במה וסיקור תקשורתי רחב, כשכל נקודה, ריבאונד ואסיסט שלו מייצרים כותרות באתרים ועמודי החדשות השונים בישראל ובארצות הברית.
אבל יש ספורטאי אחר שגם הוא משחק כדורסל בארצות הברית ולמרות שהסיפור שלו לא מתקרב לחשיפה לה זוכה אבדיה, בסוף השבוע האחרון הוא נכנס להיסטוריה כישראלי הראשון שזכה עם קבוצתו באליפות המכללות בארצות הברית לכיסאות גלגלים.
עמית ויגודה לא תיאר לעצמו שהשנה הראשונה במכללות תיראה כך, ולמרות משבר הקורונה, הוא בחר לעזוב את ישראל והצטרף למכללת UTA (University of Texas Arlington), שם הוא קיבל מלגת כדורסל והוא לומד במקביל מנהל עסקים בינלאומי.
קבוצת הכדורסל של המכללה ה'Movin mav's' זכתה בפעם התשיעית בתולדותיה באליפות הארצית, כשוויגודה, לו זו השנה הראשונה בקבוצה, נבחר למצטיין של טורניר הגמר. בחצי הגמר הוא קלע 30 נקודות ובגמר מול מכללת אלאבמה צלף 26 נקודות, הוריד 16 ריבאונדים ומסר שמונה אסיסטים. הכי קרוב לטריפל דאבל.
"מתייחסים אלינו כאן כמו לספורטאים אמיתיים", סיפר ויגודה בראיון מיוחד ל"מיינט באר שבע", "אנחנו מקבלים תמיכה של מאמנים ומתאמנים שלוש פעמים ביום. אם זה בשעות הבוקר המוקדמות, ואז אחרי הלימודים אנחנו מקבלים אימון נוסף של קליעות".
"הרמה של הקבוצות ושל הליגה עצמה היא ממש גבוהה, וזה ממש דומה לליגה הרגילה של כדורסל המכללות שמקבל כאן חשיפה עצומה בארצות הברית. השחקנים על כיסאות גלגלים שמגיעים לפה הם הכי טובים שיש ומגיעים לכאן גם שחקנים זרים".
ויגודה (19) נולד וגדל בעומר עם שבר בעצם השוקה, מקרה נדיר שקורה לאחד מתוך 750 אלף אנשים בערך. המצב הזה גרם לעצם שלו להיות חלשה, ובמקום שתגדל היא נשברת, וכתוצאה מכך מתפתחים גידולים שאינם סרטניים, אך מחלישים אותה. "הייתה לי מוטציה בשוק", הוא סיפר, "העצם הייתה ממש חלשה ונשברת ממש בקלות, כשבמקום להתאחות זה מפתח לגידולים".
כשהיה בן עשר אמו לקחה אותו ואת משפחתו לארצות הברית, והם התמקמו בעיירה קטנה בסמוך לסן פרנסיסקו ליד המשפחה של האמא שבמקור הגיעה מאמריקה. שנה לאחר מכן עמית עבר קטיעה ברגלו, ובמקביל לשיקום שלו, הוא החל לשחק כדורסל בכיסאות גלגלים במכון שנקרא 'borp', שמיועד לטיפולים ספורטיביים באנשים מגילאים שונים עם בעיות פיזיולוגיות.
"יש לי שני אחים גדולים שעסקו בכל ספורט שאפשר לחשוב עליו, ורציתי להיות כמוהם", סיפר ויגודה את החיבור שלו עם הכדורסל, "בארצות הברית התחלתי לשחק כדורסל בקבוצה קטנה, ואז קלטתי שאני חזק, מהיר, עובר אנשים, ורציתי לעסוק בזה".
היו לך חששות בהתחלה?
"אני באמת נמנעתי מזה בהתחלה, כי בתור ילד הייתה לי מוגבלות ברגל, אז הייתי מתנייד למרחקים קצרים מאוד או על קביים, אבל הבנתי שזה (כיסא הגלגלים) כלי שעוזר לי לעסוק בספורט, וזה הופך אותי להיות מהיר יותר ואקטיבי יותר. בכדורסל רגיל אתה רץ על הרגליים ופה אתה צריך ללמוד להשתמש בכיסא לכוח מתפרץ וקליעה רכה, כי בהתחלה הייתי שובר את הקרש כל פעם שהייתי זורק, אבל כל אימון משתפרים".
עבר לשחק ברמת גן
שלוש שנים אחרי שעברו לארצות הברית, החליטה המשפחה לחזור לישראל ולביתם בעומר. ויגודה, שכבר התנסה בענף הכדורסל בכיסאות גלגלים, חיפש במקביל ללימודיו בתיכון מקום שיאפשר לו לבטא את כישוריו בענף.
"ספיבק רמת גן יצרו איתי קשר", נזכר ויגודה, "ומהרגע הראשון היה חיבור מדהים והם היו כמו משפחה בשבילי. בארצות הברית הייתי משחק עם ילדים גדולים יותר ממני, אבל בישראל בגלל שכל הגילאים משחקים יחד, הייתי בגיל 13 משחק עם גבר בן 30".
גם מבחינה פיזית זה לא קל.
"בהחלט. הייתי נוסע ארבע פעמים בשבוע למרכז הארץ רק בשביל לשחק 30 שניות בסיומי משחקים, רק כי המאמן הרגיש רע שעשיתי את כל הנסיעה מבאר־שבע לירושלים שם היה לנו משחק נגד הקבוצה המקומית".
עם השנים ויגודה התבגר והתחזק ולאט לאט תפס מקום בנבחרת העתודה של ישראל והפך להיות שחקן מוביל בספיבק, כשבעונה שעברה קבוצתו זכתה באליפות המדינה, אבל מזה מספר שנים הוא כיוון למכללות בארצות הברית.
"תמיד הייתי אדם מתוכנן ממש, וכל העניין הזה של ללכת ללמוד באוניברסיטה היה לי בראש מכיתה י'", הוא אומר, "וככל שהשנים עברו זה התקרב יותר ויותר והייתי צריך להשקיע בלימודים כדי להתקבל ולקבל מלגה, ובמקביל, הייתי צריך להיות שחקן טוב בכדורסל, אז הייתי עושה שיעורים בדרך לרמת גן ברכבת, לעבור בגרויות, אבל הכל היה שווה".
איך נוצר הקשר עם המכללה?
"המאמן שלי צ'ופר ג'ונסון שמאמן גם את נבחרת ארצות הברית של הנשים והוא היה המאמן שלי במשך שלוש שנים שגרתי כילד בקליפורניה, אז הוא קישר אותי לשלוש מכללות: אלאבמה, מיזורי וטקסס, ואחרי שנתיים של קשר עם כולם, בחרתי בטקסס".
איך התמודדת עם המעבר לארצות הברית?
"השנה הזאת הייתה שנה מאוד קשה בשבילי. השפה אמנם היא לא זרה לי, אבל זו לא שפת האם שלי. הפכתי בגיל 19 להיות אדם עצמאי לגמרי, ואם אני לא אכין לעצמי אוכל, לא יהיה לי מה לאכול אחרי האימון, ואם אני לא אעשה כביסה, לא יהיו לי בגדים, אבל האליפות הזאת הייתה סוף מתוק לשנה קשה".
מתגעגע למשפחה?
"הקשר שלי איתם הוא יומיומי והתמיכה היא ענקית מהיום הראשון, ומהרגע שנולדתי, הייתה תמיכה מדהימה מההורים שלי, האחים שלי, ואין לי מילים לתאר את התמיכה שקיבלתי גם השנה, אם זה שיחות מוטיבציה, עזרה בלימודים או כל דבר שאני צריך עוזרים. חברה שלי נמצאת בארץ וכולם בירכו אותי אחרי הזכייה".
רמה גבוהה מאוד
ויגודה מספר שהרמה בכדורסל כיסאות גלגלים במכללות בארצות הברית גבוהה בהרבה מהרמה בישראל, אך נמוכה ממדינות אירופיות. "במשחק הגמר נגד אלאבמה שיחקתי נגד אחד השחקנים של נבחרת ספרד הצעירה, השותף שלי לדירה הוא קנדי ובאים לפה שחקנים ברמה ממש גבוהה", סיפר ויגודה, "שחקנים שמסיימים מכללות הולכים בדרך כלל לשחק באירופה, וזאת גם המטרה שלי, להגיע לליגה הספרדית או הגרמנית".
למה הספורט הפראלימפי בישראל זוכה לחשיפה כל כך נמוכה?
"ההבדל בין ספורט הנכים בישראל לספורט הרגיל הוא שמיים וארץ כי אנחנו מקבילים הרבה פחות תמיכה מהמדינה, ואני עדיין חושב שמסתכלים על זה כספורט שיקומי ולא כספורט תחרותי. בארצות הברית זה שונה לגמרי, ואני רואה את היחס שאנחנו השחקנים קיבלנו בעיקר אחרי הזכייה".
איך זה בא לידי ביטוי?
"הסתובבתי קצת באוניברסיטה וכולם שאלו אותי 'האם זה אתה מהקבוצה שזכתה באליפות?'. ממש מחמיא לי שאומרים עליי שאני 'דני אבדיה של כדורסל כיסאות הגלגלים', אבל למה לא פשוט קוראים לי 'עמית ויגודה של כדורסל כיסאות הגלגלים', ואני מנסה להראות דוגמה לילדים שיינסו לעקוב אחר הצעדים שלי, אבל זה עדיין לא ברמה של הספורט הבריא בארץ".
מעבר לשאיפה המרכזית שלו לעשות קריירה עשירה בכדורסל האמריקאי והאירופי, השאיפה הגדולה של ויגודה זה להגיע עם נבחרת ישראל למשחקים הפראלימפיים. "החלום הוא פריז 2024, אבל הדרך לאולימפיאדה עוברת במשחקים האירופיים, ושם הרמה היא מאוד גבוהה", אמר השחקן, "כי אנחנו בארץ בפיגור של כמה צעדים אחורה, ואני מנסה לעודד צעירים לצאת לחו"ל ולאירופה ואולי יום אחד להרים את הרמה גם בארץ".
ויגודה, שבמקביל ישלים את הסמסטר באמצעות הזום, יתכונן בחודשים הקרובים לאליפות אירופה לנבחרות שצפויה להתקיים בחודש יולי הקרוב במדריד, שם הוא אמור להיות בורג מרכזי גם בנבחרת הבוגרת.
אחרי שתסיים את הקריירה תרצה לחזור לדרום?
"הדרום וישראל זה הבית שלי. בעבר שאלו אותי למה אני לא הולך בדרך הקלה ומנסה להתקבל לנבחרת ארצות הברית, אז אמרתי שאני רוצה לייצג את הדגל שלי ולא את הדגל של ארצות הברית, ואחרי הקריירה שאני רוצה לעשות באירופה, אני רוצה לחזור לגור בישראל".
