לפני כמה חודשים נסע ליעד־אלעד אוריאל עם אביו לאצטדיון "בלומפילד" שביפו כדי לצפות במשחקה של קבוצת מכבי תל־אביב. "אני אוהד מושבע של הצהובים", מעיד אוריאל על עצמו, "ואצטדיון בלומפילד בשבילי זה כמו הבית השני שלי".
בית, כידוע, לא עוזבים, ואולם ספק רב אם אוריאל, המתמודד עם טרשת נפוצה ונעזר משום כך בקלנועית כדי להתנייד, יפקוד בקרוב שוב את המקום לנוכח היחס המשפיל שהוא זכה לו בשערי האצטדיון.
"בחיים לא אשכח את הפעם הראשונה שבאתי לאצטדיון עם אבא שלי, שנהגתי ללכת איתו לכל משחק, כשאני מתנייד עם הקלנועית", הוא מספר שבוע.
"כהרגלי הגעתי עם אבא שלי כדי להיכנס בשער 2 ואז עצרו אותי סדרנים ואמרו לי שאסור לי להיכנס עם הקלנועית כי היא נראתה להם כמו קורקינט חשמלי. ניסיתי להסביר להם שזה כמו כיסא גלגלים וכי כך אני מתנייד ביומיום. גם הראיתי להם את הקביים, אבל הם התעקשו ועמדו על כך שהקלנועית אינה קבילה וביקשו למנוע ממני את הכניסה למשחק. שוטר שעבר במקום הסביר לסדרנים כי מדובר בכלי עזר עבורי ובסופו של דבר הם השתכנעו ואפשרו לי להיכנס לתחומי האצטדיון".
כשנכנס למעלית, אוריאל לא הצליח עוד לעצור את הדמעות. "פשוט התחלתי לבכות. המשחק לא עניין אותי מרוב התסכול. נוסף לכך, מה שעלה בראשי זה מה הייתה תחושתו של אבא שלי באותו הרגע כשהוא עשה את דרכו ליציע. זו הייתה סיטואציה קשה גם לו וגם לי. סיטואציה מאוד מתסכלת. פגשתי סיטואציה של לבוא לבית השני שלי, אבל אחרת. חטפתי כאפה. אני כבר פחות מגיע למשחקים לאור המצב".
"הכל בא בבום"
ליעד־אלעד אוריאל (41), חבר קיבוץ חצרים, גדל בהרצליה. הוא שירת בחטיבת הצנחנים ובעברו היה טניסאי ומאמן טניס וגם שימש תקופה מסוימת יועץ פרלמנטרי של חברת הכנסת אורית זוארץ ממפלגת "קדימה" שכיהנה בכנסת ה־18. בהמשך עסק בחינוך וקידום נוער במועצה המקומית קדימה־צורן שבשרון. לפני כשש שנים עבר עם אשתו שירי, בת קיבוץ חצרים, להתגורר בקיבוץ וכיום הם חובקים שני ילדים – אורי בן שש ואביב בן שלוש וחצי.
בטרם השתנו חייו מקצה אל קצה בעקבות האבחנה שהוא חלה בטרשת נפוצה, שימש אוריאל מנהל התוכנית הלאומית "360" לטיפול בילדים ונוער בסיכון בחברה הבדואית במועצה האזורית נווה מדבר.
"הכל בא בבום. זה הגיע משום מקום", מספר אוריאל. "באחד הימים בחודש אוגוסט, כמעט לפני שנתיים, חוויתי טשטוש בעיניים ובעיות בראייה. הלכתי לבדיקות ואז למעשה הכל החל. שנה לאחר מכן שוב חוויתי אירוע דומה וממש לאחרונה שוב זה קרה. בדיעבד היו סימנים מקדימים. היו שינויים בהתנהלות שלי. בשנה וחצי האחרונה אני חש תשישות בכל הגוף וחולשה בגפיים. זה ממש בא משום מקום".
איך מתמודדים עם מציאות כזאת?
"שירי אשתי הייתה צעד אחד קדימה. היא שמה לב שמשהו משתנה והיא לא נבהלת. היא עוזרת ותומכת. זה משהו ששינה לנו לגמרי את החיים. פתאום הרבה דברים נופלים על אשתי. הילדים לא כל כך מבינים למה פתאום יש לאבא קביים, למה הוא מתנייד בקלנועית ולמה כולם בקיבוץ שואלים 'מה שלום אבא?'. זה משנה לך את החיים מקצה לקצה, בעיקר כשיש לך ילדים קטנים בבית. הילדים לא מבינים מה קורה כשאבא תשוש וחלש יותר. החיים משתנים. הכל משתנה וזה נוגע בהרבה תחומים".
"החיים השתנו", מטעים אוריאל, "אני לא יכול להרים או לסחוב כמו בעבר והילדים רואים ושואלים. לפני מספר חודשים היה אצלנו בגן הילדים יום המשפחה ובאחת התחנות התבקשו ההורים לתפוס כדור טניס עם שתי הרגליים ולהכניס אותו לתוך קונוס. בסיטואציה ההיא הרגשתי את חוסר היכולות שלי. ישבתי על כיסא נמוך עם הילד שלי והוא ראה שאני לא עושה כלום. כשנעמדנו הוא אמר לי 'אבא, אתה לא צריך את הקביים, תשאיר אותם, אבא תקום, אני רוצה שנשחק יחד'. חלק מההורים שידעו על מצבי שאלו אותי אם אני בסדר. בשלב מסוים אמרתי לעצמי שלא הייתי צריך לבוא, אבל בעצם באתי בשביל הילד שלי. היה לי מאוד קשה עם זה, להורים האחרים היה קשה עם זה. זאת סיטואציה שיכולה הייתה להפיל אותי. נפלתי קצת. לא יודע איך הרמתי את עצמי".
חוזר למגרש
הספורט היה ונשאר חלק חשוב מחייו של אוריאל. בעבר הוא היה כאמור טניסאי ומאמן טניס, אבל בשל מגבלותיו הרפואיות הוא כבר אינו יכול להתרוצץ על המגרש. למרות זאת הצטרף לפני כמה חודשים לנבחרת הכדורסל על כיסאות גלגלים של הכפר השיקומי "עדי נגב-נחלת ערן" שבו הוא עובר שיקום. את הפעילות הספורטיבית הזו הוא מגדיר "אור קטן בתוך התוהו ובוהו".
בשל מצבו ליעד־אלעד אוריאל כבר לא יכול לשחק כדורגל עם הבן שלו. "פעם הייתי רץ אחרי כדור פעמיים בשבוע בספרינטים והיום אני מתגלגל אחריו", הוא משתף. "זה דורש שינוי בראש. זה מאוד קשה. מאבא שמניף גביע בטורניר כדורגל הפכתי לאבא שמשחק כדורסל על כיסא גלגלים".
באחד מסופי השבוע אוריאל לקח איתו את כיסא הגלגלים לביתו אחרי אימון ושיחק עם ילדיו כדורסל כשהוא יושב על הכיסא. בשלב מסוים גם הילדים ביקשו לשחק כשהם יושבים על כיסא הגלגלים. "לא ידעתי איך אני מגיב לזה, למחזה שהילד שלי על הכיסא", הוא מספר, "אבל משהו בפנים הרגיש שזה יהיה הכי טוב לחשוף אותם בטבעיות. לדעתי זה מסייע גם להם וגם לי להבין את המציאות. זה משחרר".
זה גם מתסכל?
"זה פוגש אותי המון בבית, המון בספורט. אני יודע בפנים שאני מוגבל. היכולות שלי הן כבר לא אותו הדבר. אני לא יכול לרוץ, אני לא יכול לעמוד ללא מקלות. למרות זאת אני לא מוכן לוותר על הספורט. לא מוכן לוותר על מי שאני. נכון שאני לא שחקן הכדורסל הטוב ביותר בעולם, אבל זאת האפשרות של לתת למי שצריך את ההזדמנות לשחק".
יש לו חלום
לאחרונה מחלת הטרשת הנפוצה עלתה למודעות הציבור כשנודע שמאמן הכדורסל וכדורסלן העבר דיוויד בלאט לקה במחלה ומתמודד עימה. ביום העצמאות האחרון בלאט אף התכבד להשיא משואה בטקס הדלקת המשואות הממלכתי שנערך כמדי שנה בהר הרצל בירושלים. ביום שלישי השבוע ציינו ברחבי העולם את יום המודעות למחלה.
אתה שואב השראה מסיפורו של דיוויד בלאט?
"אני מעריץ את דיוויד בלאט כאיש ספורט. הוא איש מקסים ומעורר השראה. התרגשתי לראות אותו מדליק משואה. הוא אדם שתרם ותורם הרבה לחברה בכלל ולספורט בפרט. גם אני רוצה לעזור ולתרום למען האחרים, בין שמדובר בחולי טרשת נפוצה או בכלל לכל אחד. הייתי שמח לשבת עם דיוויד בלאט ולשתות איתו כוס קפה. אני בטוח שיש לנו לא מעט דברים משותפים שנוכל לשוחח עליהם".
מה הלאה? מה החלום שלך?
"בראייה קדימה אני רוצה ללמוד לנגן בפסנתר, להמשיך בשיקום בכל הכוח ולנסות להתפתח בכדורסל על כסאות גלגלים. ברמה האישית, הייתי רוצה לחזק אנשים אחרים המתמודדים עם מוגבלויות, לעורר מודעות לטרשת הנפוצה. החלום הגדול שלי הוא להבקיע שער בבלומפילד. אני ממשיך להתמודד עם המציאות שבה אני נמצא ולהבין את מה שמתחולל בגופי. אני בשלב ההתמודדות עם האבחנה הזו של הטרשת הנפוצה ונלחם כדי להחזיר את הגוף לכשירות עד כמה שזה ניתן במצבי".
נשמע לא פשוט.
"בכלל לא. זו התמודדות לא פשוטה. התמודדות יומיומית. לא הייתי רגיל לזה בעבר. אני תשוש ועייף וצריך לתפקד. זה מאוד קשה. זו לא רק התמודדות פיזית, אלא גם התמודדות אישית, משפחתית ונפשית. הייתה תקופה שהתחזקתי ופתאום הרגל נחלשה והמצב החמיר. אני גם לא יודע איך לתווך את זה לילדים. הם מרגישים שיפור ואז באה ירידה. זה קשה להם. היום המחשבה שלי על החיים הפכה להיות אחרת. היא רגישה יותר".
רוצה לחזור למדים
עוד חלום של אוריאל, רב סרן במילואים, הוא לשוב וללבוש מדים ולשרת שירות מילואים פעיל כקצין אוכלוסייה בפיקוד העורף, כמו שעשה בעבר. "אני מחכה לרגע שהילדים שלי יראו אותי על מדים, עם נעלי הצבא האדומות, קביים, קלנועית, מה שצריך", הוא אומר בהתרגשות. "הדוגמה שאני אתן להם, שאבא הולך למילואים, תמלא אותי בתחושות חיוביות. כל עוד אני יכול אני אעשה מילואים. יש בזה גם ערך ומסר לתרום לחברה ולמדינה ככל האפשר, עם כל הקשיים והמגבלות".
מה אתה מאחל לעצמך, למשפחתך?
"בריאות ושקט. אני מבין שהילדים יתבגרו ויגדלו לתוך הסיטואציה. אני מאחל לעצמי שיבינו שאבא קצת אחרת, אבל עדיין אותו אבא".
מסתכלים קדימה
גילי פעמוני, מנהלת מרכז הספורט והמרכז ההידרותרפי ב"עדי נגב־נחלת ערן", מספרת כיצד אימוני הכדורסל תורמים לשיקום של ליעד־אלעד אוריאל.
"הפעם הראשונה שליעד־אלעד התיישב על הכיסא כדי לשחק כדורסל הייתה לא פשוטה", מספרת השבוע מנהלת מרכז הספורט והמרכז ההידרותרפי ב"עדי נגב־נחלת ערן", גילי פעמוני. "הגוף שלו, שמתמודד עם טרשת נפוצה, היה מגויס כולו כדי לשמר כל יכולת תפקודית ואני מושיבה אותו על כיסא גלגלים? התגשמות כל הפחדים שלו? ברגליים רועדות עשינו את זה".
קראו גם:
"ליעד קצת רועד בגלל הטרשת ואני קצת רועדת כי אני מבינה כמה קשה לו", ממשיכה פעמוני. "אני מבינה איזו דרך הוא צריך לעבור כדי להצליח להיות גם ליעד – שחקן ומאמן טניס וגם ליעד – חולה בטרשת נפוצה וגם ליעד – שחקן כדורסל כיסאות גלגלים. ביחד עברנו את המכשול, הזכרנו לעצמנו שהוא יושב על כיסא רק בשביל לשחק. בסיום האימון הוא קם וחוזר אל הקביים".
פעמוני ממשיכה ומספרת על אוריאל, "כשליעד קיבל את הכדור לידיים והתחיל לקלוע לסל, ראיתי את הניצוץ בעיניים, ניצוץ של ספורטאי שנלחם בשביל ניצחון. ספורטאי שנמצא ברגע ורואה מול העיניים את המטרה הנוכחית. וזה היופי. הוא נאבק על כל כדור ועל כל קליעה. אחר כך הגוף זוכר איך לגייס את אותם חלקים גם לטובת השגת מטרות מחוץ למגרש".
איך הפעילות הספורטיבית מסייעת לשיקום?
"בתוך יום יום שמלא במאבקים ובהתמודדויות לא קלות, הספורט הוא אתנחתה של הנאה, של חברות, של התעסקות ביכולות ולא במגבלות. ליעד הוא לא סתם שחקן. ליעד לקח על עצמו תפקיד מוביל בקבוצה. הוא מהווה עוגן עבור חברים אחרים בקבוצה ויחד אנחנו מסתכלים קדימה וחולמים על משחקי ליגה ועל ניצחונות".
