זה סיפור לא פשוט אבל אופטימי. סיפור על נתינה ועל קבלה. הסיפור של אורטל אברהם הוא סיפור מדהים על אישה חזקה שאוהבת את החיים ורוצה לשאוב אותם עד תום ולא מוכנה לוותר או להתקפל בפני שום דבר.
אישה שההתנדבות עבורה היא הרבה יותר מהובי או עיסוק לפנאי, אחרי העבודה או המשפחה הפרטית וההתמודדות עם המחלה הקשה ממנה היא סובלת הפכה את חייה ב-180 מעלות. כל הדברים האלה שזורים בחייה של אברהם שהשבוע, לכבוד יום האיש הבינלאומי, החליטה לחשוף את הסיפור שלה והמאבק שלה על החיים.
"עד לפני שנתיים הייתי אחות במשרה מלאה בטיפת חלב והעבודה הזאת, למעט המשפחה שלי, היתה מרכז החיים שלי", מספרת אברהם, (49, גרושה פלוס שלושה), מנהלת קבוצת נערים בהפועל באר שבע, "בשעות הערב התנדבתי בקבוצה בה שיחק ארי, הילד הקטן שלי, בהפועל באר שבע אבל לפני שנתיים בגלל בעיה רפואית נאלצתי לצאת לפנסיה ומצאתי את עצמי יושבת בבית וכל מה שמזיז לי את החיים קדימה הוא הצורך שלי לצאת לעבוד. הייתי יכולה להגיד לעצמי לא, אני רוצה לטפל בעצמי ולהתרכז בהחלמה שלי ולהתעסק בחיים שלי אבל לא הצלחתי להפסיק".
במשך לא מעט שנים המחלה ממנה סובלת אברהם, (PBS –שחמת ראשונית של המרה), היתה רדומה בגופה בזכות טיפול תרופתי אך יום אחד, היא לא יודעת בדיוק למה, היא התפרצה ועברה שלב.
"המחלה הייתה רדומה בגוף שלי במשך כשמונה שנים, כלומר היא הייתה קיימת אך נשלטת על ידי כדורים", היא מסבירה את הגילוי שהסיט את חייה לכיוון חדש ובלתי ידוע. "לא היו לי שום תסמינים עד שבכלל שכחתי שהיא שם, עד שהגוף הסתכסך עם עצמו והכל התפרץ החוצה".
מאז בזמן בו היא מטפלת בעצמה, מקדישה אברהם את זמנה לילדי קבוצת הנוער והנערים א' של הפועל באר שבע. במקום להסתגר במקום חשוך ולרחם על עצמה, היא חיפשה ומצאה כוחות שאפשרו לה לשכוח ממה שעובר עליה.
"המקום שלי במועדון הזה הוא מעבר לתפקיד הרשמי כמנהלת קבוצה", ממשיכה אברהם. "מה שנותן לי את הכוח הנפשי, את הסיפוק ובעיקר את הדחיפה לקום בבוקר מהמיטה לחיים, זאת הידיעה שיש לי את הילדים של הקבוצה שאליהם אני מגיעה אחר הצהריים כדי לקבל חיבוק ולראות את החיוכים שלהם. לתת להם כדי לקבל בחזרה".
משם את שואבת עידוד?
"זאת נקודת אור שגרמה לי להבין שאני חייבת להמשיך קדימה, לא משנה מה עובר עליי באותו יום. אני רואה בכך סיבה לקום ולהמשיך הלאה. במקום למלא את הגוף במשככי כאבים, כדורים נוגדי דיכאון ולעטוף את עצמי ברחמים ולבכות על המיטה, אני יוצאת לאימון לראות את הילדים".
כדי לגלות ממה היא סובלת, אברהם נאלצה לעבור בדיקת ביופסיה, הליך ניתוחי שאמור להתבצע ללא הרדמה. "ההליך אותו עברתי הסתבך", נזכרת אברהם, "כשהרופאים פגעו בטעות בסרעפת ואז התחילה מסכת עינויים של הצטברות נוזלים בריאה שכל תקופת זמן הייתי צריכה לנקז ובסופו של דבר אחרי שניקזו 2 ליטר נוזלים בניתוח במחלקת לב חזה נוספה גם אבחנה של דלקת כרונית בקרום הריאה".
איך מתבטאת המחלה שממנה את סובלת?
"הגוף שלי בעצם תוקף את עצמו. הוא ממית תאים חיים משל עצמו. המחלה הזאת היא מאוד נדירה והיא פוגעת בכבד. זאת שחמת שיוצרת צלקות על הכבד והאזור הזה מפסיק לעבוד למעשה ולתפקד. ברגע שיש כבר אחוז מסוים מהכבד שהפסיק לעבוד, זה אומר שהגיע הסוף. אני מועמדת להשתלת כבד אבל אי אפשר לדעת באמת מתי זה יקרה".
ואיזה טיפולים מקבל מי שחולה במחלה הזאת?
"כשגילו אצלי את המחלה הייתי עדיין בשלב מוקדם והכדורים עזרו. בינתיים אחרי שהיא עברה משלב רדום לפעיל, שום תרופה לא באמת עוזרת והמצב מחמיר. המחלה מתקדמת מאוד אבל אני מאוד אופטימית. בסופו של דבר, כשיגיע הרגע שבו אצטרך לבצע השתלת כבד, הסיכוי להצלחת הניתוח הוא 85 אחוז והוא גבוה מאוד".
אז מה עושים בינתיים? איך נלחמים בזה?
"קודם כל אני מחייכת ואני לא חושבת על דברים שליליים. זה הכי חשוב מבחינתי. בנוסף אני מקבלת המון תרופות נגד מחלות אחרות שרוכבות על המחלה הראשית. לי יש מחלת פרקים קשה שפוגעת בתפקוד שלי בנוסף לשחמת. אני מקבלת טיפול ביולוגי שמחסל את המערכת החיסונית ואני חשופה להמון מחלות עכשיו. אני נמצאת ברשימת המתנה להשתלה אבל אני יכולה לחכות גם כמה שנים אלא אם כן אני נוסעת לעשות את הניתוח בחו"ל. הבעיה היא שנותנים לך מקום ספציפי בחו"ל ורק בו אתה יכול לעשות את הניתוח. לי נתנו את בלארוס אבל לא כל כך יודעים לשמור שם על הטיפול הנמרץ. יש שם תמותה גבוהה יותר דווקא אחרי הניתוחים. יש בעיה עם הכבד כי זה לא כמו ריאות או כליות שיש זוג. כאן אם ההשתלה לא עובדת, זהו, שלום".
כאמור, כדי להתמודד עם המחלה, אברהם המשיכה את שגרת ההתנדבות שלה במחלקת הנוער של הפועל באר שבע ואף הגבירה את הנוכחות שלה במתחם הבית האדום בזמן שילדי המחלקה ממלאים את המגרשים הסמוכים בשעות הערב.
הלכה בעקבות הבן
"נכנסתי למחלקה בעקבות הבן שלי, ארי, שמשחק כאן במועדון", היא נזכרת בתחילת דרכה. "הייתי כמה שנים בוועד ההורים של הקבוצה ואחרי שלוש שנים שרון אביטן ואבי כליף (מנהלי מחלקת הנוער במועדון, כ.ק.) שאלו אותי אם ארצה להיות מנהלת הקבוצה וסירבתי אבל המשכתי לעזור פה ושם. אני מלווה את הילדים האלה מגיל 12 או 13. היום הבן שלי משחק בנערים א' ואני מנהלת את קבוצת הנוער כי לא רציתי שזה יתנגש. הגיע שלב שבו צריך להפריד. עברתי לקבוצת הנוער ומצאתי שם עולם שלם. בנוער יש שילוב של שלושה שנתונים. זה הרבה יותר מורכב מבחינה חברתית".
אז מה בעצם את עושה?
"עבודה של מנהל קבוצה היא בעיקר אדמיניסטרטיבית. לדאוג למדים נקיים, רישומים, מעקב אחרי הרחקות, החלק היותר משרדי. זה חלק שולי מבחינתי מאוד. יש לי את שלומי טוויזר שהוא יד ימיני והוא עוזר לי מאוד בנושא הזה. לפני כל משחק אני מכינה את טופס המשחק, מי בהרכב ומי על הספסל ואחר כך מתמודדת עם הריקושטים של זה. זה באמת החלק הזניח של העבודה".
מה החלק העיקרי?
"אני נמצאת כאן שעתיים שלוש וקשובה למה שקורה באימון. אם מישהו צריך משהו. אני סוג של צינור שמתווך בין השחקנים למאמן למשל או בין הורים למאמן. זה גיל מאוד רגיש. יש כאן ילדים שמתגייסים תוך כדי העונה וצריך לדאוג גם להם. להרים טלפונים למפקדים לשחרר אותם למשחקים וזה לא קל. ויש את החלק הכי כיפי שהוא האינטראקציה איתם, עם הילדים. לי יש שלושה ילדים משלי בבית ויש לי עוד 50 שחקנים בנוער ובנערים א'. זה ילדים שלי. לא יעזור. אם אחד מהם נופל ונפצע זה כואב לי פיזית".
זה סוג של כאב ראש לא?
"אני לא רואה את זה ככה. זה ממלא בי איזשהו מקום ריק. כל המהות שלי היא נתינה. מי שמכיר אותי יודע שזה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות. לתת גם במחיר של לחסוך מעצמי. קשה מאוד להבין את זה למי שלא טיפוס כמוני. לתת הוא לקבל. אני מסוג הדליים האלה שמתמלאים מכך שהם מתרוקנים. כשאני נותנת מעצמי זה ממלא אותי פי שניים. המאמנים הספרדים שאני גם סוג של אמא שלהם כאן בארץ. יש לי שיחות איתם לתוך הלילה בדיבורים על געגועים למשפחות שלהם או דברים שקשה להם. אם מישהו מהם לא מרגיש טוב, הוא מקבל מרק הביתה. אני לא דוברת ספרדית אבל גם אין צורך בכך ברגע שאתה מוצא את השפה המשותפת".
לא רבים במחלקת הנוער יודעים על מצבה האמיתי של אברהם. מעטים עוד יותר יודעים מה עובר עליה ביומיום ושותפי סוד למחלה איתה היא מתמודדת. "אף אחד במחלקה כאן לא יודע שאני חולה", היא מספרת, "זה לא משהו שאני חושבת שצריך לדבר עליו כל הזמן. אני מעדיפה להתרכז בדברים הטובים. שוב, אף אחד לא יודע לעומק מה קורה איתי. גם הנערים שאני עובדת איתם בקבוצה יודעים שיש לי משהו".
את מעדיפה לא לערב אותם?
"אני מעדיפה לא להרחיב בפניהם על זה. אני לא רצה על המגרש אמנם כמו פעם והילדים לא נותנים לי להרים אפילו קלקר של מים. אני פשוט נהנית ממה שאני עושה ואיפה שאני נמצאת היום".
לא ביקשה עזרה
אברהם מודה כי בהתחלה התקשתה אפילו לבקש עזרה כשהכוחות שלה נגמרו. "לקח לי המון זמן להודות שאני זקוקה בכלל לעזרה", מספרת אברהם, "מצאתי את עצמי בסוג של בור ושהיה יכול לשאוב אותי. וזה לא קרה בגלל הרבה סיבות".
אחרי גילוי המחלה, גורמים רבים בהפועל באר שבע עזרו לאברהם. "קיבלתי את הטיפול הכי טוב שיכול להיות", היא מודה. "אנשים במועדון דאגו לתת לי את הטלפונים של הרופאים הכי טובים וגם וידאו איתם שאני מגיעה. עברתי בשנה שעברה ניתוח וכל המועדון היה אצלי בביקורים. הילדים שלחו לי סרטונים מהמגרשים".
אברהם שגדלה בצפון עברה לבאר שבע בעקבות לימודיה באוניברסיטת בן גוריון. אחרי שסיימה את התואר, נשארה לחיות כאן והתחתנה. היום, המשפחה הגרעינית שלה שכוללת את שלושת ילדיה לצד שתי קבוצות של ילדים במחלקת הנוער של המועדון האדום הם המשענת הכי חזקה ורחבה שלה.
"אין לי משפחה בבאר שבע, אני במקור מטבריה", אומרת אברהם, "אז אני עושה נסיעות לאמא לכמה ימים בכל שבוע, סופגת את האנרגיות ממנה וחוזרת לכאן. זכיתי בגרוש מדהים שהיה האדם הראשון שראיתי אחרי הניתוח ויש לי ילדים מדהימים ותומכים שעוזרים לי מאוד".
מה בעצם מנע ממך לשקוע בדיכאון?
"לכל בן אדם יש מקום שעושה לו טוב ואני מודה שהייתי יכולה לצלול למרה שחורה אבל מצאתי את הכוח לבחור אחרת. כל אחד מאיתנו מכיר מישהו או מישהי שיש לו בעיות בחיים. איבדתי את אבא שלי השנה ואני חושבת שיש אנשים שזה קורה להם וזהו, הם לא חוזרים להיות אותו דבר. מהמקום הכי אפל צריך לדעת למצוא את השלב הראשון של הסולם כדי להתחיל לעלות למעלה".
איך את רואה את העתיד?
"מאוד קשה לי לראות את העתיד. אני יודעת מה אני רוצה לראות בו. אני רוצה לעבור השתלה ומבריאה. אני גם מוכנה להישאר ככה כמו שאני. אני אדע להסתדר. הכי חשוב שהמצב שלי לא יתדרדר יותר ויהיה יותר גרוע. אני רוצה להמשיך לתת את מה שאני מסוגלת לתת. בחרתי להסתכל על החיים בצורה חיובית".
שאלת את עצמך 'למה דווקא אני'?
"ברור, זה עולה במחשבות אבל לא הרשיתי לעצמי לשקוע במרה שחורה. זו הייתה ברירה של לטבוע ברחמים עצמיים או להמשיך קדימה ולטפל בעצמי. הכי קל לשבת בבית ולשקוע. זה מאוד נוח אבל לא מועיל לכלום".
את חוששת מהגרוע מכל?
"אני לא רוצה לחשוב על זה", עונה אברהם ודמעות יורדות מפניה. "זה נראה לי כל כך רחוק. זה יקרה מתישהו. לכולנו. אני לא חושבת על מוות. אני מאוד מפחדת ממוות כי זה נורא סופני. אני לא בן אדם כזה. יש לי את הילדים האישיים שלי שבכל הכאוס הזה אני צריכה עוד להיות אמא שלהם. הם לא מרגישים אותי חולה בבית. אני לא נותנת להם לראות אותי בפחות ממאה אחוז תפקוד. גם אחרי שישי של בישולים אני קמה בשש בבוקר בשבת ומעמידה סנדוויצ'ים לחמישים או שישים ילדים עם מה שהם אוהבים. יודעת בדיוק מה כל אחד אוהב בסנדוויץ' שלו. זה מעסיק אותי מאוד. יום אחד קמתי ודגדגו לי הידיים אז הכנתי לחמניות ממולאות לילדים. זה צורך וזה ממלא אותי. הייתי קמה בבוקר, הולכת לטיפת חלב ומכאיבה לתינוקות ומקשיבה לאמהות אבל היה חסר לי משהו. עד היום שיר ומוריה צדק מתקשים אלי להתייעץ לגבי הילדים שלהם".
איזה מסר היית רוצה להעביר לאנשים שנמצאים במצב קשה בחייהם?
"אני בן אדם מאוד אופטימי וכשחליתי אמרתי זה שטויות. היום המסר הכי חשוב בעיניי והוא שגם במקום הכי נמוך בו אתם מוצאים את עצמכם, במקום בו אתם ממש נושקים לייאוש, תמיד תרימו עיניים למעלה ואתם תמצאו שם את הדבר הקטן הזה שיחזיר אתכם למציאות. גם דבר קטן יכול להפוך למרכז החיים שלכם. אני לא חושבת על המחלה שלי ועל המקום הנמוך שיכול לשאוב אותך. כאישה שעבדה כל החיים שלה ובמקום מסוים חוותה מעידה, לא פשוט לקום על הרגליים. אם זאת מחלה או מצב משפחתי, או פיטורים מעבודה, את מוצאת את עצמך אחרי שנים ללא תוכן בחיים שימלא אותך. כדי לא ליפול לבאר השחורה הזאת, תמצאו את התוכן. תמצאו את הנקודה הקטנה הזאת שתציל אתכם. אני לא מקבלת כסף על מה שאני עושה. אני מתנדבת כאן".
פורסם לראשונה: 13:23, 06.03.20