בישראל 2020 גם מוסדות החינוך התקדמו בזכות פלאי הטכנולוגיה. אם בדורות הקודמים המורים כתבו על הלוח בגיר והתלמידים תיקשרו ביניהם באמצעות פתקים, דור ה־Z נהנה מלוח מחיק ומקרנים מתקדמים, וכמובן שאי אפשר בלי הוואטסאפ הכיתתי.
אבל כידוע, לא הכל ורוד ברשתות החברתיות, ואחת התופעות המצערות שהולכת ומתרחבת בשנים האחרונות בקרב ילדים ובני נוער היא בריונות הרשת. רק לפני כשבועיים מהדורות החדשות נפתחו בסיקורים על מותו הטראגי של הילד מקס אדלשטיין (12) ז"ל מאשדוד שנפל אל מותו מהקומה החמישית.
"כששמעתי על מקס ז"ל שנפל מגובה רב ונהרג, לא יכולתי שלא להיזכר בעצמי. עלו בי פלאשבקים מכל תקופת הילדות שלי", אומר השבוע גלי צבאן (29) מבאר־שבע.
אין כמעט אשה באר־שבעית שלא עברה תחת ידיו של הספר המוכשר שעובד במספרה של דודו קדוש. צבאן נחשב היום לאחד מספרי הנשים המובילים והנחשקים בדרום, ואחד השמות הבולטים בתחום. קשה להאמין שאותו מעצב שיער מצליח היה בעברו ילד דחוי.
סיפור חייו של צבאן רצוף עליות ומורדות, ואפשר לכתוב עליו בקלות רב־מכר מעורר השראה. ואם לא ספר, אז לפחות טלנובלה טורקית קורעת דמעות על ילד מאומץ שעבר קשיים רבים, איבד את האמונה, אבל בסופו של דבר התגבר, פרח והפך למעצב שיער מצליח.
משפחה חמה
"סיפור חיי מתחיל עוד לפני שנולדתי", הוא מגולל בפנינו את סיפור חייו. "האימוץ שאליו נשלחתי הוא נושא שהיום אני מאוד גאה בו".
הוריו סבלו מבעיות בריאותיות, נעשה ביניהם שידוך, הם התחתנו, אבל איש לא חשב שמהזיווג הזה ייצא ילד. "אמי נכנסה להריון בגיל 46", מספר צבאן. "בשלב הזה התעוררו מרשויות הרווחה מאחר שזוג כזה, ועוד בגיל מבוגר, יתקשה מאוד בגידול הילד. המתינו עד הלידה ולאחר מכן שוב פנו אליהם מהרווחה ואמרו שבלתי אפשר שאגדל עימם, ולכן עומדות בפניהם שתי אפשרויות: או שיקבלו עליי אפוטרופוסיות מטעם המשפחה או שיעבירו אותי לאימוץ".
המשפחה בחרה באפשרות הראשונה, ומי שהפכה לאפוטרופוסית של צבאן היא אשתו של דודו של צבאן. "היא היתה אז בת 47 וכבר אמא לחמישה ילדים וסבתא לשני נכדים", הוא מספר בחיוך. "הפרש הגילים ביני לבין הבת הקטנה שלה הוא 20 שנים בערך. אמרו לה שהיא צריכה לחשוב על העניין הזה פעמיים, אבל היא התעקשה ואמרה שיהיה בסדר. בשביל שיוכלו לעמוד בתנאי משרד הרווחה, הם בנו בבית עוד שני חדרים, מכיוון שאחד התנאים היה שחייב להיות לי חדר משלי".
היום צבאן מגדיר את דודתו ואת בת דודו המלאכיות השומרות שלו. "בגיל שלוש דוד שלי נפטר ומהרווחה ביקשו שיהיה אפוטרופוס נוסף עליי", הוא מספר. "בזמן שהם חיפשו, בת הדוד שלי, שהיתה אז רווקה, פשוט חתמה ואמרה שהיא תהיה האפוטרופוס המיוחל, והיא הפכה להיות המאמצת השנייה שלי. יש לי קשר עם הוריי הביולוגיים, אבל את כל הגדילה שלי העברתי אצל הדודים".
לא שייך
בתחילת הראיון צבאן עדיין מדבר בשקט יחסי. ניכר שהוא מתקשה לספר את סיפורו האישי אף שהשמיע אותו באוזני רבים לא מעט פעמים. הוא לוקח נשימה ומספר על אחת התקופות הקשות ביותר בחייו - ימי בית הספר.
"אין לי הרבה זיכרונות נעימים מבית הספר", הוא מספר. "לצערי, בית הספר היה מקום שלא מעט פעמים היה עבורי נקודת מפגש מאוד שלילית. היו לא מעט אירועים בבית הספר שאני זוכר וסוחב איתי במשך כל השנים".
אתה יכול לפרט?
"האירוע הראשון שזכור לי היה בכיתה ב'. היינו בשיעור על מבנה המשפחה שהועבר על ידי מחנכת הכיתה. היא סיפרה סיפור על משפחות שגרות בבניין, כאשר בקומה העליונה מתגורר ילד עם סבא וסבתא שלו. מסיבה כלשהי המורה מצאה לנכון לספר שאני ילד מאומץ. הייתי ילד שמן ועכשיו אני צריך גם להתמודד עם הקנטות שזרקו אותי מהבית. זה היה משהו שליווה אותי בבית הספר".
ניכר שגם אחרי יותר מעשרים שנה, הפצע עדיין לא הגליד לחלוטין. "תמיד הייתי עונה למעליבים 'אותי בחרו. איתכם נתקעו', אבל אני יכול להבטיח לך - כל מילה כזו היתה כמו סכין בלב".
היו רגעים שחשבת לוותר?
"לא אשקר אם אומר שזה לא עבר לי בראש. הרבה פעמים קרה לי בילדות שהייתי מרגיש שאני לא רוצה לצאת מהמיטה. הרי בשביל מה זה טוב? עוד יום כזה שיגידו לי שמן ומאומץ? לא היה לי כיף וטוב בבית הספר. אני לא זוכר את עצמי עם חברים. כשסיימתי בית ספר אחד הפחדים הכי גדולים שלי היו שאמצא את עצמי בודד. ובאמת, בסוף כיתה י"ב לא יכולתי להצביע על אדם אחד שיכולתי לומר עליו שהוא חבר שלי".
ואיך הרגשת בבית?
"גם בבית קינאתי באחיינים שלי (ילדיהם של בני דודיו - ד.כ.). אותם ימים היו ימים של טלנובלות כמו 'בובה פראית, אז בלילה, בהשראתן, כשהייתי לבד בחדר, הייתי מדמיין שאני מגלה שאני הבן האובד של דודה שלי ואני בכלל הבן הביולוגי שלה - עד כדי כך רציתי להרגיש שייך למשהו, להיות חלק ממשהו. כן, זה הזוי לגדול ככה וזה ברור לי, אבל ככה זה היה לגמרי. רציתי להרגיש שייך. אף פעם לא הרגשתי שייך למשהו או חלק מקבוצה כלשהי".
מורה לחיים
המעבר לחטיבת הביניים היה אמור להיות עבור צבאן הזדמנות להתיידד עם חברים ישנים ולמצוא חברים חדשים ולפתוח דף חדש בכל הקשור למעגל החברתי. אבל גם בבית הספר החדש צבאן שוב התאכזב ממוריו.
"אני זוכר סיטואציה שהיום בקלות היתה מעוררת רעש ציבורי", הוא נזכר. "המורה שהיה לנו בכיתה אמר לי שאני לא יכול לצאת לטיול שנתי בגלל שאני שמן וכולם צחקו עליי. לא מספיק מה שעברתי ביסודי, עכשיו גם כאן נטפלים אליי בגלל המשקל שלי. היה לנו מרתף בבית הספר וירדתי לשם להיות עם עצמי. אחד התלמידים שבכיתה ירד למרתף במקרה, ראה אותי שם ופשוט ישב איתי שם ואמר לי: 'אין לי מה לדאוג. הכל יסתדר'".
איך זה גרם לך להרגיש?
"באמת שזה שיפר לי את ההרגשה באורח פלא. אני חושב שגם יצאתי לטיול בסוף. זה היה רגע חברי בהחלט מרגש ושונה ממה שהכרתי לפני כן. לפעמים מילה טובה של אדם יכולה להיות עולם ומלואו עבור אחד אחר".
כעבור שנה עבר צבאן לבית הספר מקיף ה', ושם, בגלל יכולות לימודיות נמוכות, שובץ בכיתה שמטרתה לקדם תלמידים בעזרת תגבורים ותרגולים בכל המקצועות. "המורה היחידה שאת שמה אני אזכיר בכתבה היא המורה ימית פרץ", הוא אומר ומתרגש לדבר על המורה שלו לחיים. "היא היתה מסוג המורים האלה שעליהם אמר הרב שלמה קרליבך 'כל מה שילד צריך, הוא מבוגר אחד שיאמין בו', והיא באמת היתה כזו. כשילד לא בא לכיתה היא היתה מרימה טלפון ואפילו באה הביתה. אליי הביתה היא באה כמה פעמים כדי למשוך אותי מהמיטה. היא החזירה לי את האמון במערכת החינוך".
לדבריו, בסיום כיתה ט' הוא כבר היה אחד הילדים המובילים בכיתה וכשעלה נושא מעבר לכיתה רגילה הוא עמד על הרגליים האחוריות וביקש להישאר עם המורה פרץ. בסופו של דבר למד אצלה עד שסיים י"ב.
שם חדש
אחרי שסיים את לימודיו בבית הספר, החלו חייו של צבאן להשתנות. השינוי הראשון שעשה היה ביום הולדתו ה־18. "באותו יום הולדת, הדבר הראשון שבחרתי לעשות הוא לשנות את שם משפחתי מסיגרון לצבאן", הוא מספר בהתרגשות. "שם המשפחה של דודה שלי הוא צבאן והיה חשוב לי להיות חלק מזה. הייתי נכנס בדלת עם שלט 'משפחת צבאן' כשאני בכלל סיגרון, וזה תמיד הרגיש לי לא שלם. השינוי הזה מסיגרון לצבאן היה הפלומבה שלי שהנה, אני עכשיו חלק מהמשפחה הזו לתמיד".
ואולם, אם חשבתם שכאן מסתיים סיפורו המטלטל של הספר הבאר־שבעי, תחשבו שוב. גם המערכת הצבאית לא בדיוק הקלה עם צבאן. "ירדתי אומנם במשקל באימונים שלפני הצבא, אבל עדיין הייתי די עגלגל", הוא מספר. "ביום הגיוס קיבלתי מעיל שהיה קטן עליי במידה. היה חודש דצמבר ואנחנו עומדים בבקו"ם בשורות ומפקד הבסיס מסתובב בינינו. הוא שואל אותי למה המעיל שלי פתוח ואמרתי לו שזה מה שקיבלתי ואני לא יכול לסגור אותו. אחרי שהוא ניסה בעצמו לסגור את המעיל ולא הצליח, הוא נתן לעוד חייל לנסות, גם ללא הצלחה. אז מה הם עשו? פשוט נתנו לי לעמוד בקור בלי מעיל בכלל. מאותו היום החלטתי שאני רוצה להיות קרוב למשפחה שלי. בסופו של דבר, הגעתי לשירות צבאי כשוטר ועשיתי שירות צבאי מלא ומאתגר".
שיעור לחיים
עוד נקודת מפנה, כנראה המשמעותית ביותר בחייו, התרחשה לפני זמן לא רב. "את שיעור חיי קיבלתי לאחרונה, וזה בעיניי שווה ערך לכל מהלך חיי", הוא קובע בנחרצות ומשתף אותנו בסיפור.
"לפני שלוש שנים נאלצתי לבטל חתונה. הכרתי מישהי והרגשתי מאוהב מעל הראש, וכבר אחרי חודש ידעתי שאני רוצה להתחתן איתה. התעלמתי מכל סימני האזהרה שהיו מסביב ואחרי זמן מה הצעתי נישואים בהפקה גדולה. להערכתי, מה שגרם לי לרצות להתחתן הוא הרצון להרגיש שייך למשהו, למישהו", הוא אומר בכאב.
"צריך להבין, עבודה בעולם כזה של אינטראקציה עם נשים הרבה פעמים גורם לבנות להיות קנאיות. אבל היום אני יכול לומר בביטחון מלא שכשאני מאוהב, אין משהו שיכול לערער על זה. אגב, אם יש משהו שאני לא עושה הוא להכיר בחורות במסגרת העבודה במספרה", הוא אומר וצוחק. "וברצינות, אחרי תקופה נוספת של אירוסין ביטלנו את החתונה, ושם קיבלתי קריאת השכמה לחיים שלי. חייתי חודשיים על נס קפה וסיגריות ופוטרתי מהעבודה. דודו קדוש, שאיתו אני הולך כבר שמונה שנים, הוא כמו האבא שלא היה לי. שם התחלתי להבין שאם אני לא אחיה את החיים כמו שאני רוצה לחיות אותם, אף אחד לא יעשה את זה בשבילי".
היום, כשהוא מסתכל על עברו רצוף העליות והמורדות, משתדל צבאן לשמש מנטור לבני ובנות נוער. "חשוב לי מאוד לדעת מה קורה עם האחיינים שלי, איך הם מסתדרים ואם מישהו פוגע בהם אני נחרד מזה יותר מאדם אחר", הוא אומר. "גם במסגרת העבודה מגיעות אליי לעיתים בנות ומשתפות אותי שרע להן בבית הספר והן מרגישות מכוערות כתוצאה מלחץ חברתי, ואני לא פעם מספר את הסיפור שלי ומשתדל לחזק כל הזמן את הנקודות הללו ולטעת בהן את הביטחון שהן מיוחדות, נבונות, חכמות וגם יפות מאוד".
אם היתה לך אפשרות לתת עצה לגלי הילד, מה היית אומר לו?
"קודם כל הייתי מרגיע אותו ומוריד את סערת הרגשות שבה הוא חי. הייתי מדבר איתו לעניין ואומר לו 'גלי, אתה בסדר. אתה מיוחד. כאשר מישהו אחר פוגע בך, זאת כנראה נקודת חולשה שלו עם עצמו'. אתה יכול לצאת גדול יותר ולנסות לעזור לו לפתור אותה ולקחת את האנרגיה שלך למקומות טובים ונבונים יותר".
