ריח התבשילים העולה מהמטבחון ב"בית מוריה" בשכונה ד' בבאר־שבע והסלט העשיר והצבעוני שנחתך במקצועיות רבה לא היו מביישים מסעדת שף. אבל לא מדובר בעוד ארוחת צהריים שגרתית לבאי המקום המשמש מקום מפגש לאוכלוסייה המבוגרת מהשכונה וסביבותיה, אלא בתוצרים של פרויקט יוצא דופן שמטרתו לחבר בין הדורות.
במסגרת הפרויקט, שהתחיל לפני כמה שבועות, תלמידות בנות 11–12 הלומדות בבית הספר "יוסף קארו" הסמוך, נפגשות פעם בשבוע עם קשישות שחצו מזמן את העשור השביעי והשמיני לחייהן כדי להשתתף ביחד בסדנאות בישול.
היינו צריכים לשפשף את העיניים ולצבוט את עצמנו כדי להיווכח עד כמה פער הגילים בין משתתפות הסדנה הקולינרית נמחק בזמן שמשתתפות הפרויקט הכינו ביחד קוסקוס בתוספת סלט ירקות משובב נפש.
הרעיון הוא פשוט. הנשים ("אנחנו לא קשישות", מצהירות חלק מהן, "אנחנו מבוגרות בגיל, אבל לא ברוח ולא בנפש") אחראיות למתכונים ולהדרכה בזמן המפגש.
לפני כל מפגש הנשים המבוגרות בוחרות את המתכון שהן יכינו עם התלמידות הצעירות ומכינות רשימת קניות של המצרכים הדרושים להכנת התבשיל. ביום המפגש, גם הנשים וגם הנערות הצעירות לומדות את המתכון - וקדימה למלאכת הבישול. בסוף הפעילות כולן מסבות לשולחן ונהנות מהארוחה המשותפת שעליה הן שקדו בצוותא כל הבוקר.
שלא כמו בתוכניות הריאליטי העוסקות באוכל המשודרות כמעט בכל ערוץ, כאן אין אווירה של תחרות או של מתכון מנצח. מבחינת משתתפות הסדנה, אין מפסידים. כולן מנצחות וגם כל מתכון הוא מתכון מנצח.
חיבור טבעי
אביבה דדון, תושבת שכונת נחל עשן בבאר־שבע, אלמנה, אם לארבעה ילדים, סבתא ל־21 נכדים וסבתא רבתא לשבעה נינים. היא נולדה לפני 82 שנה בדרום תוניסיה, ומאז עלתה לארץ בשנת 1959 היא תושבת באר־שבע.
ב־60 השנים האחרונות דדון התמסרה לגידול ילדיה וגם סייעה לבעלה בעסקי הקייטרינג, כך שעולם הבישול אינו זר לה. "בתחילת הדרך כשהתחלנו עם הקייטרינג לא היה לנו כסף כדי לממן את העסקת העובדים, אז בעלי ואני היינו קמים בארבע בבוקר והייתי מבשלת השכם בבוקר לכ־300 לקוחות שלנו. אני מכירה את עולם הבישול עשרות שנים".
וכעת את מבשלת עם נערות צעירות שיכולות בקלות להיות נכדות שלך. זה ודאי שונה מלבשל למאות אנשים?
"נכון. נעים לי וכיף לי לבשל. אני אוהבת לבשל. בחגים אני תמיד זו שעומדת במטבח ומבשלת לכל המשפחה. בשבילי זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. החיבור הזה לפרויקט סדנאות הבישול היה טבעי עבורי. אני כבר שש שנים מגיעה ל'בית מוריה', וכשסיפרו לי על הפרויקט הזה, לא התלבטתי אפילו לרגע אחד".
פער הגילים אינו מפריע כשאתן מבשלות ביחד?
"בכלל לא. הקשר ביננו נהדר. הנערות הצעירות רואות בי כמו סבתא שלהן. הן מחבקות אותי ומנשקות אותי. זה כיף. זה טוב גם לנו וגם להן. זה הופך אותי ליותר צעירה. אם הייתי יודעת שכך אני ארגיש כשאני בסדנה הזו, הייתי מבשלת כל יום".
כשאנחנו תוהים מה המתכון המנצח שלה, דדון מצביעה בלי היסוס על הקוסקוס. "אם יש לי אורחים, ערב חג או חתונה, או להבדיל לארוחה במהלך שבעה של מישהו מהמשפחה, אני מכינה קוסקוס".
ביקשנו מתכון לתבשיל המועדף של דדון, אבל את הקוסקוס שלה היא אינה מכינה לפי מתכון אלא "לפי העין". "לוקחים קצת מזה וקצת מזה, מוסיפים תבלינים, מערבבים את הסולת בידיים, חותכים ירקות ומוסיפים חומוס למרק, חתיכות עוף או בשר אחר, מבשלים בסיר מיוחד לקוסקוס במשך כשעה וחצי והתבשיל מוכן", היא מסבירה בחיוך.
עושה טוב
דינה דיע (72), תושבת שכונה ד' בבאר־שבע, אלמנה, אם לארבעה ילדים וסבתא ל־11 נכדים, עלתה ארצה בהיותה בת חמש. בילדותה ונעוריה גרה בצפת ולפני כחמישים שנה עברה עם בעלה לבאר־שבע. תחילה עבדה בגני פרטיים ועירוניים בבאר־שבע ובהמשך עבדה כ־20 שנה בחברה שמטפלת בקשישים. לאחר מכן עבדה דיע באחת המסעדות בעיר, ועם יציאתה לגמלאות פתחה קייטרינג ביתי.
"גם לי עולם הבישול אינו זר", היא אומרת. "אני יודעת לא מעט ככל שזה קשור לבישול. אחרי שבעלי נפטר לפני כשנתיים הגעתי ל'בית מוריה' בהמלצת חברות שלי, וכשסיפרו לי על הפרויקט הזה, נעניתי ברצון להשתתף בו".
מה משך אותך בפרויקט הזה?
"זה כל כך נעים. זה כל כך יפה. לא שחסר לנו אוכל בבית, אבל המפגש הזה אחת לשבוע עושה לנו טוב. אני מחכה בכל שבוע ליום של המפגש. אנחנו מבשלות ממפגש למפגש".
"כולן כאן יודעות לבשל", מעידה דיע על עצמה ועל חברותיה לסדנת הבישול בזמן שהיא בוחשת בקדרה המהבילה, "הקשר שלנו עם התלמידות הוא מיוחד, אתה רואה שהן רוצות ללמוד מאיתנו כמה שיותר. כל אחת מהן הרי תצטרך לדעת משהו בבישול".
כשאנחנו מבקשים מדיע את המתכון המנצח שלה, עיניה נוצצות. במבטא תוניסאי היא ממליצה על מאכל ששמו בקילה, מעדן טוניסאי המורכב ממעיים של פרה הממולאים בסלק ירוק, בשר, שעועית וכוסברה. "זה ממש מעדן", היא מכריזה, "אין תוניסאי שלא אוכל את זה".
תחושה נהדרת
גם יהודית שלי (69), תושבת שכונת נחל עשן בבאר־שבע, נולדה בתוניסיה. בשנת 1957 היא עלתה ארצה. היא נשואה, אם לארבעה ילדים וסבתא ל־13 נכדים ("עוד שניים בדרך", היא מציינת בגאווה בלתי מוסתרת). "במשך 40 שנה הייתי בבית", מספרת שלי. "לפני שנה החלטתי לבוא למועדון למרות שאני מרגישה שאני הכי צעירה פה".
איך את מתחברת לסדנת הבישול?
"כשנחשפתי לפרויקט הזה לא היססתי לרגע. ראיתי בזה חשיבות ללמד את הנערות הצעירות את סודות הבישול. יש מי שמכנה אותי 'הטבחית', אבל אני חושבת שיש פה נשים מבוגרות ממני, שהן מבשלות טוב ממני ומבינות יותר ממני בבישול. אני זוכרת עוד את שיעורי התזונה בבית הספר. השיעורים האלה היו בגדר של חגיגה בבית הספר. חבל שזה נגמר. אני מתגעגעת לשיעורים ההם. אהבתי אז רק תזונה וספורט. לא כל כך אהבתי ללמוד את המקצועות האחרים".
התלמידות הצעירות יכולות להיות נכדות שלך. פער הגילים הוא לא מכשול?
"מה פתאום. התחושה היא נהדרת. הנערות מתחברות אליי כאילו אני סבתא שלהן. אני אוהבת אותן. אני מכינה איתן מאכלים שונים, בעיקר מאכלים שיהיה להן גם להכין בבית. המאכל הכי פופולרי מבחינתי הוא פוקצ'ה. קל להכנה ומאוד טעים. רק שנמשיך להעשיר את הנערות הצעירות בכל הקשור לבישול".
טעמים מבית סבתא
כשוויקטוריה שלי (75), תושבת שכונה ו' בבאר־שבע, מנפה את הסולת במיומנות השמורה ככל הנראה רק לה, הנערות הצעירות מצטופפות סביבה ומביטות בה בהשתאות. היא מקפיצה את הסולת אל הנפה וממנה כאילו היא היתה בצק של פיצה שמוקפץ בדרך לתנור. שלי מפליאה בהקפצותיה עד שהסולת זוכה לאישורה בדרך להפוך לקוסקוס.
ויקטוריה שלי, נשואה, אם לארבעה ילדים וסבתא ל־13 נכדים, נולדה על גבול תוניסיה - אלג'יריה. השבוע היא מציינת 60 שנה לעלייתה ארצה היישר לבאר־שבע. במשך השנים היא היתה דיילת בחברת 'אוסם' וקופאית בסופרמרקט. את ההצעה להצטרף לסדנת הבישול היא קיבלה לדבריה בשמחה. "התלהבתי מאוד מההצעה הזו, זה נחמד לנו", היא אומרת. "מה יותר טוב מזה שאנחנו מעבירות את הידע שלנו בבישול לדור הצעיר? לפעמים האוכל של הסבתא הולך ונעלם ואנחנו רוצות לשמר את המטבח של סבתא ולהעביר את זה לבאים אחרינו. אני מאמינה שהדור של היום מתחיל לחזור למאכלים של פעם, מאכלים שהסבתות היו מכינות. זה דור שגדל על אוכל מוכן ומהיר, על ג'אנק פוד, ויש לי תחושה שהוא רוצה לחזור לאוכל של פעם. זה טעים להם".
כלומר, לדעתך יש לפרויקט הזה גם מסר?
"אנחנו רוצות להחזיר את הדור הצעיר לאוכל של בית סבתא, שיתקרבו למאכלים הטעימים של פעם. לכל העדות יש מאכלים טעימים כאלה וחשוב לטעמי לחזור לזה במקום לאכול ברחוב".
הדור הצעיר מגלה עניין בזה?
"ודאי. התלמידות באות לכאן בשמחה. אנחנו מחליפות חוויות, מבשלות ביחד. זה כיף הדדי".
בחזרה לעבר
זיוה כהן (79) נולדה אף היא בתוניסיה ומשנות החמישים, כבר 70 שנה, היא גרה בבאר־שבע. תחילת דרכה בארץ היתה במעברה ששכנה בשטח שבהמשך היה משכנו של השוק הבדואי. שנה היא גדלה במעברה ואחר כך עברה לשכונה א'. כיום היא תושבת שכונה ד'. במהלך השנים היא עבדה בויצו ובנעמ"ת וכיום היא מתנדבת בגן ילדים סיגלית בשכונת מגוריה.
"שמחתי מאוד כשהציעו לי להצטרף לפרויקט הבישול", מציינת כהן, אלמנה, אם לחמישה ילדים, סבתא ל־17 נכדים וסבתא רבתא לשבעה נינים. "אין כיף מזה שהנערות הצעירות הללו קופצות עלינו ומחבקות אותנו. זה אושר גדול. בשעתו, בשנות השבעים, עבדתי כמטפלת בנעמ"ת וגם כטבחית. שם למדתי הרבה דברים. עכשיו למעשה אני מרגישה כאילו אני חוזרת במנהרת הזמן לשנות השבעים".
איך הקשר עם התלמידות הצעירות?
"נהדר. אני פשוט נהנית לעבוד איתן. אני מרגישה כאילו הן הילדות שלי. יש קשר טוב איתן. חוץ מזה אני מרגישה פה הרבה יותר צעירה. במקום להישאר קבורים בבית מול הטלוויזיה ולהשתעמם, מאוד נעים לבוא לכאן ולפגוש ולבשל כתף אל כתף עם הנערות הצעירות האלה שמשתוקקות ללמוד ממך את סודות הבישול".
המבוגרת בחבורת הנשים המבשלות היא סוליקה בוסקילה (88), ילידת מרוקו ותושבת שכונה ד', שמתלהבת כמו נערה צעירה כשהיא רוקחת את התבשילים עם הנערות הצעירות. המתכון המנצח שלה הוא אחת ממנות הדגל של המטבח המרוקאי - מרק חרירה.
32 שנה הייתה בוסקילה טבחית בבית הספר החקלאי אשל הנשיא והצטרפותה לפרויקט הבישול הייתה מבחינתה טבעית לחלוטין. "היה לי ברור שאני הולכת לסדנה הזו", היא אומרת. "עולם הבישולים מלווה אותי כבר עשרות שנים. עכשיו אני חוזרת כמעט יובל שנים ומבשלת כשסביבי תלמידות צעירות".
פער הגילים העומד על כמעט 75 שנה אינו מפריע לך?
"בכלל לא מפריע לי. אני רגילה לזה. כשהייתי ב'אשל הנשיא' דורות רבים של תלמידים אכלו את מה שאני הכנתי. כל עוד אני קיימת אני מרגישה צעירה. כל עוד נשמה באפי, אני כאן".
אווירה חמה
התלמידות הצעירות בוחנות בעיניים כלות את התבשילים הנרקחים בסירים שעל הכיריים. האדים העולים מהם רק מחממים את האווירה ביום חורפי וקר.
"אני נהנית לבשל עם הקשישות", מספרת אחת התלמידות (11), "זה ממש כיף. זה יוצר אווירה נעימה. לא חששתי לבוא ולבשל עם הקשישות. ממפגש למפגש אתה מכיר את הקשישות יותר לעומק. אנחנו מספרות אחת לשנייה על החיים שלנו. כבר הספקתי ללמוד מהן איך להכין קוסקוס, ואני מתכוונת להכין את זה גם בבית".
תלמידה נוספת (12) מרגישה ש"אני מתחברת לאנשים שאני לא מכירה. זה גורם לי להיות שמחה שאני שותפה גם לעולמם של אחרים ולא רק להיות שקועה רק בעולם שלי. פער הגילים בינינו לא מפריע לי. אני יכולה להתחבר לכל האנשים בכל הגילים. הקשישות תמיד עם שמחת חיים. הן בשבילי כמו סבתות שניות. הבישול איתן מרתק אותי. אני כבר חולמת לפתוח בעתיד מסעדה ולשמח אנשים עם האוכל שאכין. הסדנה הזו נותנת לי מוטיבציה לכך".
רגע לפני שהמבשלות המבוגרות והצעירות נפגשות מסביב לשולחן כדי ליהנות מפרי עמלן הקולינרי, מסבירה מנהלת תחום רווחה בעמותת "בית מוריה", אפרת טובול, את ייחודו ומטרתו של הפרויקט שהיא אחראיות לו. "הרעיון המרכזי שעומד מאחורי הפרויקט הוא החיבור הבין־דורי", היא מדגישה. "הקשישות מרוויחות מהפרויקט מקום להתבטא, פעילות הדורשת את הידע שלהן, התארגנות מראש, פעילות מאתגרת וכמובן מפגש עם בנות צעירות הרוצות ללמוד מהן. הנערות מהצד השני נהנות ממפגש עם נשים בעלות ידע, נחשפות לעולם קולינרי חדש וגם מארוחה טובה.
"אומנם הנערות באות מחתך מגוון של האוכלוסייה, אך יש ביניהן כאלה שמגיעות ממשפחות מצוקה, כשלא תמיד מחכה להן בבית ארוחת צהריים. כך הפרויקט תורם להן גם לביטחון תזונתי. הבישול הוא אמצעי לחיבור המיוחד הזה בין הדורות. כולן נשכרות מהסיפור הזה".
המתכון של יהודית שלי לפוקצ'ה
המצרכים:
1 ק"ג קמח
1 כף שמרים
1 כף מלח
מעט סוכר
1 כוס שמן
1 כוס מים פושרים
1 בצל קצוץ
1 פלפל מתוק
אופן ההכנה:
מערבבים את הקמח, השמרים, המלח, השמן והמים הפושרים ומעבדים לבצק רך וחלק. שמים את הבצק בקערה משומנת ולהתפיח למשך כ־40 דקות. מחממים בתנור בחום גבוה, מזליפים שתי כפות שמן, מפזרים זיתים שחורים ומעט טונה, אופים כ־20 דקות עד שהמאפה מזהיב ומוכן להגשה.