"דימונה בעיניי היא דימונה של עבר.
של עולם מאוד מרוחק ופחות גלובלי,
של שוק עירוני כל יום רביעי.
דימונה בעיניי היא חלום במדבר,
לפעמים יפה ולפעמים קשה.
לפעמים מרגש ולפעמים מייאש".
כך כותב קובי ויצמן, תושב דימונה, בשירו "דימונה בעיניי", אחד מ־22 השירים המרכיבים את המופע המוזיקלי "דימונה אהובתי" שיוצג השבוע לראשונה על במת תיאטרון דימונה. ויצמן הוא אחד מששת מחברי השירים, בני העיר, שעליהם מבוסס המופע.
ויצמן (38), נשוי ואב לשני ילדים, נולד וגדל בדימונה. לפרנסתו הוא מלמד תקשורת בבתי הספר התיכוניים בדימונה ובאוניברסיטת בן־גוריון. "כשעלה הרעיון לחבר שירים על דימונה זה בא לי משמיים", הוא אומר. "זה היה אחרי ארוחת ערב של יום שישי לפני כחודשיים. משהו היכה בי ברמה הנפשית. חשבתי לעצמי מה אני כותב על דימונה. החלטתי ללכת על משהו פחות רומנטי ויותר מציאותי. את השיר הזה כתבתי מתוך מצוקה אמיתית, מתוך רצון לשינוי. זו זעקה פריפריאלית".
לא פשוט לכתוב שירים כאלה.
"אני כותב שירים. זה בא והולך. לאחרונה זה קורה ביתר שאת. ברגע שאתה לא פוחד להוציא החוצה את תחושותיך האישיות, אז השירים יוצאים. דימונה בשבילי היא בית, הנקודה הכי יפה בעולם. מבחינתי היא מרכז העולם ואני מאושר מכך".
עשר דקות לאחר שהמנהל האומנותי של תיאטרון דימונה ויוזם המופע אורי וידיסלסבקי פנה אליו, ויצמן כבר שלח לו הודעה שהשיר "דימונה בעיניי" מוכן. "דימונה היא מקום עם עבר קשה והווה לא ברור, כך לפי תפיסת עולמי", הוא מציין. "טיילתי הרבה בעולם, וכשאתה חוזר הביתה אתה חש קונפליקט, כי כאן זה הבית ואת הבית לא עוזבים".
עד כמה השירים שלך משקפים את המציאות הדימונאית?
"מבחינתי זה אחד לאחד. יש כאן בעיות שהמדינה צריכה לתת עליהן את הדעת. יש פער בין הפריפריה לבין המרכז. אני משקף את המצב. לא יכול להיות שבכל פעם בתקופת בחירות יבואו לכאן פוליטיקאים ויפריחו הבטחות. די, נמאס. אנחנו לא הדור של הפעם. אני מאמין שבאמצעות אומנות ניתן לשנות מציאות. אני מאמין שלשירים יש כוח להניע קדימה".
חשבון נוקב
הרוח החיה מאחורי המופע, אורי וידיסלבסקי (64), מתעקש להגדיר את הפרויקט שיזם "מופע מוזיקלי". לדבריו, "זה לא מחזמר. מחזמר עושים בתל־אביב".
"קיבלתי את הזכות לעשות את המופע הזה אחרי שלוש שנים שאני פה, לאחר שלמדתי את המקום ולמדתי לאהוב את דימונה. כאן יש לך אופציה להזדמנויות מאוד גדולות שלא היו לי במקומות אחרים. אז עלה הרעיון לאסוף שירים אמיתיים, בוטים וכואבים. מדובר בשירה ישירה, בלתי אמצעית ולא מסתירה שום דבר".
וידיסלבסקי, מוזיקאי, מלחין ומעבד, מסביר שהרעיון מאחורי "דימונה אהובתי" היה לפנות אל תושבי העיר ולבקש מהם לשלוח שירים שכתבו על העיר, על החיים בה ועל תחושותיהם כלפיה. מתוך מאות השירים שנשלחו אליו בחר וידיסלבסקי שישה יוצרים שייצגו את הלך רוחם של התושבים בעבר ובהווה.
היוצרים שנבחרו הם פרופ' אבי בסר, המשמש גם יו"ר הוועד המנהל של תיאטרון דימונה נוסף על עיסוקיו האקדמיים, ניסים ברכה, הייטקיסט, תאיר סיבוני, משורר ומפיק מוזיקלי, שרה מלול, מורה בדימוס, ערן טורג'מן, ספרן, וקובי ויצמן, מורה לתקשורת.
"המופע הוא בעצם סיפור אהבה לדימונה, אבל גם משל לשינוי תודעתי שעובר כל אדם מילדות ועד זקנה, מתמימות ועד לפיכחון", מסביר וידיסלבסקי. "זהו מסע של חוץ ופנים שמתעסק בפערים בין המציאות לבין החוויה הפנימית והתודעה הערה".
יכול להיות שהמופע נולד על רקע העיסוק במה שהיה בשנות החמישים כמו שעושות הסדרות "סאלח, פה זה ארץ ישראל" או "מעברות"?
"אין קשר לאותן סדרות טלוויזיוניות. זה תהליך פנימי שקורה פה כל הזמן. השירים הם חושפניים, אוהבים, כואבים ומבטאים חשבון נוקב של הכותבים עם המציאות שהובילה ללידת השירים".
מדבר לכולם
המופע משלב מוזיקה וכוריאוגרפיה שעליהן הופקד ניר בן גל לצד וידיאו ארט בהשתתפות אנסמבל של שבעה זמרים־שחקנים: חגית כהן־מור יוסף, קובי ילוז, אלה נעון, ענבל מילוא, עידו שנצור, ברק שרון ודני שפירא.
"בדימונה של ילדותי ילדים התרוצצו ברחובות, דלתות הבתים היו פתוחות. שיחקנו קלס, גומי, גולות, חבל, חמש אבנים וארבעה עמודים, במדרכות, בקליק לק ובפורפרות, ובעגלות שנבנו מקרשי עץ שנוהגו בחבלים ובגלגלי רומא, שהביאו הורי הילדים שעבדו במפעל סיבי דימונה. והיו גם ילדים שהוריהם עבדו בקמ"ג או בים המלח, ומי שרכב על אופניים או שיחק בכדור והתפנצ'ר לו, הלך לתקן בסיקליז שבשוק, ובשוק קולות שחיטת תרנגולים".
על השיר הזה, "בדימונה של ילדותי", חתום לא אחר מאשר פרופ' אבי בסר, המשנה לנשיא מכללת ספיר וחוקר בעל שם עולמי בתחום הפסיכולוגיה. פרופ' בסר נולד, גדל והתחנך בדימונה והוא מתגורר בעיר גם היום. "אני גר בדימונה ואנשים מבקשים לברר אם זה הגיוני. זה לא מתחבר להם שאני גר כאן", הוא אומר.
פרופ' בסר (52), נשוי ואב לשני ילדים, חוקר בתחום האישיות, מתקשה להגדיר את עצמו משורר. "הצידוק היחידי לכך שאני שותף בכתיבת השירים למופע הזה הוא העובדה שאני חבר של אורי", הוא אומר.
"בזמנו, המחיזו סיפור קצר שכתבתי למחזה שעלה בתיאטרון דימונה. נעניתי לפנייתו של אורי. אמרתי לעצמי, שאם הצלחתי אז עם הסיפור הקצר שהפך להצגה, אז ננסה את כוחי גם בכתיבת שירים. כתבתי שיר קצר וחשבתי שאורי לא יקבל אותו. התבדיתי ולבקשתו של אורי כתבתי עוד שלושה שירים שכלולים במופע".
השירים משקפים את דימונה בעיניך?
"למעט שיר אחד, שאר השירים הם לא רק על דימונה. אני גם לא רואה במופע הזה שום דבר שעוסק ב'אכלו לי, שתו לי'. אני יכול לומר שמופע כזה נוצר רק כאן, אבל הוא מדבר לכולם, גם אם הם לא נולדו כאן. השיר 'בדימונה של ילדותי' למשל מעביר מסר לכל אחד. המופע הזה מזמין אותך להיזכר. כל אחד יכול להתחבר לשירים ממקום אחר. כל אחד נפגש עם העולם הפנימי שלו. מבחינתי, כתיבת השירים הייתה סוג של התנסות , סדנת כתיבה".
בתור משורר בתחילת דרכו, יש לך כבר תובנות?
"למדתי עוד מהפעם כשהסיפור הקצר שלי הפך למחזה שברגע שאתה כתבת משהו והוא יוצא לאור, אז הוא מופקע ממך. אין לך כבר שליטה איזה לחן ילווה את השיר שלך. השיר הוא אומנם שלי, אך ברגע שהוא מועלה במופע הוא כבר לגמרי לא שלי. לראות שיר שלך הופך למשהו שמעביר מסר גם במשחק, גם במילה, גם בקצב ובתנועה ובווידאו, זה שילוב של הרבה מאוד מדיות".
מה היו מקורות ההשראה שלך לכתיבת השירים?
"העולם הפנימי שלי כדימונאי מיום הולדתי ועד היום. השירים משקפים את הפרשנות הבוגרת שלי לחיים שלי. מהמקום שאני נמצא בו, עם כל הניסיון שלי, אני מסתכל על החיים שלי בדימונה. עובדה, אני כאן, אני חי כאן ובוחר להישאר כאן. אם לא היה לי טוב כאן, לא הייתי נשאר בדימונה. גם אם יש לי ביקורת, היא מכאן ולא מבחוץ. גם אם יש לך ביקורת על ההורים שלך, רק לך מותר לומר אותה. לא תרשה לאף אחד לבקר אותם".
ממקור ראשון
"אף אחד לא יכול לכתוב על משהו אם אין לו יחס חי לדבר הזה", אומר וידיסלבסקי שהלחין את כל שירי המופע. "לכל כותבי השירים יש יחס חי למקום הזה. הם חוו את הדברים ממקור ראשון. זה חלק בלתי נפרד מהם. זה בית הגידול שלהם. זה המקום שעשה אותם. בחרתי אנשים סופר אינטליגנטיים, לא בהכרח משוררים בהגדרתם. השירים שנכתבו על ידיהם הם סופר ריאליסטיים. אין בהם שום התייפייפות. זה היופי שבדבר".
"לא תרגלו אותך להתקדם,
לא תרגלו אותך להביט נכוחה, לא.
לא תרגלו אותך להגיד לו לא.
לא תרגלו אותך לשמוע את הקול שלך, לא.
לא תרגלו אותך להחליט לבד,
לא תרגלו אותך לא לעצור,
לא לציית.
לא תרגלו אותך".
שרה מלול (55), מורה בדימוס, נשואה, אם לארבעה ילדים וסבתא לשלושה נכדים, נולדה, גדלה והתחנכה בדימונה ולא חושבת לרגע לעזוב את עיר הולדתה. שירה "ביקורת קולוניאלית", אחד מתוך שישה שירים שלה שנכללו במופע, מחזיר אותה לימים שבהם מורים ממוצא אשכנזי הדרימו לדימונה כדי ללמד את ילדי העיר ובאותה נשימה, כך היא זוכרת, היו עולבים בהם על רקע היותם בני עדות המזרח.
את העלבון הזה היא לא שוכחת גם אחרי שעברו כבר עשרות שנים מאז.
כתיבת שירים וסיפורים היתה תמיד חלק ממנה, אבל למרבה הפלא היא דווקא למדה מתמטיקה, מחשבים וחשמל ודווקא בספרות אין לה בגרות. "לא אהבתי את המקצוע הזה", היא נזכרת, "זה היה המקצוע היחיד שהברזתי ממנו".
על מה את כותבת?
"אני כותבת על תבנית נוף מולדתי. אני כותבת על הנוף שלי. על המדבר, על השקט מסביב, על האנשים פה. אני פוגשת אנשים שאומרים לי שהם אומנם עזבו את דימונה, אבל דימונה לא עזבה אותם".
את לא שוכחת את הימים שבהם פגעו בך על רקע עדתי.
"בוודאי שלא. היתה לי מורה בבית הספר היסודי שהטיחה בנו שההורים שלנו היו על העצים. אני זוכרת שתמיד רציתי להיות בלונדינית עם עיניים כחולות. הרגשתי ממש שחורה. הרגשתי בתור ילדה שזה לא בסדר להיות בת לעדות המזרח".
נושא הקיפוח העדתי מוצא ביטוי בשירים שלך?
"בחלק מהם. בדימונה אני מרגישה נהדר. כשהלכתי בזמנו לפרויקט 'נוער שוחר מדע' בטכניון, הם לא ציפו שם שנערה מדימונה, שאבא שלה הוא פועל בניין, מגיעה לפרויקט כזה".
מארג אחד
בשירו "בדימונה של ילדותי" צולל פרופ' אבי בסר עשרות שנים לאחור במנהרת הזמן ונזכר ש"בבתים ריחות דג מרוקאי חריף, אז קראו לזה פיקנטי. קוסקוס ומטבוחה שמתבשלת שעות, לחם שמרים בתנור. מים נשפכים כנהרות בניקיון השישי ובפסח ושולחנות עמוסים במימונה".
"בשבילי קוסקוס ומטבוחה הם מה שאני אוכל כל יום", אומר פרופ' בסר. "זה לא משהו שאפשר לפתות אותי. כשמישהו הולך לאכול במסעדה נחשבת בירושלים ומלקק את האצבעות כשמגישים שם חריימה ודג מרוקאי אני אומר לעצמי מה הוא יכול לחדש לי. הוא לא מחדש לי שום דבר. האוכל הוא למעשה המטפורה לחוויה. מופע השירים הוא כמו גובלן שאורי רקם מהחלקים שאנחנו סיפקנו לו. זה מארג של טקסטים שלנו. כל אחד מאיתנו כתב שירים ואורי הפך את זה למארג אחד".
"אף פעם לא חלמתי שמישהו ילחין לי שירים שכתבתי", מוסיפה שרה מלול, "ואחרי שאני שומעת את השירים שלי מולחנים, אני רואה שיש להם נפח אחר וקיום אחר. זה מפעים והתוצאה היא מקסימה".
"היצירה הזו", מציין אורי וידיסלבסקי,"זועקת וצועקת בבהירות שאתה לא מצפה לשמוע מהמקום הזה. זה כל הסיפור. היא לא קשורה לקיפוח ולא קשורה למה שעבר על הדור הקודם. כותבי השירים של המופע מבטאים איזושהי תנועה אנושית שיוצאת מדימונה ומדברת על דימונה".
"אתה יכול לעמוד מול טקסטים שאתה לא מקבל אותם ולא מסכים איתם. אתה יכול לחשוב שאלה טקסטים פוליטיים או טקסטים מתבכיינים, אבל אתה לא יכול להתווכח איתם כי הם כתובים ברמה גבוהה. זה הקטע של הקלאסיקה. זה מעקר את העניין של הקיפוח ומעביר את זה לאזור הזעקה האנושית".
כלומר הזעקה האנושית, כמו שהיא באה לביטוי במופע השירים, היא שיקוף המציאות?
"שיקוף המציאות של דימונה, של מדינת ישראל ושל חצי מהעולם. כשאבי בסר כותב על המדבר ועל האנשים שמדברים בשקט, אני מבין שיש כאן עוצמה מאוד גדולה של אנשי המדבר ואילו אבי לא מבין את זה ככה. הוא רואה את זה הפוך ממני. הוא כתב את השיר ממקום אחר לגמרי".
רגע לפני שמופע השירים "דימונה אהובתי" יוצא לדרך, כותבי השירים תמימי דעים שדימונה עבורם היא הבית. על כך אין ויכוח. "דימונה היא יותר מבית", אומר ויצמן, "זה קונפליקט שלא נגמר. זו התודעה שלך. זה החיים שלך".
פרופ' בסר מציין, "דימונה היא המקום שלא בחרתי להיוולד בו, אבל בחרתי לחיות בה. זה המקום שעיצב אותי, הפך אותי למה שאני, לטוב ולרע. כמו שהמופע נקרא 'דימונה אהובתי', כך יש לי יחס אמביוולנטי לעיר של עליות וירידות. יש זמנים של אידיאליזציה ואהבה ויש זמנים של ויכוחים וריבים. אני מעדיף שזה יקרה פה ולא לברוח".
ולדבריה של שרה מלול, "דימונה בשבילי היא שורשים, זה בית, זה האנשים. זה המדבר והנוף המשגע. דימונה זו המשפחה שלי. דימונה זה אנשים טובים בעיר מדברית יפה".
