יהלומה זכות מאופקים לא האמינה למראה עיניה כשלפני שנתיים נאמה לפני משתתפי הוועידה השנתית של ארגון איפא"ק בוושינגטון. בתום נאומה, שאותו נשאה באנגלית בסיסית, אלפי משתתפי הוועידה של הארגון הפרו־ישראלי הגדול ביותר בארצות הברית קמו על רגליהם ומחאו לה כפיים במשך דקות ארוכות.
"אני לא שוכחת את המעמד הזה ולו לרגע אחד", היא מספרת השבוע, "עד היום אני כל כך מתרגשת כשאני נזכרת באירוע הזה. פשוט לא האמנתי למה שאני רואה". נדיר מאוד למצוא בין הנואמים בוועידות איפא"ק אזרחים מן השורה. בדרך כלל זוכים לכבוד הזה נשיאים, ראשי ממשלה ושרים בכירים, אבל יהלומה זכות היא אשה יוצאת דופן.
כל סיפור חייה, כולל פעילותה החברתית־קהילתית באופקים, שבה נולדה לפני 58 שנים, יוצא דופן. ועוד לא דיברנו על פיגוע הטרור שבו היא ובתה היו נתונות בסכנת חיים, ועל המהפך הפוליטי שעברה.
בשש השנים האחרונות זכות מנהלת את מפעל חייה, מרכז חוסן אזרחי־קהילתי, שאין דומה לו בכל הארץ. מרכז החוסן הזה, שזכות הקימה בעשר אצבעותיה ובלי שום תמיכה כספית של גוף ממשלתי כלשהו, הוא עוד הוכחה לכך שהיא טיפוס יוצא דופן.
השבוע למשל היא יזמה פעילות מיוחדת עבור תושביה המבוגרים של אופקים ונסעה עם 50 מהם לפעילות בנושא מדע במכון ויצמן למדע ברחובות שכללה סיור, הרצאה של מדען והיכרות עם עבודת המעבדות.
שווה בין שווים
זכות נולדה, גדלה והתחנכה באופקים, והיא גרה במקום עד היום. היא נשואה ואם לשלושה ילדים ביולוגיים משלה וחובקת עם בעלה גם את שני ילדיה של אחותה המנוחה שנפטרה ממחלת הסרטן. נוסף על כך היא סבתא לשני נכדים. הוריה עלו ממצרים. אביה, יליד אלכסנדריה, גורש ממצרים לאחר פעולת חוליית הריגול הישראלית בארץ הנילוס בראשית שנות החמישים.
את לימודיה עשתה זכות בבית הספר התיכון המקומי. "מאוד רציתי ללמוד חשמל בתקופה שההורים מאוד עודדו אותי ללמוד מקצוע", היא נזכרת. "ביקשתי כמה פעמים, אבל אמרו לי שזה בלתי אפשרי, מאחר שלימודי חשמל זה רק בשביל בנים, ואותי הועידו ללימודי הנהלת חשבונות. כך מצאתי את עצמי עד כיתה י"ב לומדת הנהלת חשבונות".
אחרי לימודיה התגייסה זכות לנח"ל במסגרת גרעין של קיבוץ מגן בחבל אשכול, מצב לא פשוט עבור מי שגדלה בבית מסורתי בעיירת פיתוח. "היה לי מאוד קשה להשתלב חברתית ותרבותית בקיבוץ ששייך לתנועת השומר הצעיר", היא מספרת. "לא היה לי קשה עם החלק הפוליטי. היה לי יותר קשה עם העניין התרבותי. זה לא היה הלם תרבותי. מבחינה מסורתית היה לי קושי להשתלב. לא הרגשתי שווה בין שווים והיה לי קשה עם זה".
הקושי הזה הוביל את זכות לפרוש מגרעין הנח"ל ולהתנדב לחיל האוויר, שם היא עשתה קורס חשמלאי מטוסים ובסיומו הוצבה להיות חשמלאית מטוסים בבסיס חיל האוויר בחצרים. "הגעתי לקורס הזה עם רמת לימודים מאוד נמוכה בהשוואה לשאר חניכי הקורס, אבל פשוט התעליתי על עצמי והשגתי ציונים גבוהים", היא מספרת, "פתאום הרגשתי שאני שווה משהו ומגיעה להישגים".
זכות היתה חשמלאית המטוסים היחידה ביחידתה, כששאר חשמלאי המטוסים היו בנים. זה לא הפריע לה. להיפך, היא נשארה בשירות קבע 27 שנים. "זו היתה תקופת חיים", היא מציינת, "שבה נהנתי יום יום. מקצוע גברי זה עניין של מיתוג. אני נולדתי למשפחה שבה אין שום מיתוג. אבא ואמא עושים הכל ביחד".
בכל זאת, היית האשה היחידה בתפקיד.
"זה נכון. יש לזה יתרונות ואתגרים. כל דבר שעשיתי היה ייחודי. להרכיב פלאגים של מנוע של מטוס ולעמוד על קצות האצבעות היה מבחינתי הישג. שם הרגשתי בפעם הראשונה שווה בין שווים".
נפל האסימון
את מרכז החוסן באופקים הקימה זכות לפני כשש שנים, אבל הרעיון להקים אותו התחיל להתבשל במוחה עשור קודם לכן, ב־10 בפברואר 2002.
באותו יום אכלה זכות עם בתה שבדיוק סיימה קורס קצינות ועם עוד כמה חיילים מיחידתה במסעדת 'סוף הדרך' מול בסיס מפקדת פיקוד הדרום. "דקות אחדות לאחר שישבנו במסעדה עמד מחבל בפתח המסעדה עם נשק דרוך", היא נזכרת, "למזלנו היה לו מעצור בנשק".
מה עבר לך בראש באותם רגעים?
"מה שעבר לי בראש באותם רגעים זה איך להגן על הבת שלי. החלטתי להפוך עליה שולחן. כל האוכל נשפך עלינו. זו היתה החלטה לא רציונלית. בדיעבד, חשבתי איך לא השתתקתי. אף פעם אנחנו לא יודעים מה עלול לקרות לנו. גם איש לא מכין אותנו לקראת זה".
שנים עברו. זכות פרשה משירות הקבע בצה"ל והתחילה לעבוד בחברת בת של 'אל-על'. בשנת 2012, במהלך מבצע "עמוד ענן", נורו טילי גראד על אופקים, ואחד מהם נחת לא הרחק מביתה של זכות. "נשמעו אזעקות ואנשים רצו למצוא מחסה", נזכרת זכות, "הגעתי למקום נפילת הטיל וראיתי המון אנשים מתרוצצים כשהם אחוזי חרדה".
"אז נפל לי האסימון והחלטתי להקים בעיר כיתת כוננות כמו בצבא. הרעיון היה לגייס חבר'ה תושבי העיר שיהיו הגרעין לאותה כיתת כוננות לטובת הקהילה שהוכשרה על ידי הקואליציה לטראומה וזכתה לתמיכתו של ראש העירייה דאז, צביקה גרינגולד".
בהמשך הקימה זכות את מרכז החוסן. "החלטתי להקים מרכז חוסן שונה ממה שהיה קיים במקומות אחרים", היא מסבירה, "שישלב לא רק טיפול בנפגעי חרדה אלא גם יפעל במישור החברתי־קהילתי".
מהפך פוליטי
בין לבין החלה זכות, בהיותה בת 50, ללמוד לימודים אקדמיים במכללת ספיר ובסיומם קיבלה תואר ראשון ותואר שני בהצטיינות במדיניות ציבורית. זכות גם יוצאת דופן בדרך שהיא עשתה במגרש הפוליטי.
"כשהגעתי למכללת ספיר אחזתי בעמדות ימניות", היא משתפת. "הגעתי מאופקים שהיא עיר ימנית על פי האוריינטציה הפוליטית שלה. גם ההורים שלי הם ליכודניקים מאז המהפך של 1977. במהלך הלימודים במכללה הכרתי אנשים שהחזיקו בדעות פוליטית שונות משלי. פתאום למדתי מה זו חשיבה ביקורתית, למדתי מהי תרבות של מחלוקת. ככל שחלפו הימים הבנתי שאין דבר כזה ימין או שמאל. יש ימין כלכלי ויש ימין חברתי וימין ביטחוני. כך זה גם בצד השמאלי של המפה".
זכות, כבר אמרנו, היא טיפוס יוצא דופן. הנה לכם עוד הוכחה. במהלך הלימודים היא פגשה את הפעיל החברתי ואיש מפלגת מרצ, אבי דבוש, ויחד הם הקימו את מועצת הנגב ואת תנועת הפריפריות. לפני שבע שנים זכות אף התפקדה למרצ.
"לא הבנתי את התופעה הזו", היא מטעימה, "בשבילי מרצ זה מוקצה. אבל אמרתי לעצמי שאם דבוש בחר להתמודד במסגרת אותה מפלגה, בטח יש בה משהו. האמנתי בדרך שלו ואפילו התפקדתי למרצ כדי להריץ אותו".
שלושה חודשים בלבד הספיקו לה כדי להבין שמקומה לא במרצ. "יום אחד שמעתי את זהבה גלאון, שהיתה יו"ר המפלגה, שאמרה בראיון ברדיו שטייסי צה"ל הם רוצחים. עוד באותו יום התקשרתי למרכז מרצ ודרשתי להוציא אותי מרשימת חברי המפלגה. אני, כיוצאת חיל האוויר, לא יכולתי לשאת את האמירה המקוממת הזו. לא יכולתי להיות חלק ממפלגה כזו".
מדברת שלום
בשנת 2015 הצטרפה זכות לתנועת "נשים עושות שלום" שקמה שנה קודם לכן בעקבות מבצע "צוק איתן". "לפני שהצטרפתי באופן רשמי לתנועה הגיעה לאופקים קבוצה של נשים מתוך התנועה וסיפרו לנו על ערך השלום. מי מאיתנו לא רוצה שלום?", היא אומרת.
ואולם, לפני כשלושה חודשים פרשה זכות מהתנועה. "הרגשתי שאני חלוקה עם נשים אחרות בתנועה על האופן שבו צריך להגיב על מדיניות הממשלה במציאות של הסלמה ביטחונית. התנגדתי לצעדים שהן הציעו כמו הפגנות על הגדר שחוצצת בינינו לבין רצועת עזה או הפגנות מול משרד הביטחון. אני לא מאלה שעושות הפגנות. אני עושה צעדות ויוצרת תודעה".
"השיח שלי הוא שיח שמחבר, שיח של ערכים וחינוך. חשבתי שהפגנות כמו שהציעו נשים בתנועה יתפרשו כצעד נגד צה"ל. דגל ישראל וצה"ל הם ערך עליון בשבילי ולא הסכמתי להתפשר על זה", היא מסבירה. "מבחינתי זה עניין עקרוני. לא היה איכפת לי להיות הסמן הימני של התנועה עד שזה הגיע לצעדים שלא יכולתי להשלים איתם. אומנם פרשתי מהתנועה, אבל אני שומרת על קשרים עם נשים מהקיבוצים ומיישובי הסביבה".
את לא יכולה להתעלם מכך שנושא השלום משויך לצד השמאלי של המפה הפוליטית. איך הסתדרת עם זה כשהצטרפת לתנועה?
"השלום שלי הוא שלום שעטוף בדגל ישראל, שלום מסורתי, שלום שנותן קול אחר וגוון אחר לקול של השלום בארץ. לאף גורם פוליטי אין מונופול על השלום. זה מה שניסיתי להביא לתנועה".
את באה מבית ימני, זה לא הפך אותך לעוף מוזר בתנועת נשים עושות שלום?
"הייתי יוצאת דופן בתנועה. אני לא אוותר על הלאומיות שלי. אני אגיע עם המסורתיות שלי, כמו שאני. הייתה לי תחושה שהיו נשים בתנועה שרצו ללמד אותי מה זה שלום. אמרתי להן שאם הן רוצות אותי כחלק מהתנועה, אז בואו ניצור 'סלט ישראלי' ונגיע ביחד לערך השלום. כן, הרגשתי שאני עוף מוזר. מבחינת אנשים באופקים נחשבתי שמאלנית ובתנועת נשים עושות שלום נחשבתי ימנית. כשהגעתי לתנועה תייגו אותי כימנית, ליכודניקית מאופקים, בלי שבכלל ידעו עבור מי אני מצביעה".
יש סיכוי שתחזרי לתנועה?
"אני לא פוסלת זאת".
רגע לפני הבחירות, איפה את נמצאת היום על המפה הפוליטית?
"עוד לא החלטתי במי אני בוחרת. אני מקשיבה לכל הקולות. כואב לי מאוד השיח שמתנהל היום. כשביבי הגדיר את יאיר לפיד 'כתב עיתון במחנה', שאלתי את עצמי איפה הוא שם את חשמלאית המטוסים. האם המקצוע הצבאי שלי ילווה אותי עד סוף חיי, או שאדם נמדד בפרמטרים אחרים. הייתי רוצה שתהיה פוליטיקה של מצוינות, פוליטיקה של העם ושיישמע קולה של הפריפריה".
פסיפס אנושי
בגלל פעילותה במרכז החוסן המקומי הודבק לזכות עם השנים הכינוי "כדור ההרגעה של אופקים". "אני לא מקבלת את ההגדרה הזו, קשה לי איתה", היא אומרת, "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת. יהלומה זה חוסן וחוסן זה אנשים. אני עם. אני חיה בתודעה של עם. אני מרגישה שאני צריכה להרים את המקום הזה יחד עם האנשים. אני לא כדור הרגעה. אני בעצם עם שמורכב מהפסיפס האנושי כאן".
לפני כשנה וחצי יזמה זכות את הקשר עם מכון ויצמן למדע שנולד בעקבות היכרותה עם אחת מחברות תנועת "נשים עושות שלום" שנשואה לחוקר בכיר במכון. הקשר הזה הביא את זכות לפנות אל נשיא המכון פרופ' דניאל זייפמן ולבקש ממנו לאפשר לעשרות תושבי אופקים, פעילים במרכז החוסן המקומי, לבקר במכון ויצמן ולהתוודע לפעילותו.
"בכלל תכננתי שניסע לרחובות ברכבת", מספרת זכות, "אבל נשיא המכון הפתיע אותי ואמר שהוא שולח לנו אוטובוס וישמח שנהיה אורחי הכבוד שלו ושל המכון. זה היה אירוח שלא נשכח אותו".
הקשר בין תושבי אופקים למכון הלך והתהדק ובשנה הבאה תתחיל לפעול בעיר מכינה קדם צבאית מדעית, ראשונה מסוגה בארץ. בינתיים, הודות ליוזמתה של זכות, פוקדים השנה אחת לשבוע תלמידי כיתה י' מאופקים את המכון כדי ללמוד מתמטיקה ופיזיקה ברמה של חמש יחידות.
"יש לכל הסיפור הזה ערך מוסף", מדגישה זכות, "הכל נעשה בזכות האנשים פה. בזכות החוצפה הישראלית שלי גם הצלחתי להביא לכך שהשבוע נסעתי עם תושבים מבוגרים של אופקים למכון ויצמן, לב העשייה המדעית של ישראל".
התרגשות עצומה
חוזרים לוועידת איפא"ק שזכות נאמה בה לפני שנתיים וסיפרה למשתתפיה על החיים בעיירת פיתוח ועל שגרת החירום שתושבי אופקים ויישובי עוטף עזה חיים בה.
"זכינו, בעלי, אני ובתנו לאירוח יוצא דופן מסוגו", היא מספרת בהתרגשות, "קיבלנו סוויטה כשמולנו הייתה הסוויטה שבה התגורר ראש הממשלה, בנימין נתניהו. התרגשות עצומה".
איך זכית לכבוד הזה?
"מגיעות לאופקים לא מעט משלחות כדי לראות מה זו עיר פיתוח. אני מסבירה להם שעיר פיתוח זה לא מה שהם חושבים ושאנשים לוקחים כאן את גורלם בידיהם".
"הגיעה בשעתו לאופקים משלחת של איפא"ק ותורמים מהקהילה היהודית בוושינגטון כדי להתרשם מהפעילות של מרכז חוסן שלנו. הם התרשמו מהסיפור שלי. הדגשתי בפניהם את סיפורה של אחותי שנפטרה מסרטן ושלקחתי את שני ילדיה היתומים תחת חסותי. הדגשתי את המטרה שלי בחיים שנחיה את מה שיש. שבוע לאחר מכן כבר הגיעה ההזמנה הרשמית לבוא ולהתארח בוועידת איפא"ק".
"לא תיארתי לעצמי לקראת מה אני נוסעת. בכל מקרה, דיברתי שם על בת אופקים שגדלה בצל המציאות הביטחונית, ועל הקהילה המקומית שלוקחת אחריות וזה בעצם החוסן שלה ושאנחנו לא באים ממקום של חולשה".
