"הייתי אז באוניברסיטה. ברגע הראשון לא היה לי ברור מה קרה. לאט לאט הבנתי מה נפל עלינו. אלכס היה ילד טוב, ילד מצטיין בלימודים, ילד מקובל בחברה ופתאום נפלה עלינו הבשורה ההיא. זה היה יום שחור".
עשר שנים בדיוק חלפו מאז אותו יום קשה מנשוא שבו התבשר פרופ' גריגורי משביצקי, תושב באר שבע, על נפילת בנו סמ"ר אלכס משביצקי, לוחם יחידת יהלֹ"ם (יחידת הנדסה למשימות מיוחדות). אלכס ז"ל נהרג בחילופי אש עם מחבלי חמאס בשלב הכניסה הקרקעית לעזה במבצע 'עופרת יצוקה', והזיכרונות הכואבים והגעגועים לבן שנפל אינם מרפים מאז מהוריו.
"אין מילים לתאר את אותו רגע שבו התבשרנו על נפילתו של אלכס", מספרת האם לודמילה ודמעות נקוות בזוויות עיניה, "אני לא מאחלת לאף אחד את מה שעוברת אמא ברגע שהיא מתבשרת על נפילת בנה. נציגי קצין העיר הגיעו באותו בוקר לבית של השכנים ולאחר מכן הם הגיעו אלינו".
כשהם התדפקו על דלת הבית הבנת שהנורא מכל קרה?
"בהתחלה בכלל לא הבנתי. כשהם אמרו לי שאלכס נהרג רציתי להוציא אותם מהבית, לא יכולתי לעכל את הבשורה הזו. מה שעבר לי בראש זה איך אני מודיעה לבעלי שהבן שלנו איננו. זה היה משהו שלא מהעולם הזה. אני מעדיפה שלא להיזכר בזה".
הזמן אינו מרפא
עשר שנים אחרי, והזיכרונות עולים וצפים. "הכניסו אותי לרכב ורציתי לרדת", נזכרת לודמילה בעצב, "וכשהגענו לקמפוס האוניברסיטה, כולי מבולבלת, רצתי ברחבי הקמפוס כדי לאתר את גריגורי בעלי. לא זכרתי איפה הוא עובד. לא עיכלתי מה עובר עליי".
איך מתמודדים עם השכול?
לודמילה: "אלכס היה מתנה בשבילנו. הוא היה צעיר, שמח ואופטימי. היה לנו טוב איתו. אני תמיד חושבת על 21 השנים שהיינו ביחד".
גריגורי: "אני תמיד חושב עליו. אלכס ידע לשמוח בכל רגע בחייו. אין יום, אין דקה שאני לא חושב עליו, שאני לא נזכר בו. אנחנו מוצאים נחמה בתמיכה של החברים שלו מבית הספר ומהשירות הצבאי. הם באים אלינו ומשתתפים איתנו באזכרות לזכרו ובאירועי הנצחה שמתקיימים לזכרו של אלכס. המפגש עם החברים שלו מסייע קצת להקל על הכאב".
"אומרים שהזמן מרפא את הכאב בחלוף השנים", אומרת האם לודמילה, "קשה לי לומר את זה. האמת היא שעשר שנים אחרי אני מסתכלת על העולם בעיניים אחרות. אני לוקחת את החיים בפרופורציות אחרות. השקפת העולם שלך משתנה. הקשיים היומיומיים הם פחות משמעותיים לעומת העובדה שאנחנו איבדנו את היקר לנו מכל. אנחנו מבינים שהחיים לא כל כך ארוכים וצריך להעריך אותם בכל יום".
הכי קרבי
סמ"ר אלכס משביצקי ז"ל נהרג ב־6 בינואר 2009. הוא היה חלק מכוח משולב של לוחמי גולני והנדסה קרבית שערכו סריקות בחלקה הצפוני של העיר עזה בשלב הכניסה הקרקעית לרצועה, ביומו ה־11 של מבצע עופרת יצוקה. אלכס נהרג בחילופי אש עם חוליית מחבלי חמאס, הוא היה בן 21 בנופלו. ארבעה חיילים נוספים נפצעו באותה היתקלות.
אלכס נולד ברוסיה וכשהיה בן ארבע עלתה המשפחה לארץ. האב גריגורי (64) הוא פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת בן גוריון ומרצה למתמטיקה במכללת ספיר. האם לודמילה (57), מורה בגמלאות, לימדה בשעתו מתמטיקה בבית הספר אורט בירוחם ובבית הספר התיכון מקיף רגר בבאר שבע. בשנה האחרונה היא לומדת את נושא הבריאות הטבעית מבחינת היהדות במכללת 'אילמה' בירושלים.
סמ"ר אלכס משביצקי ז"ל, שהניח אחריו גם אח בוגר ממנו בשנה ואחות צעירה ממנו שעתידה להתגייס בקרוב לצה"ל, למד בבית הספר היסודי 'מולדת' ואחר כך בבית הספר התיכון מקיף ו' בבאר שבע. הוא רצה להיות הכי קרבי שאפשר והצטרף לפרויקט "אחריי" כדי להתכונן לשירות קרבי.
לפני גיוסו אלכס יכול היה לבחור בין קורס טיס לבין מסלול גאמ"א היוקרתי של חיל המודיעין. בסופו של דבר העדיף להתגייס לקורס טיס ואחרי שנשר מהקורס החליט ללכת ליחידת יהל"ם, הסיירת של חיל ההנדסה הקרבית.
חיבוק אחרון
אלכס היה בחופשת שבת בבית כשהוזעק לשוב ליחידתו. "צלצול הטלפון מהיחידה שלו קטע את החופשה", נזכר האב פרופ' גריגורי משביצקי. "לקחתי אותו לנקודת האיסוף משם הוא נסע עם החברים שלו ליחידה לנקודת ההיערכות שלהם סמוך לרצועת עזה".
"בחזרה הביתה, כשנפרדתי מאלכס, עלתה בי כל הזמן המחשבה שאולי לא הספקתי לומר לו משהו חשוב, שאולי לא חיבקתי אותו מספיק. רק אחרי שקיבלנו את הידיעה הנוראה ההיא, הבנתי שיותר לא אוכל לדבר איתו ושגם לא אוכל יותר לחבק אותו".
גם לאחר עשר שנים, האב השכול אינו שוכח את השיחה האחרונה עם בנו. "שעות אחדות לפני הכניסה לעזה אלכס התקשר אלינו ואמר לנו שלדעתו הוא לא יוכל להתקשר אלינו הרבה זמן, כי מתקרבת הפעולה הקרקעית וכי היחידה שלו מתוכננת להיכנס לעזה", הוא נזכר, "הוא היה מאוד אחראי. הוא דאג לנו יותר משהוא דאג לעצמו. הוא היה האור במשפחה שלנו. כשהוא נפל, האור הזה כבה ונפל עלינו חושך גדול".
בריצות ובתחרויות
מאז נפילתו, משפחתו וחבריו מנציחים את זכרו של אלכס בדרכים מגוונות, ובהן ריצות ניווט לזכרו. "לפעמים הריצות האלה מתקיימות ביערות שבכלל לא הכרתי וזו הפעם הראשונה שאני מגיע לשם", מספר האב השכול בחצי חיוך ומוסיף, "בזכות פעילות ההנצחה הזו אני מכיר מקומות בארץ".
כמו כן נערכת לזכרו של אלכס, שהיה תלמיד מצטיין במתמטיקה ובמקצועות המדעיים, מדי שנה תחרות מתמטיקה במקיף ו' - בית הספר שלמד בו. נוסף על כך נערך מרתון מתמטיקה בפארק קרסו למדע בעיר העתיקה בבאר שבע בהשתתפות תלמידים מבתי הספר בעיר. התלמידים מתחלקים לקבוצות כדי לפתור משימות מתמטיות ומדעיות כשהשופטים הם אנשי אקדמיה מהאוניברסיטה.
מבחינתו של פרופ' משביצקי, גם בית הספר התיכון מקיף ו' וגם פארק קרסו למדע הם המקומות הראויים והמתאימים לאותן תחרויות.
האב השכול, פרופסור למתמטיקה בזכות עצמו, שנהג לאתגר את בנו בחידות מתמטיות, משתתף בכתיבת המשימות לתחרויות לזכר בנו. "זה תמיד משמח אותי לראות את התלמידים נהנים לפתור חידות", הוא מציין. "גם אלכס אהב לפתור חידות כאלה. היתה לו המון שמחת חיים. בסך הכל, לשמח ילדים דרך מתמטיקה זה לא דבר מובן מאליו".
פרופ' משביצקי מציין שמרתון המתמטיקה אומנם נועד להנציח את זכרו של בנו, אבל יש לו עוד מטרה - לקרב בני נוער לתחום המתמטיקה והמדעים.
חוזרים לאחור
עשר שנים אחרי ונראה שהמציאות הביטחונית בגזרת רצועת עזה לא השתנתה. מאז מבצע 'עופרת יצוקה' היו עוד שני מבצעים צבאיים - מבצע 'עמוד ענן' ומבצע 'צוק איתן'. סבבי הלחימה הלכו ותכפו לאורך השנים וירי הרקטות והטילים לא פסק, כשבאר שבע, אז וגם היום, היא יעד מבחינתם של ארגוני הטרור ברצועת עזה.
בתקופות של הסלמה ביטחונית האם לודמילה נזכרת באותה שיחת טלפון אחרונה עם בנה.
"בכל פעם שיש לחץ בעקבות ירי מרצועת עזה זה מחזיר אותי עשר שנים לאחור", היא אומרת. "אלכס התקשר אז, לפני הכניסה של היחידה שלו לעזה, ושאל לשלומנו. גם בזמן של לחץ הוא היה שמח ובטוח. אני תמיד נזכרת בשיחה האחרונה שהוא הרגיע אותנו. אני גם חושבת שאולי לא אמרתי את כל מה שרציתי להגיד לו".
את חושבת על האמהות של היום שבניהן משרתים בגזרת רצועת עזה?
"ודאי. זה מצב של אי ודאות. את לעולם לא יודעת איך לחימה כזו יכולה להסתיים. תמיד את מצפה שזה יסתיים בטוב, אבל לפעמים זה גם מסתיים אחרת".
"אני לא כל כך מתרגש מהירי הזה", אומר פרופ' גריגורי משביצקי, "אני עובד גם באוניברסיטה בבאר שבע וגם במכללת ספיר. גם פה וגם שם היו לא מעט מקרים של ירי ונפילת רקטות".
"אני יותר מודאג מכך שהמצב הזה נמשך ונמשך. צריך למצוא דרך לסיים את המציאות הזו. לנקוט אסטרטגיה אחרת ולא לסמוך על הטעויות של הפלסטינים. אסור לנו לתת לחמאס להכתיב את המהלכים בשטח. כדאי פחות לחשוב מה יאמר העולם על מעשינו. גם הכרזת המדינה היתה כנגד כל הסיכויים. צריך לנקוט גישה של בן גוריון - 'לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים'. מקבלי ההחלטות במדינה צריכים לפעול כך".
רגע לפני השחרור
באחת הפינות בסלון הבית של משפחת משביצקי ניצבת פינת הנצחה לאלכס ז"ל. על השולחן הקטן מונחות דרגותיו של אלכס, תגי יחידתו ואלבומי זיכרון שיצאו לזכרו לאחר נפילתו. על הקיר תלויות תמונות המנציחות את אלכס מילדותו ועד שירותו הצבאי.
כשההורים השכולים עומדים מול פינת ההנצחה, הזיכרונות והגעגועים עולים שוב ושוב. העלעול באלבומי התמונות והתצלומים שעל הקיר שמהם ניבט אלכס בשלבים השונים בחייו הקצרים, רק מעצימים את הכאב גם אם חלף עשור מאז לא שב משדה הקרב.
"אלכס נפל בדיוק שלוש שנים לאחר שהתגייס", מציינת האם לודמילה. "הוא היה שבועות אחדים לפני השחרור מהשירות הסדיר. הוא תכנן לעשות בחינה פסיכומטרית, הכין את הספרים. הוא גם חלם על טיול ברחבי העולם, כמו כל צעיר שלאחר הצבא, יחד עם כמה חברים שלו".
"ימים אחדים לפני שהוא נפל הוא טייל עם החברים באזור עין גדי. המצב בארץ לא היה רגוע ופתאום הוא נסע לטייל. אני כל הזמן נזכרת בזה. זה היה הטיול האחרון שלו. נשארנו רק עם התמונות מאותו טיול. עשר שנים אחרי אני מרגישה את הנשמה של אלכס. איש חברותי ובעל שמחת חיים. רוחו של אלכס קיימת אצלנו כל הזמן. הוא כל הזמן איתנו ברוחו ובנשמתו".
"אלכס תמיד איתי", מציין האב פרופ' גריגורי משביצקי, "בכל פעם שאני עושה משהו אני נזכר בו. הזיכרונות והגעגועים, זה מה שיש".
