אף שחלפו 45 שנים מאז נפל סא"ל משולם רטס ז"ל במלחמת יום הכיפורים, אשתו איילה רטס (83) עדיין מרגישה כאב עמוק ובעיקר מתגעגעת אליו. "הכאב מתעצם במיוחד כשיש לי שמחות של הילדים. משולם לא זכה לראות את זה. זה הכאב הכי גדול שלי שהוא לא זכה להיות בכל האירועים המשפחתיים", מספרת השבוע רטס, סבתא לשמונה נכדים וסבתא-רבתא לשבעה נינים, בזמן שהיא מעלעלת באלבומי התמונות המונחים על השולחן בסלון ביתה.
את יום מותו של בעלה האהוב רטס זוכרת היטב. זה היה ביום שלישי, 9 באוקטובר 1973. באותו בוקר, בשעה 10:00, היא ביקרה את חברתה אסתר במקום עבודתה ועל צווארה שרשרת שקיבלה מבעלה. השרשרת היתה מוסתרת מתחת לחולצתה, אבל חברתה בכל זאת שמה לב לתכשיט ושאלה אודותיו. רטס הסבירה לה שזאת המתנה הראשונה שקיבלה מבעלה, אבל עד לאותו יום לא ענדה את השרשרת כי לא מצאה חן בעיניה.
במהלך השיחה אמרה רטס לפתע, "את יודעת אסתר, אני מנסה למקם את משולם בג'יפ או בטנק ומנסה לדמיין איפה הוא ואני לא רואה אותו בכלל, הוא פשוט נעלם לי מהעיניים". לימים התברר שבדיוק באותה השעה רטס נפל. מהקלטה של מערכת הקשר עולה שבזמן שהוא דיבר, הטנק שלו נפגע והוא נהרג.
סגן אלוף משולם רטס ז"ל נפל במלחמת יום הכיפורים, בקרב באזור הר חרמונית ברמת הגולן. הוא היה בן 38 בנופלו והותיר אחריו אשה ושלושה ילדים - בנו רהב, שהיה אז בן 14 ונפטר לפני כשנה, בתו טלי, שהיתה בת תשע, ובתו הקטנה סיגל שהיתה בת שלוש. רטס היתה בת 39 כשהפכה לאלמנה.
בחרה בחיים
אחרי הטרגדיה שפקדה אותה רטס ניסתה לשקם את עצמה ואת שלושת ילדיה הקטנים. "בחרנו בחיים", היא אומרת, "אמרתי אני אשקם את עצמי, אחר כך אני אשקם את הילדים כדי שהם יוכלו לתפקד ויצאו נורמליים".
היא החלה לעבוד במשרדי מפעלי ים המלח בסדום ואחרי 18 שנה עברה למשרדי המפעל בבאר שבע. היא פרשה מעבודתה אחרי 45 שנים. בתפקידה האחרון היתה מזכירתו של מנכ"ל המפעל.
"בהתחלה אתה מחזיק את עצמך כמה שאפשר כדי לא להצטרך אף אחד", היא מספרת. "רציתי לעשות את הכל בעצמי. והאמת היא שככל שהזמן עובר אני נחלשת יותר, אני פשוט מרגישה שהגיל עושה את שלו ופתאום אני רואה שאני באמת לבד. אבל אני לא נותנת לבדידות להשתלט עליי".
איך עושים את זה?
"אני יוצאת הרבה מאוד לבלות. אני נפגשת הרבה מאוד עם חברות טובות, חלקן מארגון אלמנות צה"ל שאני שייכת אליו. אנחנו מבלות ביחד, אנחנו שותפות לאובדן ולכאב, וכך אני לאט לאט מתגברת על האובדן. אבל משולם לעולם לא נעלם לי מהראש, אנחנו מדברים עליו כל הזמן".
סא"ל משולם רטס ז"ל היה מג"ד 71 כשנהרג בקרבות הבלימה ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. על מעשה גבורתו בקרבות העניק לו הרמטכ"ל, רב אלוף מרדכי (מוטה) גור, לאחר מותו את עיטור העוז.
בתעודת העיטור נכתב בין השאר, "סא"ל משולם רטס ז"ל פיקד על גדוד טנקים בגזרה הצפונית של רמת הגולן. למרות התנאים הקשים הצליח לנהל קרב הגנה יעיל ועיקש ומנע את נפילתם של מוצבי הקו ואת כיבוש משק אלרום".
עוד נכתב בתעודה, "סא"ל משולם רטס ז"ל פיקד על כוח לא מגובש בתחילת הקרב, אולם תוך כדי לחימה הצליח לגבשו ולהפיק ממנו את מלוא היכולת הקרבית כשהוא משמש דוגמה אישית באומץ ליבו, בקור רוחו ובאופטימיות שלו. על מעשה זה הוענק לו עיטור העוז".
אהבה גדולה
רטס ומשולם הכירו בכפר הנוער הדתי כפר חסידים. הם היו חברים באותה קבוצה, עד שיום אחד התאהבו. שנתיים יצאו ובחודש דצמבר 1957 הם נישאו. הצעת הנישואים היתה לא כל כך שגרתית. אביה של רטס, אברהם קאמל לניאדו, היה איש שמרן מאוד ולא הסכים שבתו תביא חברים הביתה. באחד מימי הולדתה, משולם ביקר אותה והביא לה שעון במתנה. רטס היתה מופתעת ואמרה לו שלתת שעון במתנה נחשב במשפחתה הצעת נישואים. משולם ענה לה, 'אין בעיה, אם אצלכם זה נחשב להצעת נישואים, אז כך יהיה'. ומיד ניגש לאביה וביקש את ידה.
"מאוד אהבנו אחד את השנייה", מספרת רטס בחיוך ומגלה, "היה לנו הסכם בינינו שאם יקרה משהו לאחד משנינו, השני יתאבד. באותה עת הוא שירת בסיני. בכל פעם שרציתי לדעת אם הוא אוהב אותי, או הוא רצה לדעת אם אני אוהבת אותו, הוא היה אומר לי, 'איילה, ההסכם בעינו עומד?' והייתי אומרת לו שההסכם בעינו עומד. זה היה הקוד בינינו. הייתי קוראת לו קוקי. זה מצחיק לקרוא לאיש צבא קוקי".
לאחר מותו של משולם, התלבטה רטס אם למלא את ההסכם. "אני הרי הבטחתי משהו. האמת היא ששנה שלמה זה רבץ על המצפון שלי שלא קיימתי את ההבטחה שלי אליו".
בסופו של דבר הבינה שיש לה אחריות גדולה כלפי ילדיה. "לא מספיק שאין להם אבא, אז גם לא תהיה להם אמא? אז הייתי צריכה להמשיך ולהוכיח לעצמי שאני חזקה".
איזה בעל היה משולם?
"הוא היה בעל נחמד מאוד, אבל מאוד קנאי, גם אני הייתי מאוד קנאית. הוא שירת בצבא, רחוק מהבית, עם חיילות והיה מגיע לבית פעם בשבועיים, ורק נשות של אנשי קבע יודעות מה זה כשהבעל בקבע. אבל גם עם זה מתמודדים, וכמה שהיה ככה אז מתחזקים יותר".
"למדתי לגדל את הילדים לבד. היו לי שתי אחיות פה שעזרו לי. משולם אהב מאוד להתבדח, היה מלא צחוק ומלא שמחת חיים, והאמת היא שאנחנו השלמנו אחד את השנייה בתחום הזה".
מפקד ואדם
במהלך השיחה רטס נזכרת בעוד ועוד סיפורים על בעלה. כך למשל, לקראת הלידה של הבת טלי, לקח משולם חופשה מהצבא כדי להיות לצדה של רטס, אבל כמו שקורה לא פעם, הלידה התעכבה.
"ערב אחד נסענו שנינו בג'יפ לסרט 'קליאופטרה' שהוקרן במשק עזר (היום נווה נוי). הדרך היתה מאוד משובשת והקפיצה את הג'יפ ולמחרת הלכתי ללדת, וככה מהטלטלה ילדתי", היא מספרת.
רטס מתנחמת בכך שמשולם זכה להיות בבר מצווה של בנו רהב ז"ל. הבת השנייה טלי הכירה את אביה וזוכרת אותו, אולם הבת הצעירה סיגל מכירה את אביה רק מהתמונות ומסיפורים. "יום אחד בנסיעה ברכב סיגל אומרת לי 'אמא, תפסיקי לבכות כי זה לא יעזור, הוא לא יחזור'. ואז תפסתי את עצמי ואמרתי: הילדה הקטנה הזאת מבינה יותר ממני. אני בוכה ובוכה, טוב הבכי הוא טבעי".
עוד תכונה שאפיינה את משולם היתה אהבתו לסדר והופעה. "אומרים שכשהוא הלך להילחם הוא לבש מדי א'", היא מספרת ומוסיפה, "הוא היה מספר לי שכשהוא ראה חיילים עומדים בטרמפיאדה וחיילים שהולכים לכיוון המחנה, הוא היה לוקח את אלה שהולכים ברגל ולא את אלה שמחכים לטרמפ. כי הוא דגל בזה שמי שרוצה להתקדם לא צריך לחכות שיבואו וייקחו אותו".
לפני כשנתיים הוציאה רטס ספר לזכרו של משולם. בהקדמה לספר כתבה: "אם אין מדברים על המת - הוא מת, ואם מדברים עליו - הוא חי", וכך היא נוהגת מאז נפילתו. רטס מדברת על בעלה בכל הזדמנות וזאת הדרך שלה להנציח אותו. "אנחנו מדברים עליו, במיוחד בימי זיכרון. כל שנה כל המשפחה נפגשת, גם מהגדוד באים, חברים, חוץ מזה שאנחנו מדברים כל הזמן על משולם", היא מספרת.
בספר שהוציאה לאור, כתבו גם רבים מחבריו ומפקדיו על משולם הקצין, האדם והאב. אחד מהם, חברו ומפקדו תא"ל ששון יצחקי כתב, "משולם רטס זכור לי כבחור נחמד, בעצם כגבר נאה. כמעט קשה היה לי לתפוס אותו ללא חיוך, למעט באותן פעולות צבאיות שנדרש להן ולקח אותן תמיד ברצינות רבה".
"רטס היה מישהו שאפשר לסמוך עליו שדברים יתבצעו בעקשנות רבה ובמסירות ולא שלא ליווה אותן באיזו קריצה או חיוך, על מנת להקל במשהו את הנדרש. תמהיל של שובב ישראלי ומפקד רציני. כזה היה, שריונר נחוש, חם ואוהב חיים".
לא לחינם
ביום השלישי של הלחימה הקשה ברמת הגולן אמר משולם למפקדו אביגדור (יאנוש) בן גל, שלימים התמנה לאלוף פיקוד הצפון, שהמשימה שהוא נשלח אליה היא משימת התאבדות. "לולא היית זה אתה, לא הייתי מבצע משימה זו", אמר משולם רטס לבן גל.
רטס מספרת, "לימים מאוד כעסתי על בעלי, אמרתי לעצמי שהוא ידע שזו משימת התאבדות. למה הוא לא חשב על המשפחה שלו, על אשתו והילדים שיש לו? כעסתי תקופה מסוימת. אחר כך התחלתי להעריך את זה ולהבין כמה שמשולם אהב וידע לקיים פקודות וזה אומר כמה הוא היה אמין. אז סלחתי לו".
"אמרתי כך צריך לנהוג חייל. חייל צריך למלא פקודות. אומנם יש כאלה שמסרבים, אבל איך אומרים, את האמונה שלהם יעשו באזרחות, בצבא הם צריכים לקיים פקודות וזה מה שעשה משולם".
הרגשת שהוא נפל לחינם?
"אני לא יכולה להגיד שהוא נפל לחינם ואני לא רוצה להגיד את זה כי זה יעציב אותי מאוד. אני רוצה להאמין שהיתה לו מטרה והוא מילא אותה ויישם את כל הפקודות. בעיניי הוא גיבור, הוא קיבל את אות העוז והוא באמת גיבור".
איך היית רוצה שינציחו אותו?
"הייתי רוצה שיקראו על שם בעלי חורשה, מקום מרגוע כזה, אבל אני לא יודעת איך עושים את זה ולמי פונים".
